ארכיון תגיות: ספרות מתורגמת

דוּניא – עודה בשאראת

דוניא נעלמה. יצאה מהבית לעבודה ומאז לא נראתה. הכפר רעש וגעש, משלחות חיפוש הוקמו, עירבו את המשטרה, צוותי תמיכה בצוותי החיפוש הוקמו גם הם, שאלות נשאלו, אנשים נקראו לחקירת המשטרה, ניסו להבין האם יש אי-אילו שמועות הקשורות אליה. דוניא נעלמה ואין איש יודע היכן היא.

אחר-כך היא נעלמה גם מדפי הספר; החל מעמוד 29 ועד לעמוד 190 אין היא נזכרת כלל, ותעלומת העלמה אינה מוזכרת כלל עד עמוד 252. בין עמוד 190 לעמוד 252, סיפורה של דוניא מוזכר רק לסירוגין עם סיפורים אחרים, וכך גם לאחר שחוזר הסופר לעניין העלמה; סיפור אחד מני רבים.

וזה די מוזר, מעורר מחשבה. הנה אשה צעירה ששמה מתנוסס על כריכת הספר, שתעלומת העלמה פותחת את הספר, וגם את התקציר שעל הכריכה האחורית, ואף-על-פי-כן היא נעדרת ממרביתו, ממש כמו העדרה הפיזי ש"התניע" את כל הספר הזה.

ובכן, הספר עוסק בעיקר בתולדותיהם של אנשים אחרים, הקשורים בדרך זו או אחרת לדוניא, וקצת גם להעלמותה, ועיקר הספר הוא דרכי החיים ואורחות החיים של האנשים והנשים בכפר זיתוניא; הגברים ה"מרחפים" בין תיאוריות פוליטיות ואישיות, המחפשים משמעות לחיים, המתאספים באסיפות כדי לדון ולהחליט, המתקבצים באגודות כאלה או אחרות עם אג'נדה כזו או אחרת. והנשים, הנטועות לאדמה, לצרכי החיים היומיומיים, לפרנסה שיש להביא, לילדים שצריך לגדל, לפשרות שצריך להתפשר, לחיים עצמם.

להמשיך לקרוא

Share

שארית היום – קזואו אישיגורו

"לורד דארלינגטון לא היה אדם רע. הוא לא היה אדם רע בכלל. ולזכותו ייאמר שבסוף חייו הוא לפחות יכול לקום ולומר שעשה את שגיאותיו שלו. כבוד הלורד היה אדם אמיץ. הוא בחר בדרך מסוימת בחייו. אחר-כך התברר שהדרך היתה מוטעית, אבל הוא בחר בה, …אשר לי, אפילו את זה אינני יכול לטעון. … נתתי אמון בחוכמתו של כבוד הלורד. במשך כל השנים ששירתתי אותו, האמנתי שאני עושה דבר-מה ראוי לשמו. אני אפילו לא יכול לומר שעשיתי את השגיאות שלי. …, (עמ' 209)

סטיוונס, מר סטיוונס, שהיה במשך זמן רב רב-משרתים בביתו של לורד דארלינגטון, באחוזת דארלינגטון הול, נזכר בחייו במהלך נסיעה של מספר ימים באנגליה הכפרית, טיול –מסע שמטרתו, אולי, ביקור חטוף אצל עמיתתו לשעבר לעבודה, מיס קנטון, שממכתב שהתקבל ממנה לא מכבר עולה כי אולי אין חייה כה טובים, והוא תוהה בינו לבינו אולי תשוב לתפקידה הקודם כסוכנת הבית, מאחר שצוות העובדים באחוזה צומצם עד מאד, ונדמה לו שתוכל לסייע בידיו לתחזק את הבית ברמה המתבקשת.

לורד דארלינגטון הלך זה מכבר לעולמו והבית נקנה על ידי "ג'נטלמן אמריקאי", מר פאראדיי, משום שרק ג'נטלמנים אמריקאים יכולים עוד להרשות לעצמם לקנות ולהחזיק אחוזה שכזו. וסטיוונס מוצא עצמו על סיפו של עידן חדש, עידן שבו אנשים כמוהו, בעצם כל האנשים, זוכים לאיזו התיחסות שווה, למעמד שווה, לפחות על פי חוק.

כי פעם היה סדר בעולם. כל אדם היה לו המקום הראוי לו במדרג החברתי, ולא היה שום צורך לשנות, אלא רק להצטיין במה שהגורל הועיד לך.

"… ראה את גרמניה ואיטליה.. ראה מה מנהיגות חזקה יכולה לעשות אם מניחים לה לפעול. שם אין שמץ מההבל הזה של זכות בחירה לכול. אם ביתך עולה באש, אינך מזמן את בני הבית אל חדר המיסב כדי לדון במשך שעה שלמה באפשרויות המילוט השונות, נכון? אולי פעם היה לזה מקום אבל העולם של ימינו הוא מקום מסובך. .." (עמ' 171)

להמשיך לקרוא

Share

היעלמותה של סטפני מיילר – ז'ואל דיקר

מאיפה להתחיל? אפשר מהסוף – חסכו מעצמכם; אני כבר בזבזתי זמני וקראתי עד הסוף. אל תתנו לשליש הראשון של הספר להטעות אתכם; מיד לאחריו הספר הופך למופרך יותר ויותר כשעוד ועוד עלילות משנה נוספות לעלילה הראשית, עוד ועוד פיסות הסטוריה (שהרי יש כאן עניין הסטורי שצריך לחקור) מוסיפות מידע (מיותר לגמרי, אם תשאלו אותי), ובסופו של דבר, כשנפתרת התעלומה, מתברר לך שכבר מזמן חשדת ברוצח, אבל לא ממש ידעת להסביר לעצמך למה.

או מההתחלה; את ז'ואל דיקר הכרתי בספרו "האמת על פרשת הארי קברט" שעד היום, כמעט שש שנים אחרי שקראתיו, אני חוזרת וממליצה עליו לכל מי ששואל (וגם למי שלא) כספר חכם, אינטליגנטי, משעשע, ומרתק. כבר אז ידעתי שארצה לשוב ולקרוא בספריו של דיקר.

על-כן, מה רבה היתה אכזבתי כשקראתי את ספרו השני "בני בולטימור" (הערה להוצאה: על הכריכה האחורית של הספר החדש "היעלמותה של סטפני מיילר" מופיע הספר בשם "ספרם של הבולטימורים"; טעות מביכה מעט, כך נראה לי). הספר הזה – "בני בולטימור" היה כל כך מופרך, שככל הנראה קראתיו עד הסוף רק משום התקווה שמשהו יקרה. (ספוילר – לא קורה דבר; הוא רק מתקלקל עוד יותר).

לספר החדש נגשתי, אם כך ברגשות מעורבים; מצד אחד הסופר כבר הצליח לאכזב אותי פעם אחת. מצד שני הספר הזה נושא עליו את חותם האיכות של "הסדרה לספרות יפה" שבדרך כלל אני שמה בה את מבטחי.

להמשיך לקרוא

Share

Greek Goddess (איריס גנור)

30 בספטמבר 2019

קונל ומריאן גיבורי הספר הזה הם שני אנשים צעירים (צעירים מאד; לראשונה אנו פוגשים בהם בשנתם האחרונה בבית הספר התיכון); שני אנשים צעירים שאינם חריגים בתוך הסך הכל שסביבם, אלא שבעיני עצמם הם נראים, הוא לעצמו והיא לעצמה, כמי שאינם נורמלים.

"אני לא יודעת מה הבעיה איתי, אומרת מריאן. אני לא יודעת למה אני לא יכולה להיות כמו אנשים נורמלים." (עמ' 159)

לקורא/ת יש פרספקטיבה רחבה יותר, ובדרך כלל נסיון חיים רב יותר, ושני צעירים שכאלה, יראו לנו נורמלים לחלוטין, כל אחד עם הייחוד שלו, אבל לא לעצמם.

קונל הוא הכוכב של קבוצת הכדורגל, נאה וחסון, חכם למדי, ועל כן, הביישנות שלו, המופנמות שלו, המוצא ה"מפוקפק" (בעיני הבורגנות השבעה, קונל הוא בן לאם חד-הורית ואב לא ידוע), אינם עומדים לו לרועץ בתקופת בית הספר. מריאן, שאביה מת ואמה ואחיה לא מכבדים אותה, כך נראה, ובבית הספר היא נחשבת עוף מוזר משום שהיא חכמה יותר מכולם, ובאמת מתעניינת בכל מיני נושאים המעניינים בדרך כלל אנשים מבוגרים, מקובלת קצת פחות ממנו.

היא בזה במידה מסוימת לבית הספר, ורואה בו מוסד קצת מיותר.

"נראה שבני כיתתה של מריאן אוהבים את בית הספר וחושבים שאין בו שום דבר חריג. זה טבעי בעיניהם ללבוש את אותם בגדים כל יום, לציית לכל מיני חוקים שרירותיים, להתנהל תחת מבטים בוחנים ומשגיחים, זה נראה להם נורמלי. הם לא חושבים שבית הספר הוא סביבה דכאנית. …" (עמ' 17)

להמשיך לקרוא

Share

המטופלת השקטה – אלכס מיכאלידס

ספר מתח טוב, לטעמי, ניכר בשתי תכונות עיקריות: האחת – היותו מהפך דפים, כזה שאי אפשר להניחו מן היד אפילו לרגע; והשניה – שיפתיע אותי בפתרון שלו.

ובכן – "המטופלת השקטה" עונה, בחלקו המאוחר יותר על התוכנה הראשונה (עד כשליש מן הספר תהיתי אם עלי להמשיך, אלא שחזקה עלי המלצתו של מי שהפקיד בידי את הספר, ולכן לא ויתרתי), ובאופן מוחלט על התכונה השניה; אין שום דרך שיכולתי לנחש מה יהיה הפתרון המתיר את כל התהיות בסופו של הספר (למרות הרמזים הפזורים לכל אורכו, רמזים שרק בדיעבד אני יודעת לקרוא).

ובכן – תיאו פייבר, פסיכולוג, המספר בגוף ראשון, למעט קטעים מסויימים, ביקש והתקבל לעבוד במוסד לחוסות פגועות נפש, ויתר על קריירה מזהירה אפשרית במקום אחר, משום שחולה אחת – אלישיה ברנסון – סיפורה ריתק אותו.

אלישיה ברנסון היתה פעם ציירת מפורסמת ומוצלחת, היתה נשואה לצלם אופנה מצליח, ואהבה גדולה היתה ביניהם, ולכן כשרצחה את בעלה ביריות רובה, כפות לכסא במטבח, לאף אדם לא היה מובן על מה ולמה. אלישיה ניסתה לפגוע בעצמה, ולא לגמרי הצליחה, ושקעה בשתיקה מוחלטת.

הרוצחת השותקת נשפטה ונכלאה במוסד לפגועות נפש, שם המשיכה לשתוק ולא לתקשר עם אף אדם, מטפלים, רופאים, אחיות, מרפאות בעיסוק כזה או אחר. לא דברה עם איש במלים או שמחוות כלל.

עד שבא תיאו.

להמשיך לקרוא

Share

יריית פרידה – לינווד ברקלי

יש לו את זה, ללינווד ברקלי, יש לו היכולת לכתוב סיפור מתח מרתק מהחל עד כלה, גם כשנדמה לך שהפתרון כבר ידוע וברור, גם אם סיפר לך מה הפתרון באמצע הספר, גם אם יש לא מעט מופרכויות עלילתיות, שההסתברות להן שואפת לאפס, גם אז, 464 עמודים ייקראו בלי נשימה ובלי הפסקה מהחל עד כלה (חוץ מהחיים עצמם, שיש להם נטייה להפריע באמצע ספרים).

כמו לא מעט סופרי מתח בני זמננו כותב ברקלי בסוג של המשכים; זירת העלילה היא אותה עיר מדומיינת (פרומיס פולס, במקרה הזה), הגיבורים הראשיים, אלה שיפענחו את התעלומה, הם אותם גיבורים, ואם קראת ספרים קודמים בסדרה, תוכל(י) אפילו לזכור את תולדותיהם, אבל הסיפור עומד בפני עצמו, וניתן  לקרוא גם שלא לפי הסדר, אם כי האיזכורים לארועים קודמים, מספרים קודמים, משמשים "פילרים" ומרחיבים מעט את יריעת הספר.

בריאן גאפני, בחור צעיר ותמים, גבולי, כך נראה לי, העובד בשטיפת מכוניות, נעלם למשך יומיים וכשנמצא, ממש באותו המקום בו נראה לאחרונה, נמצא מטושטש ומבולבל ועל גבו כתובת קעקע עם כיתוב משונה, שאף אחד לא יכול לשייך לכלום.

בארי דאקוורת, קצין המשטרה (שהופיע כבר בספרים קודמים של ברקלי) ממונה מטעם המשטרה לחקור את התעלומה.

להמשיך לקרוא

Share

הפרדס – לארי טרמבלה

"… אי אפשר להסביר הכול. גם את המלחמה אי אפשר להסביר כשהיא הורגת ילדים,.." (*)

אב, אם, שני בנים בני תשע, תאומים, אמד (אחמד?) ועזיז. על פי שמותיהם חיים באיזו מדינה ערבית, אבל שמה ומיקומה אינם מצויינים. הורי האב נהרגו בהפצצה; טיל שנורה "מעבר להר"  ופגע בביתם והרגם. הבית נטוע בפרדס שנטע הסב, מקום שאיש ללא חשב שיוכל לצמוח בו דבר מה, והסב הצליח, ונטע פרדס והקים לו בית.

מעבר להר נמצא האויב, עלום שם אף הוא, פניו נסתרות.

אחותה של האם נישאה לאיש והיגרה לאמריקה. נישאה לאיש מן "האויב", ועל כן אין האב מאפשר לאם לקחת את בניו אליה. עזיז חולה, הרופאים צופים את מותו הקרב.

המלחמה הגיעה אליהם; מלחמה בין שני שבטים יריבים? בין אחים? לא ידוע.

אבל הנקמה מתבקשת, וילדים הריהם חיילים בפוטנציה, ואין שום סיבה שלא יתחילו כבר בגיל צעיר. ובכלל – קורבנות צעירים שנפלו בפעולות גבורה פותחים את השער לכל בני משפחותיהם לגן העדן, והמשפחות השכולות זוכות לכבוד וליקר משום שבניהן הקריבו את חייהם על מזבח המאבק הצודק והנכון, ועל הכבוד, ועל הנקמה ועל כל מיני עניינים חשובים שבני אדם נלחמים.

להמשיך לקרוא

Share

לעולם אל תתן לי ללכת – קזואו אישיגורו

"כשאני חושבת על זה עכשיו, אני מבינה בדיעבד שהיינו בדיוק בגיל שבו ידענו כמה דברים על עצמנו – מי אנחנו, במה אנחנו שונים מהמשגיחים שלנו ומן האנשים שבחוץ – אבל עדיין לא הבנו מה המשמעות של כל אלה. " (*)

מכל הדיסטופיות שקראתי, דומה שזאת המטרידה ביותר; לא משום התאורים המזעזעים, כי אין, לא משום ציור-תמונת-סוף-העולם, או מה שנשאר ממנו, לא שלטון רודני ואכזר. לא. רק חיי יומיום שלווים, כפריים, נעימים.

אבל יש משהו ברקע, משהו שאנו יודעים שקיים, אבל לא יודעים מהו, משהו שמאיים על כל השלווה הזאת.

יש כמה רמזים מטרימים, זרועים לאורך הספר, יש תהיות העולות בזמן הקריאה, גם האמת, כשהיא נגלית סוף סוף, נקראת כמעט באדישות, עד שמסתכלים במבט כולל ומקיף, עד שמתחילים להבין ולעכל את גודל הזוועה המתוארת במלים מדודות ומדוייקות.

אשה אחת, קתי ה', שבהווה של הספר נזכרת בעברה ופורשת אותו לעיני הקורא/ת, מספרת על חווה הנקראת הלשם, ובה גדלים ילדים בכל מיני גילאים, מין פנימיה שכמותה פגשנו כבר בלא מעט ספרים.

חברת הילדים בפנימיה, הדינמיקה ביניהם, המבוגרים בחיי הילדים,.שכאן נקראים "משגיחים", כל אלה הופיעו כבר בספרות לאורך השנים, אלא שכאן יש משהו אחר, או, בעצם, אין; אין הורים, או געגועים או זכרונות בכלל מהתקופה של לפני, אין מגע עם הסביבה, עם "החוץ", אין אפילו אזור מדויק בו נמצאת החווה. מין אי בודד ברחבי האין.

להמשיך לקרוא

Share

הזמן שנפער – ג'נט וינטרסון

"מה הטעם בזמן אם אין לך אותו?" (עמ' 160)

"…להתאבל זה לחיות עם מישהי שאיננה." (עמ' 30)

הוצאת הוגארת פרס, שנוסדה על ידי לאונרד ווירג'יניה וולף, ופועלת כיום כהוצאה תחת ראנדום האוס, יזמה סדרת ספרים בה נקראים סופרות וסופרים ידועים בני זמננו לכתוב מחדש מחזות של שייקספיר; מרגרט אטווד עשתה זאת עם "זרע רע", הגרסה שלה ל"הסערה", יו נסבו כתב את גרסתו ל"מקבת", ועוד.

ג'נט וינטרסון בחרה ב"אגדת חורף"; סיפור שיש בו קנאה עזה ובלתי מתפשרת, צער רב ואהבה גדולה, וסליחה ואיחוי וריפוי ולוּ רק במעט.

ליאו וקסנו גדלו יחד והיו "החברים הכי טובים", בלתי נפרדים, גם כשליאו נישא למימי, זמרת מופלאה, ונולד בנם, מיילו; גם כשלקסנו נולד בן לאשה שחיה בנפרד ממנו, והם שמרו על איזה קשר רופף; כשליאו פנה לעסקי נדל"ן וקסנו פיתח משחקי מחשב שיש בהם יותר פיוט ופחות הרג ואיסוף גופות.

מתישהו ליאו פיתח קנאה עזה, עזה ומאכּלת. מימי נשאה ברחמה את בתם, והוא החליט כי הבת אינה בתו אלא של קסנו, משום שיש ביניהם רומן. ולא עזרו כל השכנועים, וכל המלים. לאחר הלידה סירב לעשות בדיקת דנ"א, ובעורמה גנב את התינוקת וניסה לשלוח אותה למי שחשב שהוא האב – לקסנו.

להמשיך לקרוא

Share

קרוב ממה שנדמה – בראד פרקס

"… אין להמעיט בכוחו של הדמיון האנושי. הוא העניק לנו הכל, מדתות ששינו את העולם עד לפצצה הגרעינית. הוא מסוגל בהחלט להחזיק בחורה שמשקלה כחמישים קילו כבולה לשדים שבמוחה." (עמ' 58)

למלאני באריק היה, לכאורה, הכל. בעל אוהב, דוקטורנט באוניברסיטה עם אופק לקידום וקביעות, בית משלהם (עם משכנתא עצומה, אבל היי, ככה זה אצל כולם), משרה בטוחה, שאולי אינה משרת חלומות, ומעסיק מעצבן במיוחד, אבל עם ביטוח בריאות צמוד, עניין משמעותי עד מאד בארצות הברית של ימינו, והכי חשוב – תינוק קטן ואהוב ויפה כמו שרק תינוקות יכולים להיות.

היה לה הכל, לכאורה; והיו לה גם שדים נרדמים במוחה, כאלה שהדחיקה לתמיד, כך קיוותה, כאלה שלא אמורים היו להעיב על חייה. מלאני באריק באה מבית הרוס, עם אב מכה ואם חסרת אונים, נשלחה הלוך וחזור בין בתי אומנה, פנימיות לילדים מבתים הרוסים, הלוך וחזור. שנה לפני כן גם נאנסה, בדירתה הקודמת, קצת לפני שהתחתנה עם בן; התעוררה באמצע הלילה עם עוד אדם בחדר, מכוסה מכף רגל עד ראש שהכריח אותה, באיומי סכין להתפשט, ואחרי שעשה בה כרצונו, אסף כל בדל ראיה אפשרי ונעלם.

אבל אלה שדים נרדמים, ואם ממשיכים להדחיק אותם, אפשר להמשיך בחיים.

שום דבר לא הכין אותה ליום שבו באה, באיחור ניכר, להוציא את בנה התינוק מן המעון בו שהה בשעות היום, עת עבדה, וגילתה כי בנה נלקח על ידי שרותי הרווחה, משום שהמשטרה תפסה כמות מסחרית של קוקאין בביתה.

להמשיך לקרוא

Share