ארכיון תגיות: קזואו אישיגורו

לעולם אל תתן לי ללכת – קזואו אישיגורו

"כשאני חושבת על זה עכשיו, אני מבינה בדיעבד שהיינו בדיוק בגיל שבו ידענו כמה דברים על עצמנו – מי אנחנו, במה אנחנו שונים מהמשגיחים שלנו ומן האנשים שבחוץ – אבל עדיין לא הבנו מה המשמעות של כל אלה. " (*)

מכל הדיסטופיות שקראתי, דומה שזאת המטרידה ביותר; לא משום התאורים המזעזעים, כי אין, לא משום ציור-תמונת-סוף-העולם, או מה שנשאר ממנו, לא שלטון רודני ואכזר. לא. רק חיי יומיום שלווים, כפריים, נעימים.

אבל יש משהו ברקע, משהו שאנו יודעים שקיים, אבל לא יודעים מהו, משהו שמאיים על כל השלווה הזאת.

יש כמה רמזים מטרימים, זרועים לאורך הספר, יש תהיות העולות בזמן הקריאה, גם האמת, כשהיא נגלית סוף סוף, נקראת כמעט באדישות, עד שמסתכלים במבט כולל ומקיף, עד שמתחילים להבין ולעכל את גודל הזוועה המתוארת במלים מדודות ומדוייקות.

אשה אחת, קתי ה', שבהווה של הספר נזכרת בעברה ופורשת אותו לעיני הקורא/ת, מספרת על חווה הנקראת הלשם, ובה גדלים ילדים בכל מיני גילאים, מין פנימיה שכמותה פגשנו כבר בלא מעט ספרים.

חברת הילדים בפנימיה, הדינמיקה ביניהם, המבוגרים בחיי הילדים,.שכאן נקראים "משגיחים", כל אלה הופיעו כבר בספרות לאורך השנים, אלא שכאן יש משהו אחר, או, בעצם, אין; אין הורים, או געגועים או זכרונות בכלל מהתקופה של לפני, אין מגע עם הסביבה, עם "החוץ", אין אפילו אזור מדויק בו נמצאת החווה. מין אי בודד ברחבי האין.

להמשיך לקרוא

Share

נוף גבעות חיוור – קזואו אישיגורו

"… במובנים רבים, דמה קיץ זה במאוד לאחרים. ביליתי רגעים רבים – כפי שהייתי עתידה לעשות במהלך השנים שלאחריהן – בּצְפִייה ריקה אל המראה שנשקף מחלון דירתי. בימים הבהירים יכולתילראות, הרחק מעבר לעצים שעל גדת-הנהר שמנגד, נוף גבעות חיוור שהשתרטט על פני רקע העננים. …, (עמ'99)

 אשה אחת, אֶטסוקו שמה, שפעם היתה ביפן וכיום חיה לבדה באנגליה בבית כפרי, נזכרת, במהלך ביקורה של בתה השנייה, ניקי, בקיץ אחד בנגאסאקי של אחרי המלחמה.

 מה אנחנו יודעים על נגאסאקי? בדרך כלל נזכר שמה בנשימה אחת עם הירושימה, המפורסמת יותר, משום שבה, בהירושימה הופלה פצצת האטום הראשונה. נגאסאקי שבה הופלה הפצצה השניה זכתה בפרסום פחוּת, וב"תהילה" פחותה (עד כמה שתהילה יכולה להיקשר לפצצה).

אבל מה אנחנו יודעים עליה מעבר לכך? ומה אנחנו יודעים על החיים ביפן אחרי התבוסה במלחמת העולם השנייה? כשהתברר שהקיסר אינו בן האלוהים, שהמסורות הישנות החלו להשבר או, לפחות, להסדק.

 קיץ אחד בנגאסאקי, לאחר המלחמה. אטסוקו, אשה צעירה בתחילת נישואיה, הרה ללדת את ילדה הראשון, מכבדת את בעלה ומשפחתו (חמיה האלמן מבקר אצלם ביקור ארוך ארוך), נושאת באורך רוח כל הקנטה וכל דיבור אדנותי מצד בעלה. נוהגת בנימוס מופלג בשכנותיה.

 "הזיכרון, נוכחתי, עשוי להיות בלתי מהימן לעתים; פעמים רבות הוא מושפע עד מאוד מן הנסיבות שמתוכן צמח, וללא ספק זה חל על חלק מן הזיכרונות שאני מכנסת כאן. …" (עמ' 155) להמשיך לקרוא

Share