ארכיון תגיות: רוני גלבפיש

אגם הצללים – רוני גלבפיש

אגם הצלליםלכתוב ספר פנטזיה זה דבר מסובך; צריך להמציא עולם עם חוקים משלו, שיהיו הגיוניים באותו עולם, ויהיו מתקבלים על דעת הקורא/ת. הסופר/ת צריך/ה להיות עקבי/ת כך שלא ניתַקל בסתירות ובאי-הגיון בתוך ההגיון של עולם הפנטזיה.

לכתוב ספר פנטזיה בעברית ועוד מקומי זה דבר מסובך עוד יותר; כי הרי אנחנו מכירים את המקום והשפה, את עיקולי הכביש, לפחות בכבישים העיקריים, ולפעמים גם בנידחות שבדרכים. גם את הנופים אנחנו מכירים, כמעט בכל מקום, ואת החיות המקומיות והצמחים והציפורים.

לכתוב ספר פנטזיה בעברית, מקומי, ולבני הנעורים, זה כבר בכלל עניין מסובך מאין כמותו. משום שספר לבני הנעורים לא יכול שיכלול כל מיני עניינים ש"רק מבוגרים מבינים", או שצריך שיעברו את הצנזורה ההורית והמחנכת, ויחד עם זאת תחדש משהו לאותם בני ובנות נוער קוראות וקוראים שכבר נפגשו בעולמם של הארי פוטר, והקוסם מארץ ים, המצפן המוזהב, ועוד ועוד. וצריך גם לכתוב בשפה שלא תהיה גבוהה מדי כדי שיבינו (בכל זאת, העברית הולכת ומידלדלת עד כדי כך שספרי ילדים שנכתבו פעם משוכתבים עכשיו ושפתם מתעדכנת) ולא מתיילדת שלא יעלבו, ושגם ההורים יוכלו ליהנות.

לכתוב ספר פנטזיה בעברית, שסביבתו מקומית, וקהל היעד הוא בני הנוער, זה עניין מסובך ביותר.

רוני גלבפיש עומדת באתגר הזה בכבוד, וכתבה ספר שהוא כולו מחמדים וממתקים – מרתק, מותח, מאלף, מחנך (קצת, כי יש לה גם אג'נדה, אבל אין היא פוגמת בסיפור כלל וכלל). ספר ששיאו בסצנת הסיום, שאז אי אפשר להניחו מן היד, אף אם השעה מאוחרת ושמורות העיניים כבדות. אי אפשר להפסיק. עד תומו.

יערה בת השלוש עשרהף יושבת בשיעור ושומעת בתוך ראשה את קולה של תאומתה, תמר – "אני עפה". והרי אסור להם לעוף. אסור להם לכשף. אסור להם ללחוש לחשים. לא בגיל שלוש עשרה.

"גב זקוף, סנטר מורם, כנפיים מגולגלות, מהודקות לגב. ילדה טובה לא פורשת כנפיים. לא לוחשת. לא מעזה לסטות לרגע מהדרך שהורו לה. ילדה טובה ומושלמת..." (עמ' 131)

להמשיך לקרוא

Share

סיפור קטן ומלוכלך – רוני גלבפיש

סיפור קטן ומלוכלךמבחוץ הכל נראה מושלם, או כמעט; מבחוץ.

איתן, ראש צוות בחברת מחשבים, נשוי לנעמי (במלרע), אהובת נעוריו, ציירת, אב לעלמא (ב-א', כדי שלא יחשבו שזה על שם המסטיק) הפעוטה; איש יפה. תמיד היה יפה.

חיים בורגניים שקטים בפאתי הפארק הלאומי,  עם הרגלים קבועים, קפה בכוס שלו ושלה, עיתונים ושקט ביום ששי, גן לעלמא, ריצות ערב לפארק…

 ובריצת ערב אחת שכזו, שבה היו השבילים הומי אדם, סטה איתן מן השביל ונכנס לחורשה – ונתקל בגוף נערה, ששכבה מעורטלת חלקית, פצועה ומחוסרת הכרה. איתן נושא אותה משם ומזעיק עזרה, והופך לגיבור לרגע…

 אלא שמראה הנערה הפגועה מעיר בתוכו משהו; משהו שקבר וכיסה, וקיווה שלא יתעורר אף פעם. איזה זכרון ילדות רחוק שחזר עכשיו לגרד ולגרד, עד שהצלקת החלה להפתח.

 פעם, כשהיה בן 16, היה משהו, איזה אירוע, הוא ועוד ילדה אחת מהשכבה, מהפחות פופולריות, משהו שהסתיים בסימן שאלה – היה כאן רצון? היתה כאן כפיה?

הוא לא בטוח

לא יודע

לא רוצה לדעת.

נוח לו שהכל רדום.

 אבל פצעים ישנים, אם לא נוקו פעם, ישובו יום אחד ויזדהמו מחדש, ויזהמו את כל הסביבה.

  להמשיך לקרוא

Share