"באביב 2010 פנה אלי אַרקוֹ אוֹדֶרוַלד, ראש תחום ספרות ורפואה במרכז הרפואי של האוניברסיטה החופשית של אמסטרדם, ושאל אם יש לי עניין להשתתף בפרויקט "סוֹפֵר במחלקה": ללוות מחלקה בבית ־ החולים כדי לכתוב על כך ספר. …
בחרתי בלא היסוס במחלקת ההרדמה. במקצוע שלי ,הפסיכואנליזה אנחנו יוצאים מהנחה שברוב המקרים יועיל לבריאותם של המטופלים להרגיש מה מתרחש בתוכם. לשם כך יש לעבד ולבטל את ההתנגדות לרגש המוסתר. אם נרשה לרגש להיחוות באמת יוביל הדבר לשקט ולהיעלמות הסימפטומים. רופא המרדים דווקא מגן על הפציינטים שלו מפני החישה, ומחשיב את עבודתו כמוצלחת אם הפציינט לא יודע דבר וחצי ־ דבר על הכאב שנגרם לו במהלך הניתוח."
כך פותחת אנה אנקוויסט את אחרית הדבר בספרה "המרדימנים".
אביגיל שלו היא סופרת די מצליחה. ספרה הראשון התקבל בהתלהבות רבה על ידי הביקורת וגם על ידי הקוראות והקוראים, וגם שני ספריה הבאים התקבלו, אם כי בפחות התלהבות, אבל בכל זאת לא נכשלו ולא נדחו. בכל שלושת הספרים ניתנה לה אותה העורכת, שליוותה אותה מהחל עד כלה, באותה ההוצאה, וכשידוע שספר חדש שלה נמצא בשלבים אחרונים, משתריין חלק מזמנה העתידי של העורכת "שלה" עבור עבודת העריכה של הספר שלה.
אביגיל שלו שנישאה לאהוב נעוריה, שויתרה על קריירה אקדמית ופינתה את זמנה לכתיבה, בעוד הוא המפרנס העיקרי, שמגדלת שני ילדים, וצריכה בעצם רק לכתוב, מוצאת עצמה נאבקת עם ספרה החדש.
תהילה! כשאר הסופרים להוטה גם אביגיל לכל בדל הכרה, צמאה לכל רסיס תשומת לב. .. כל מה שהיא מתאווה לו הוא רק שבח קטן לכתיבתה, אישור לכך שעמלה אינו לשווא, שכתיבתה לא ירדה אל המצולות. .. אוי, סופרים… מה נותר להם בעולם הזה פרט לתקוות-עני לאיזו נדבה – שבח מקורא, הזמנה להרצאה, מועמדות לפרס – ולחמלומות על חיי נצח לספריהם…" (עמ' 8 – 9)
ספר מתח טוב הוא כזה שקשה להניחו מן הידיים, והוא מהפך דפים מתחילתו ועד סופו, וככזה "כוכב הצפון" בהחלט עושה את העבודה.
ספר מתח טוב מאד הוא כזה שהוא לגמרי הגיוני, ויכול להיות, וככזה "כוכב הצפון" לא לגמרי מגשים את ייעודו.
אלא שהספר הזה נלקח מ"מדף-הספרים-הממתינים-להיקרא" בדיוק כדי שישמש מעין איוורור בין ספר רציני אחד למשנהו, ועל כן, ההגיון פחות חשוב כאן.
ג'נה וויליאמס היא אשה צעירה, אמריקאית, ממוצא מעורב; אמה ממוצא קוריאני, אביה אפריקאי אמריקאי, שהגיע לדרגה גבוהה בצבא, אלא שאז נעלמה אחותה התאומה של ג'נה, בחוף ים מבודד בקוריאה הדרומית, והשבר המשפחתי הכריע את האב והוביל, בסופו של דבר למותו.
הספר הזה נקרא בנשימה עצורה, מקצה לקצה. צריך היה לזכור, מדי פעם, להפסיק לרגע, להרים את העיניים מהקינדל, לנשום עמוק, ולחזור. כל מיני הדהודים לדברים שאני מכירה בעצמי, או דברים ששמעתי עליהם מקרוב, וגם דברים שלא הכרתי כלל, אבל אני יודעת שישנם.
אני לא מכירה, לפחות לא מכלי ראשון, אלימות כלפי ילדים, למשל, הטלת אימה מתמשכת, עד שהאימה הופכת לחלק אינטגרלי מהמהות, כשאת יודעת שמה שלא תעשי, בקצה יש איזה איום, ואז את מתכנסת עוד יותר, מצנזרת את עצמך ואת דבריך. את אלה אני מכירה יותר מקרוב מגיל מבוגר יותר.
את החיים בבית הילדים בקיבוץ, ובקיבוץ בכלל, לעומת זאת, אני מכירה מיד ראשונה.
נראה לי שאני מתחילה להתמכר לכתיבתה המשובחת של קוני ויליס. לאט לאט אני מצמצמת את מרווחי הזמן בין ספר אחד לשני משלה, ספרים שמובטחת בהם הנאה מרובה, תמיד, ורק הידיעה כי בשלב זה או אחר אשאר בלי ספרים חדשים (לי) משלה, מכריחה אותי להמתין מעט בין האחד לשני.
כי אחרי ספר נחמד שבא אחרי ספר פחות מוצלח, שלא לדבר על ספרים שכלל אינני מצליחה להביא לידי גמר, או ספרים "ריקים" כאלה שאני קוראת ושוכחת, תמיד טוב לדעת שיש סופרות וסופרים שלא יאכזבו. קוני ויליס היא סופרת כזו. גם אם זוהי אסופּה של סיפורים ולא רומן.
כשאת בת שש עשרה בערך, וכל העולם כולו נראה לך פתוח לפניך, את יודעת הכל, את מלאה בתקוות. אולי תכבשי את העולם, או תגלי תגלית מופלאה, או תצעדי על הירח, או תתפרסמי באיזה עניין חשוב או זניח.
בגיל עשרים וחמש את כבר יודעת שאת לא באמת יודעת הכל, ושיש לך עוד הרבה ללמוד, ואת עדיין נלהבת, כי אפשר עוד להגשים כל כך הרבה חלומות.
כשאת מגיעה לגיל ששים את כבר קצת מפויסת עם העולם. לא תמיד רצה לתקן הכל, כי אי אפשר. כי אם רק תעשי מעט טוב, הטוב הכללי יתעשר משהו. כבר לא תגשימי כל מה שחלמת בגיל שש עשרה, או עשרים. אפשר כבר להביט אחורה בסיפוק מסוים, וקדימה בתקווה מהולה בחשש מפני מה שיביאו עמן השנים הבאות. ואת כבר לא מחכה לשינויים גדולים בחייך. רק שיימשכו כך.
האמת ניתנת להאמר שהספר התחיל טוב; ממש טוב. מרתק, נוגע ללב, כתוב נפלא. אלא שלקראת אמצעיתו של הספר נדמה לקוראת כי אזלה ממנו האנרגיה. החלו להופיע צרימות כלשהן. תיאורים שנקראו יותר כ"ממלאי מקום", כי ספר צריך שיהיה באורך כזה או אחר לפחות, וכל המלים לא הגיעו עד שם.
"ממזר". אצל הגויים הממזר הוא מי שנולד לאשה שאינה נשואה; ממזר יכול להיות מודר מן החברה וגם להיפך; אם למלך נולד בן מפילגשו, הריהו ממזר המלך, והמלך יכול, אם ירצה להעניק לו תואר ורכוש. נשים לא נשואות שנולד להן ילד ראויות, על-פי כל דת לבוז ולקלון, ומשום כך מעמדם של ילדיהן תמיד יהיה בעייתי, אלא אם האבות יכירו בהם ואז יינתן להם מעמד ומקום בחברה.
