"ולזמן מה כשאני טס, כשאני רואה הכול מנקודת המבט של נץ, אני עצמי משתחרר איכשהו מהפרטים הלא נעימים: אני לא מוכה צער, המפרקים שלי אינם נוקשים ואני לא בודד, אני גם לא אדם שחי בתחושת בחילה של מי שהרג וייגזר עליו כנראה להרוג שוב. אני האיש שטס מעל הכול ומסתכל למטה. שום דבר לא נוגע לי." (עמ' 49)

לא יודעת למה חיכיתי כל כך הרבה זמן; הספר אצלי כבר שנתיים בערך, וכבר היו עליו המלצות מצויינות בפורום ספרים של YNET (שהן בעצם הסיבה שבכלל שמרתי את הספר לקריאה ולא העברתי הלאה). תמיד היה ספר דחוף יותר, חדש יותר, מצב רוח שלא פנוי לספר מן הסוג הזה, או סתם בלי סיבה מיוחדת.

טעות. הספר הזה בהחלט ראוי היה להיות מקודם ברשימת הספרים הממתינים על מדף הספרים הממתינים להיקרא. וטוב שהגעתי אליו. וטוב שקראתי אותו. ותודה לכל הממליצים.

העולם שאחרי העולם שאנחנו מכירים. רוב האנשים מתו מאיזו מחלת דם ארורה. בתי החולים התמלאו ואחר כך התרוקנו. אנשים סבלו. סבלו מאד. ומתו. אלה שנשארו בחיים נשארו לבדם, או התקבצו בחבורות של שורדים. אפשר לשרוד. צריך למצוא מזון, לדעת לגדל אותו לבד, לשמר בקר וצאן אם אפשר. למצוא בית לגור בו. יש הרבה בתים נטושים. שכונות שלמות. למצוא מקומות שיש בהם חשמל, בדרך כלל ייצור סולארי. למצוא דלק. למצוא מאגרי מזון.

ללמוד להרוג.

להמשיך לקרוא ←

היה חג, שבועות, ויומיים תמימים שבהם אין מחוייבויות, כמעט ואין סדר יום של החיים עצמם. המוזיאון היה סגור ביום החג (מי זה סוגר מוזיאונים בחג?) ולפני השתרע יום שלם של מנוחה נכונה. הקונצרט באבו גוש כבר מאחורי, ועד הקונצרט הבא שבועיים תמימים, עד החזרה קצת פחות משבוע, אבל זו יצירה מוכרת – הרקוויאם של מוצרט – וצריך רק ללטש מעט.

בקיצור – היה לי זמן, והרבה, כמו שכל אוהבת ספרים מאחלת לעצמה.

וכשיש הרבה זמן, כדאי מאד לקחת ספר עב-כרס (באופן יחסי, כמובן) ולהעביר את הזמן הזה בנעימים.

הבחירה נפלה על "הסמל האבוד" משום שזכרתי כמה עונג שאבתי מן הספר הקודם של בראון שקראתי – התופת – שלא רק הפך דפים ביעילות, אלא אף הותיר משהו למחשבה, איזה רעיון שלא עוזב גם אחרי סגירת הספר; מה גם שזמן קצר אחרי קריאת הספר הזדמנתי לפירנצה ויכולתי לשוטט באתרים המוזכרים בספר, וממש לחוש חלקים מהם.

כמו בספריו הקודמים של בראון (והמאוחרים – התופת מתרחש לאחר הספר הזה) גם כאן מככב רוברט לנגדון, ההיסטוריון המומחה לכתבים עתיקים, המכיר מסורות למיניהן, המרצה המבוקש, הרווק (כמובן, והרי כל גיבור של סיפור מתח צריך שיהיה בודד, בנוי לתלפיות, מצודד, חכם וכו'). כמו בספריו הקודמים והמאוחרים של בראון, גם כאן לא בדיוק ברור מי נגד מי, מי פועל לצד לנגדון ומי נגדו. האם הפועלים מטעם הרשויות אכן טפשים ואטומים, או שמטרתם זהה לשלו, רק מכיוון אחר.

להמשיך לקרוא ←

על מה אנחנו חושבים כשאנחנו חושבים על פולין? עיירות נידחות, אנטישמיות, קודים של כבוד, פולניות! (זה בסדר, אני כבר אשב לבד בחושך), מרד גטו ורשה, גיטאות בכלל, מחנות ריכוז, אנטישמיות (כן, שוב), הגוש הסובייטי.. אפילו פולין של קישלובסקי אפרורית משהו.

כאילו נעצר הזמן, אי שם בשנות הששים או השבעים של המאה הקודמת. נכון, היו לך ואלנסה וגדאנסק, והתאומים קצ'ינסקי. אבל איכשהו החליקו על התודעה.

אלא שפולין של היום אינה פולין של אז, כנראה, ויש בה הרבה יותר מן הדומה לתרבות המערב הפושה במקומותינו, מאשר נדמה לנו. כמובן שלא נמחקה פולין של פעם, רק נפתחה והתערבבה עם שאר העולם קצת יותר.

וכך – ספר מתח, המתחולל בשנת 2009, פותח צוהר לפולין של ימינו, זו שבה שומעים מוזיקת פופ ומטאל מערבית, אם כי יש גם תשובה פולנית לכל אלה, ומכירים בה את ספרות המערב:

".. גולום, המסנן מבין שיניו "מַיי פּרשֶס", שלא מסוגל היה להתקיים ללא האוצר שלו, המכור לחפץ שלעולם לא יהיה שלו. האם כך נראה הקשר גז'גוז' לאלז'בייטה בודניק?" (עמ' 67)

ויש בה, בפולין החדשה, גם הרבה מן הישן. סָנְדומיֵיז', העיר (או אולי עיירה יהיה נכון יותר לומר) בה מתרחשת העלילה, עלילת המתח מורטת העצבים, היא עיר יפה בזכות יופיה ההיסטורי, כזו שהאגדה מספרת שהכובש ראה אותה ביופייה וסרב להחריבה בהפצצה והפגזה. סנדומייז זו יש בה כנסיות יפיפיות, ומרכז היסטורי, ומשום כך היא מושכת אליה תיירים רבים, מקומיים וזרים.

להמשיך לקרוא ←

רוּת, הָאֹשֶׁר מַהוּ? צָרִיךְ הָיָה
לַדָּבָר עַל כָּךְ וְלֹא דִּבַּרְנוּ.
הַמְּאַמְּצִים שֶׁאָנוּ עוֹשִׂים לְהַרְאוֹת מְאֻשָּׁרִים
גּוֹזְלִים אֶת כֹּחֵנוּ, כְּמוֹ מֵאֲדָמָה עֲיֵפָה.
(יהודה עמיחי, בתוך:  מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול)

"בבית שלנו כל אחד רודף אחרי משהו: אמא אחר היופי, אבא אחר דרום-אמריקה, אחִי אחר השלמות, ודודה אחרי חתן.

אני כותבת סיפורים, כי בשעה שהעולם שכאן לא מוצא חן בעיני, אני עוברת מקום לזה שלי וטוב לי מאד." (עמ' 9)

ושוב משפחה, קצת לא מתפקדת, קצת מפורקת, קצת מכל דבר, וכשמגרדים את השכבה העליונה נחשף הכאב. נחשף החיפוש אחרי משהו שהוא יותר. משהו שיאפשר לצאת מהמקום הזה. חיפוש אחר האושר, או משהו דומה לו.

האב – נעדר תמידית כמעט. כמו מסיונרים בשעתם, כך, חדור תחושת שליחות, הוא נוסע לסייע למסכנים שמעבר לים, ואין הוא רואה כמה אנשי ביתו זקוקים לו.

להמשיך לקרוא ←

"זה היה בחורף, שנת 1970, דצמבר, לשניהם מלאו שמונה עשרה… הביטלס התפרקו, הם לעולם לא יחזרו להיות מה שהיו. זאת היתה אשמת יוקו אונו, אבל מה זה משנה, לא היה עוד מה לומר, זה אפילו לא היה עצוב. בין כה וכה שנות השישים נגמרו. זה היה הסוף." (עמ' 122)

סיפור. מהחיים. בעצם, לא ממש סיפור, אלא מעין "אלה תולדות".. שכזה. היו, עברו, למדו, בגרו וכו'. אין ממש סיפור. ישנם החיים עצמם. החיים של טומי ושל יִים, שני חברים בעיירה נידחת מאד בנורבגיה. שניהם בנים למשפחות מפורקות במידה מסויימת:

".. לווילי היו שני הורים. כשהיו קטנים יותר חשבו יִים וטומי שזה די מקורי לגדול עם שני הורים, על כל פנים לאורך זמן, עד שהבינו שזה מה שיש למרבית הילדים, ובאופן קבוע." (עמ' 65)

יים הגיע לעיירה עם אמו, מעולם לא ידע מי אביו. טומי, הבן הבכור לאב, אם, ואח לסירי ולתאומות הצעירות. יום אחד האם נעלמה מחייהם. האב, האיש הכי חזק בעיירה, בחר להתנקם בילדיו. ולמרות שהיו לו ידיים חזקות עד מאד, פועל לפינוי האשפה, שיכול היה להרים בשתי ידיו מיכל מלא ולרוקנות למשאית, ולעתים אפילו לשאת שני מיכלי אשפה מלאים, למרות ידיו החזקות:

להמשיך לקרוא ←

אליזבת איננה. מוד יודעת בוודאות שאליזבת איננה. היא לא עונה לטלפון, היא לא מתקשרת בעצמה. היא אפילו לא בבית. זאת אומרת, בימים האלה שמוד הולכת אליה לביתה, היא אף פעם לא מוצאת אותה שם. איננה. מוד רושמת לעצמה על פתק שאליזבת איננה, כדי לזכור שהיא באמת לא נמצאת. כדי לזכור לעצמה.

מוד כבר לא זוכרת כל כך טוב. למען האמת, יש לה פערים הולכים וגדלים בזכרון. לפעמים היא אפילו לא זוכרת שאליזבת איננה, ולכן היא מוכרחה לרשום לעצמה פתק שכתוב עליו "אליזבת איננה". אבל היא לא זוכרת ממתי הפתק שמצאה בכיס שלה. בכלל – בכיסים יש לה הרבה מאד פתקים. עם כל מיני תזכורות, כי מוד כבר לא זוכרת כל כך טוב.

היא מנסה להסביר לבתה, להלן, שהיא לא מוצאת את אליזבת, שאליזבת איננה, ונתקלת בעיקר בתגובות מזלזלות, כי הלא כבר הוסבר לה חזור והסבר, למוד, שאין צורך לומר זאת שוב ושוב. אבל מוד לא זוכרת שאי פעם אמרה משהו בנושא.

היא לא זוכרת הרבה דברים, מוד. היא לא זוכרת מתי אכלה, לכן היא תמיד רעבה, או כך נדמה לה, לכן היא תמיד הולכת למטבח להכין לעצמה משהו לאכול. לפעמים היא שוכחת את הגז פתוח, לפעמים את התנור פועל. משום כך יש סביבה כמעט תמיד אנשים נוספים. נשים שבאות לעזור, הבת שלה. אפילו הבן מגיע פעם בשנה מגרמניה לבקר עם אשתו ושני ילדיו. אבל הם לא באמת שם כדי לטפל.

להמשיך לקרוא ←