הר האושר – כנסיה השוכנת בראש הר נחום, ושמה בא לה מן הדרשה על ההר, אשר נשא ישו:

"ויהי כראותו את-המון העם ויעל ההרה וישב שם ויגשו אליו תלמידיו: 2 ויפתח את-פיו ויורם ויאמר: 3 אשרי עניי הרוח כי להם מלכות השמים: 4 אשרי האבלים כי-הם ינחמו: 5 אשרי הענוים כי-המה יירשו ארץ: 6 אשרי הרעבים והצמאים לצדקה כי-הם ישבעו: 7 אשרי הרחמנים כי-הם ירחמו: 8 אשרי ברי לבב כי-הם יחזו את-האלהים: 9 אשרי רדפי שלום כי-בני אלהים יקרא להם: 10 אשרי הנרדפים בגלל הצדקה כי להם מלכות השמים" (הבשורה על פי מתי, פרק ה')

בהר האושר מצא סמואל ניטֶר,את התשובה שביקש לעצמו.

סמואל ניטר, פרופ' סמואל ניטר, דובר עשר שפות או יותר, מנתח מבנים לשוניים ותחביריים ומוצא משמעויות בתוצאות ניתוחיו, מפרסם מחקרים ומוזמן להרצות בכנסים אקדמיים בכל העולם.

גם באוניברסיטת חיפה.

הוא לא כל כך רצה להגיע לשם, לאוניברסיטת חיפה, אבל לא ממש היתה לו ברירה.

להמשיך לקרוא ←

כאוהדת "שרופה" (ככה זה נקרא בספורט, עניין שאני לא ממש עוסקת בו) של אמיר גוטפרוינד, אני מקפידה להצטייד בכל ספר שלו שיוצא לאור, ובהתחשב בעובדה שהתחלתי איתו קצת מאוחר, סדר הקריאה לא היה בתחילה כרונולוגי; היום זה כבר לא יקרה. ספר חדש מונח על "מדף הספרים הממתינים להיקרא" ומייד עם סיומו של הספר שנמצא בקריאה, מקודם "החדש של גוטפרוינד" ונקרא מיידית.

כך קרה גם הפעם, עם "אגדת ברונו ואדלה", ושוב פעל הקסם הגוטפרוינדי – הסיפור ובעיקר השפה שמשכו ולא הרפו אפילו לא לרגע (ורק החיים הפריעו ועצרו מדי פעם את הקריאה, עד שניתן היה לחזור).

בניגוד לכתוב על הכריכה האחורית – זהו דווקא כן ספר מתח; יש בו גוויות המתגלות במקומות שונים, מיתות משונות עברו עליהן, יש בו קצין משטרה עייף המבקש רק לשוב לביתו אחרי הפתרון, יש בו רוצחים משונים ומוזרים, ויש בו סייענים בפענוח התעלומה. והכי הרבה יש בו, בספר הזה, שיר הלל לברונו שולץ ול"חנויות קינמון" שלו (שלא קראתי, ועתה נראה שיהיה עלי לתור ולחפשו בחנויות הספרים, משומשים ככל הנראה, ולצרפו לספרייתי).

להמשיך לקרוא ←

(אזהרה: בסוף הסקירה יהיה ספוילר, שיסומן, כמובן, כיאות.)

 כשסיפרתי לחבר-אוהב-ספר שאני קוראת את "החדש" של גוטפרוינד, שכבר מזמן לא היה לנו, וכבר מזמן אנחנו מחכים, נאנח החבר הלז ואמר שכשקרא את "שואה שלנו" לא יכול היה להתיחס לספר כאל "סתם ספר" משום ש- "זה ספר עלינו, עלי, על קרית חיים, והרי גדלתי בקרית חיים". ממש כמו שטענתי אני לגבי ספרו הלפני אחרון – "בשבילה גיבורים עפים", בו לא יכולתי לקחת צעד אחד אחורה ולהתיחס אל הספר מנקודת מבט של קוראת "מבחוץ".

ומובן שחיכיתי (והרבה) לספר חדש משלו, משום שאני מאד אוהבת את כתיבתו… אלא שזה התמהמה. עד שסוף סוף הגיע.

 ולמי ששואל/ת ואין לו/לה סבלנות לקרוא עד סוף הסקירה הזו – מומלץ בהחלט. מומלץ כי הסיפור, כי השפה, כי גוטפרוינד (לכל מי שכמוני התגעגע/ה לכתיבתו).

להמשיך לקרוא ←

הספר קצת ישן, כבר בן שבע ומשהו, ואיכשהו הצטרף לאוסף "כל כתבי" גוטפרוינד רק לאחרונה.

(שהרי את כל השאר כבר קראתי והצבתי על מדפי).

 בניגוד לספריו האחרים (ובהפתעה גמורה לי – שמעדיפה להמנע מקריאת הכריכה האחורית) זהו ספר סיפורים, וספר סיפורים מצריך מבחינתי קריאה מיוחדת.

 אבל אחרי שהתגברתי על ההפתעה זומנה לי הנאה גמורה (שוב) משפתו העשירה ומדמיונו המפליג למרחקים של גוטפרוינד.

 סיפורי "אחוזות החוף" נעים בין ישראל לצרפת, וחוזר חלילה; ובאופן מפתיע – גם את גיבוריו הצרפתיים וסביבת מגוריהם מתאר גוטפרוינד בפרטי פרטים, כאילו לא גדל כאן בשיכון בחיפה, אלא שם, באיזה כפר נידח, בן למשפחת אצולה שירדה מנכסיה, או בן איכרים איש אדמה כגיבוריה של אירן נמירובסקי.

להמשיך לקרוא ←

בספר הזה הרמתי ידיים; הרמתי ידיים מן הנסיון להתרחק מהסיפור ולנסות להיות רק קוראת, סתם "קוראת". אחת שלא מכירה ולא יודעת, וגם אם מכירה ויודעת, זה לא ממש נוגע בה… ולא הצלחתי; הספר הזה הוא עלינו – על בני הדור שבגרו לאחר מלחמת ששת הימים, שמלחמת יום כיפור הפכה  את עולמם לפחות בטוח ומוגן.. המלחמה הארורה ההיא, שביני לביני סימנה את קו השבר, את "אחרי המבול".

 או כדברי גוטפרוינד: "אחרי המלחמה מיסגר הזכרון את כל מה שעשינו, את כל מה שקרה ברגעים השאננים שלפני, בערב ובבוקר שבו כבר היה ידוע שהעולם השתנה לתמיד, ורק אנחנו לא ידענו."

 זהו סיפורם של בני שיכון אחד בחיפה, שיכון ארוך עם מספר כניסות, שמתגוררים בו בני כל העדות, ובכל משפחה ילד אחד או שניים או שלושה, וכולם חיים זה בביתו של זה, ומכירים את כל הסיפורים של כל משפחה בנפרד; או שלא מכירים – כי לכל משפחה יש הסטוריה משלה שלא תמיד מספרים לכולם…

 המספר, בן יחיד, שהוריו שותקים ביניהם בדרך כלל, או מתווכחים ויכוחים מרים אם הגשם האחרון היה היורה או לא… וכך הוא מתאר:

 "טרם הבנתי אז את הדיוק הגבישי הזה, המבנה ההנדסי המורכב של נישואים לנצח. כמו שני גלגלי שיניים במעגלים נפרדים, כל אחד על צירו, נוגעים זה בזה, מניעים זה את זה, לא מפריעים. ארוחותיו של אבא תמיד הוגשו בזמן, חשבונותיה של אמא תמיד שולמו. כשהיה לאמא אירוע חברתי אבא תמיד הופיע כבן זוג, כשקם בבוקר תמיד מצא בגדים נקיים ומגוהצים על כיסאו."

להמשיך לקרוא ←

כשהייתי נערה צעירה ופחות או יותר ו-"בלעתי" את כל הספרים שבספריה כמעט, קראתי די הרבה "ספרי שואה", וביניהם ספריו של ק.צטניק, "עשן" של אפלפלד, "הלינו אותי לילה", "מאה ילדים שלי" ועוד הרבה הרבה אחרים; בערוץ הבודד שהיה לנו, ראיתי את כל הסרטים שהוקרנו – עם תעוד מהמחנות, וספורי ניצולים (או, שמא יש לומר "שורדים"?)

ומתישהו חדלתי… אולי כי מלאה הסאה? אולי לא
בימי הזכרון לשואה אני כמעט לא רואה טלויזיה, לא הולכת לטקסים, ספרים אני קוראת רק של "אחרי" כמו – "עורבים" או "הכול מואר" או "ובאתי על החתום" ..

וגם "שואה שלנו" מתחיל ב"אחרי" – בשכונה, או בעצם, ברחוב (שהוא מעין שכונה) כצנלסון המאוכלס רובו ככולו בשורדי שואה, שלכל אחד ואחת מהם מנהגים מיוחדים לו, ולעתים אפשר אפילו לחייך ממוזרותו של זה או זו…
ושני ילדים שהם "התשובה" שמשפחתם המצומצמת מאד (כי כולם "הלכו" שם) מורחבת באופן מלאכותי על ידי כל מיני סבים וסבתות "מאומצים" ודודים ודודות – שכבר אין להם משפחה משלהם, אבל הם מאותה עיר, או מאותו מחנה.. ושני הילדים הללו מתחילים לשאול ולבדוק מה מסתתר מאחורי המסך של "עוד לא הגעתם לגיל"

להמשיך לקרוא ←