עוד ספר של אירן נמירובסקי, שהוא, לפחות על-פי אורכו – נובלה.

ואצל נמירובסקי, כרגיל, כתיבה מופלאה, ירידה לפרטי פרטים של החיים בכפר הצרפתי; כה מפורט עד כי אפשר להריח את הניחוחות ולחוש על הלשון בטעמים המתוארים, לחוש בקור חודר העצמות, ליהנות מבקבוק (או חצי) בורגונדי, לגשש בבית מואפל בחלקו, לחוש במרבד העלים הלח שבין העצים ביער, לשמוע את פכפוך המים הזורמים…

 אכר כפרי צרפתי, רווק מזדקן מלווה את בתם של דודניתו ובעלה לקראת נישואיה, כששנות הנישואין הארוכות והאהבה של זוג ההורים מהווים דוגמא ומופת לכלה הצעירה.

בין הכפריים המתוארים בהמשך, אחייניתה החורגת של האם, אשה צעירה הנשואה לאיש שגילו למעלה מכפליים מגילה, וחייה הפרטיים מהווים נושא לשיחה בפונדקי הכפר; עוד נפגש בבעל הצעיר, במאהב מזדמן, במוות פתאומי, ובתעלומות ההולכות ומתגלות אט אט.

 כל אלה, כאמור, בשפתה הייחודית של נמירובסקי, זו שכבר הכרתי ואהבתי בספריה הקודמים.

להמשיך לקרוא ←

באיחור ניכר, אך בתרגום מחודש ומשובח (של יעל אכמון) התוודעתי סוף סוף לאחת הקלאסיקות שמוטב וצריך לו לאדם לקראן ביום מן הימים.

 כשמו כן הוא – ינקי בן המאה ה- 19 מגיע אל אנגליה של המאה השישית, לחצרו של המלך ארתור האגדי, ושם הוא נתקל בכל אותן רעות חולות של התקופה: מעמדות,  אבירים המכלים זמנם במלחמות איש ברעהו אם אינם עסוקים ב"ציד" הרפתקאות שונות ומשונות, עבדים המועברים מיד ליד בתמורה זעומה, אריסים הנאלצים לשרת קודם כל את אדוניהם ורק אחר כך את עצמם, ומעל הכל – הכנסיה המטילה אימה על הכל.

המספר המלא ביקורת על החברה אליה נקלע, מבקש להקים מייד רפובליקה בממלכה,  ומייסד במחתרת עתודה להחלפת כל מוסדות המדינה – תוך שימוש בכלי המודרנה של המאה ה- 19:  טלפון, עיתון, חומרי נפץ, חשמל.

 בדרכו למימוש החזון האוטופי לא מהסס הינקי להשתמש בכלים המעמדיים המוקנים לו, ובכך הופך מרצון או בעל כרחו, לחלק מן השיטה הקיימת.

 בלשונו המושחזת מבקר מארק טווין את החברה הבדיונית האנגלית של חצר המלך ארתור, שרבים ממנהגיה נכונים אכן לזמנם, ואולם בחלקם הצליחו לדלג על יבשות ומאות בשנים והגיעו גם לארצות הברית של המאה ה- 19 (ובצער אציין כי העבדות ממשיכה להתקיים עד ימינו אלה, גם אם דרכיה שונו, גם אם מעורב כסף רב הרבה יותר בכך).

 אחרית הדבר מאת נועה מנהיים מאלפת ומרתקת אף היא.

 המהדורה מלווה באיוריו של דניאל בירד, שאייר את המהדורה המקורית, ואלה מוסיפים לו לווית חן.

 מומלץ בהחלט.

ינקי מקונטיקט בחצר המלך ארתור – מארק טווין. תרגום: יעל אכמון. הוצאת גרף (367 עמודים)

(פורסם ב– 28 נובמבר 2009  בפורום הספרים של YNET)

(A Connecticut Yankee in King Arthur's Court – Mark Twain)

סיפור על אהבה. לכאורה, סיפור על אהבה: איש אוהב אשה שאינה ממעמדו, ונישא למישהי ממעמדו, ואחר כך עוזב אותה למען האהובה "האמיתית".

האשה הנעזבת מספרת את סיפורה.

והאיש שפעם אהב ונישא לאחרת, וחזר לאהבתו, ועזב גם אותה, גם הוא מספר.

וגם האשה שלמענה עזב האיש את אשתו, גם היא מספרת.

 לכאורה, סיפור אינטימי שבין אנשים. ובעצם זו קינה; רקוויאם לעולם שהיה ואיננו עוד – שבו הכל היה במקומו, והכל היה מסודר, וכל אחד היה במקומו… ובאו הקומוניסטים והסוציאליסטים, המלחמות הגדולות והמהפכות הגדולות לא פחות, וכל מה שהיה פעם התמוטט. ואם היתה תקווה למשהו אחר – טוב יותר, או לפחות טוב כמו שהיה רק בצורה אחרת, גם תקווה זו נמוגה:

 "כל מה שהיה שייך לעולם של אתמול התמוטט ונרקב. איך שלא יהיה, האמנו שהכל נגמר ועכשיו מתחיל משהו אחר."

  להמשיך לקרוא ←

שני אנשים – שני סיפורים. ליאו איבד את אהובתו בזמן הטיול באקודור. נהג משאית שיכור פגע במשאית בה נסעו ואלני נהרגה.

אחרי קבורתה חוזר ליאו לאנגליה אך הולך לאיבוד בחייו נטולי אהובתו המתה. הוא רואה את דמותה בכל חרק, בכל חיה, בכל משב רוח.

הוא מתחיל לדבר לזבובים, ליונים, לעלים.

הוא מנהל מחברת ובה רשימות על אהבה – אהבת בעלי החיים לבני מינם.

הוא הולך ומשתגע

לפחות לגבי דידם של הסובבים אותו.

במרחק 60 שנים אחורה – מוריץ מספר לבנו על צאתו להלחם לצד הגרמנים והקיסרות האוסטרו-הונגרית במלחמת העולם הראשונה, שאז נקראה: המלחמה הגדולה; יוצא למלחמה ומקוה שהנערה שנשק לה פעם תחכה לו.

היא אמנם ממעמד גבוה ממנו – אבל המלחמה יש לה נטיה להשטיח מעמדות.

להמשיך לקרוא ←

אם יש את נפשכם לדעת את המעין ממנו שאב מאיר שלו את עלילות ספריו (או לפחות את הבסיס להן) ואת הדמויות שבספריו, לכו לכם אל הספר הזה, החדש, האחרון – הדבר היה ככה.

זהו ספרו האישי ביותר, הקרוב ביותר אל עצמו עד כה. ואין זו אוטוביוגרפיה, או סיפור חיים, אלא איזשהו פרק – הסובב כולו סביב סבתא טוניה ושואב האבק שלה, שקבלה במתנה מגיסה שבאמריקה.

 שלו הוא בעל טורים חביב עלי במיוחד; למען האמת – טורו במוסף לשבת בימי שישי הינו כמעט הסיבה היחידה למשא הקילוגרמים של נייר עיתון שאני סוחבת עמי לעתים לביתי.

חלק הארי של הטורים נוגע, אמנם, לענייני היום והשעה, אך חלקם – אלה הזכורים לי גם שנים לאחר שנכתבו – הם אלה העוסקים בהיסטוריה הפרטית שלו (הויכוחים סביב שולחן הארוחה על דמותו של דוד המלך, למשל) או העוסקים באהבת הארץ מן הרגלים, מן הטיולים והצפייה בטבע של "כאן ליד הבית". חביבים עלי טוריו לא רק בגלל הדברים שנאמרים בהם, אלא, בעיקר מן הדרך שבה הם נאמרים – מן השפה העשירה רבת הגוונים והדימויים.

ומשום שפה זו, חביבים עלי כל ספריו שקראתי, וביניהם כל הרומנים שפרסם.

להמשיך לקרוא ←