הספר קצת ישן, כבר בן שבע ומשהו, ואיכשהו הצטרף לאוסף "כל כתבי" גוטפרוינד רק לאחרונה.

(שהרי את כל השאר כבר קראתי והצבתי על מדפי).

 בניגוד לספריו האחרים (ובהפתעה גמורה לי – שמעדיפה להמנע מקריאת הכריכה האחורית) זהו ספר סיפורים, וספר סיפורים מצריך מבחינתי קריאה מיוחדת.

 אבל אחרי שהתגברתי על ההפתעה זומנה לי הנאה גמורה (שוב) משפתו העשירה ומדמיונו המפליג למרחקים של גוטפרוינד.

 סיפורי "אחוזות החוף" נעים בין ישראל לצרפת, וחוזר חלילה; ובאופן מפתיע – גם את גיבוריו הצרפתיים וסביבת מגוריהם מתאר גוטפרוינד בפרטי פרטים, כאילו לא גדל כאן בשיכון בחיפה, אלא שם, באיזה כפר נידח, בן למשפחת אצולה שירדה מנכסיה, או בן איכרים איש אדמה כגיבוריה של אירן נמירובסקי.

להמשיך לקרוא ←

אמריקה – מה אנחנו באמת יודעים עליה? אפילו אם ביקרנו בה, וטיילנו לאורכה ולרוחבה, קראנו ספרים אין ספור, ראינו סרטים על ניו יורק ולוס-אנג'לס, או על מקומות נידחים יותר עד נידחים מאד. הצצנו לקהילות כמו האיימיש, דרך סרטים ואפילו בחיים.

 אבל מה באמת אנחנו יודעים עליה? על החצר האחורית שלה, על עיירות שכוחות אל במקומות נידחים לגמרי?

מקומות בהם ברור לגמרי מה ההבדל שבין אדומי העורף לבין "הזבל הלבן": "החבר'ה הפשוטים שונים מהאיכרים שמכונים אדומי העורף בדיוק כפי שאדומי העורף שונים מהזבל הלבן. אף שבעיני אחדים הם נראים כולם אותו דבר, או שהם נראים כשלושה פנים שונים של אותה מפלצת, או שהם מתנדנדים אי-שם בין שני קטבים נוראים באותה מידה – עכברושי הנהר והטרולים….".

 מקומות בהם מוטב לך להיות אזרח לבן עם פרנסה סבירה, הצועד לכנסיה לפחות אחת לשבוע, שולח את ילדיך לבית ספר בו האמונה השלטת היא הבריאתנות; ובכלל – כדאי מאד שתהיה בינוני למדי בלי שאיפות מיותרות, בלי השגות על אורח החיים הזה.

חברה שמרנית להחריד, ענייה למדי ונידחת במיוחד.

 לתוך מקום שכזה נולד ג'ון קלטנברונר – גיבור הספר אדון החצר.

להמשיך לקרוא ←

טל שני, פעם אנטולי (טוליק) שניידרמן, נענה לבקשת הסוכנות היהודית לטוס לעיר הולדתו וילדותו – דנייסטרוגרד באוקראינה כדי להשתתף באיזה יריד תרבות.

הטיסה לשם מעוררת זכרונות מן הימים בהם חי בעיר תחת השלטון הסובייטי.

 טוליק – בן דמותו הבדיוני של זיידמן,  עלה לארץ עם הוריו בעלייה של סוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים של המאה הקודמת, הרבה לפני פתיחת שערי ברית המועצות (לשעבר), להגירה.  עליית ה"סירובניקים". נוגע ללב ביותר התיאור איך השלטונות, באמצעות שלוחיהם הפקידים,  מאלצים את המשפחה – האב, האם וגם הילד – לחתום על מסמך אחר מסמך שבו הם מוותרים על אזרחותם, על הפנסיה שלהם, על ביטוח הבריאות שלהם… בשלב הבא מנתקת העיריה את החימום לביתם, למרות שכבר חודש נובמבר, כי הם אימיגרנטים חסרי חשיבות, ותיכף לא יהיו פה.

מה עובר על ילד שנאלץ יום אחד להינתק מכל מה שהוא מכיר, משום שהוריו החליטו להגר לארץ אחרת, ארץ השייכת למערב המנוון שעוד מעט ייכבש על-ידי הפרולטריון, ארץ שהיא אויבת בני בריתם של הסובייטים, ומשום כך משוקצת על ידי השלטונות. מכמירי לב במיוחד הם שינוני סיסמאות התעמולה של הילד – טולקה, ומשעשע עד מאד הדמיון שהוא מוצא בין הפקידים שהחתימו אותו על טפסי הוויתור ברוסיה לבין הפקידים מטעם הסוכנות היהודית המקבלים את פניו בהגיעו ארצה, ואף הדמיון שבין מפלגת הפועלים שבכאן לשלטונות של "שם".

להמשיך לקרוא ←