ארכיון תגיות: אליס מונרו

סודות גלויים – אליס מנרו

גלוי וידוע הוא כי ספר של אליס מנרו, כל ספר של אליס מנרו, הוא חגיגה גדולה לאוהביה ואוהבתיה. הסיפורים שלה מצליחים תמיד לצייר תמונה גדולה בהרבה מסך המלים שבכל סיפור, התאורים שלה תמציתיים, מינוריים, ולמרות זאת מכילים בתוכם דרמות גדולות.

אלמלא ביקרתי ביריד הספרים האחרון, ואלמלא התעכבתי חזור והתעכב ליד הדוכן של הסדרה לספרות יפה של הוצאת מודן, הייתי מחמיצה את הספר הזה, שהוצאתו לאור עברה, איכשהו, מתחת לרדאר (שלי), ואני שמחה שמצאתיו, ושמצאתי את הזמן המתאים לקראו. לקרוא ולרוץ לספר גם לכם, שתדעו שיש.

ובכן, ספר סיפורים חדש (או מחודש) למנרו, ובו סיפוריהן של נשים (תמיד יהיו אלה נשים בספריה של מנרו) הלוקחות את גורלן בידיהן, למרות הסביבה השמרנית ותכתיבי החברה בה הן חיות.

כך גייל, גבורת הספר "מלון ג'ק רנדה" החליטה יום אחד לנסוע בעקבות האיש שהיה פעם בן זוגה, ויום אחד עזב ונסע לצד השני של העולם. היא חיה בעיירה הקטנה (תמיד אלה עיירות קטנות) ומושאי ההתיחסות שלה הן בדרך כלל נשים אחרות, כולל אמו של האיש שנטשה. והשיחות ביניהן.

"…סופרו סיפורים על גברים, בעיקר על גברים שנטשו. שקרים ואי צדק ועימותים. בגידות כל כך נוראות – ועם זאת כל כך נדושות – שכל שנותר הוא להתגלגל מצחוק לשִמען. גברים השמיעו נאומים מטופשים (צר לי, אבל אני לא מרגיש מחויב יותר לנישואין האלו). הם הציעו למכור לנשים את המכונית והריהוט שהן עצמן שילמו עבורם. הם כירכרו בשביעות רצון עצמית כי הצליחו להכניס להריון פרגית צעירה יותר מילדיהם שלהם. הם התנהגו ברשעות ובילדותיות. איזו ברירה היתה לך מלבד לוותר עליהם? מתוך כבוד עצמי, גאווה וכדי להגן על עצמך?" (בתוך: מלון ג'ק רנדה. עמ' 137 – 138)

להמשיך לקרוא

Share

ריקוד הצללים המאושרים – אליס מונרו

ריקוד הצללים המאושריםספר, עוד ספר יש לומר, ובו סיפורים קצרים משל אליס מונרו, שעכשיו כבר יש לה "חותמת כשרות" עולמית בדמות פרס נובל לספרות. אבל אנחנו, אוהביה, כבר מזמן הכתרנו אותה, ולא היינו זקוקים לאיזו ועדה בשבדיה שתחליט בשבילנו.

כשנבחרה מונרו, בשנה שעברה לכלת הפרס, הפטרתי אנחת אכזבה קלה; לא, לא מבחירתה הראויה בהחלט ולגמרי ולחלוטין, אלא מן הידיעה הברורה, שעתה הלך הפרס והתרחק מעט מן הסופרת המועדפת עלי על פני כולן וכולם – מרגרט אטווד (כי הרי לא ייתכן, כפי שכתבה אשה אחת, שאת ספריה אני מחבבת עד מאד, ששתי נשים קנדיות, לבנות שיער, תזכינה בזו אחר זו בפרס היוקרתי).  ואטווד הלא מנעד נושאיה ודרכי כתיבתה (סיפורים, שירים, נובלות, ספרים, מאמרים, מסות) גדול ונרחב בהרבה מזה של מונרו. אבל מונרו זכתה, לשמחתי (כי מי היה מאמין שסופרת קנדית, הכותבת בעיקר סיפורים קצרים, תזכה) ולאכזבתי (כי, בכל זאת – אטווד), למרות שמרחב הכתיבה שלה נוגע כמעט תמיד לסביבתה הקרובה, לעיירות הנידחות מעט, לאנשים ובעיקר לנשים הנמצאים במקומות הללו, שכוחי האל לעתים, ואף קרוב יותר, אליה ואל משפחתה וזכרונותיה.

כזהו הסיפור הראשון בספר – "הקאובוי של האחים ווקר"; עוד נדבך, או לבנה, או חלק אחר בבניין הסיפור האוטוביוגרפי של מונרו, כפי שהכרנו מספריה האחרים. זכרון קטן, מינורי כמעט, של נסיעה שלה ושל אחיה עם אביה, שלאחר שנכשל המיזם שלו של החווה לגידול שועלי כסף, ונאלצו לעבור לבית זול יותר, הפך לסוכן נוסע של "האחים ווקר" – מין חברת אספקה כזו, המספקת את כל צרכיהם של אנשים החיים במקומות מבודדים, שאינם מזדמנים תדיר לעיר הגדולה, לחנויות הכל-בו הגדולות, והחנויות בעיירות הקטנות לא הכילו את כל מה שצריך בבית.

להמשיך לקרוא

Share