ארכיון תגיות: אפשר לוותר

איש הלחישות – אלכס נורת'

לספרי מתח שמור מקום מיוחד בין כל הספרים שאני קוראת: המקום של הסחת הדעת, של המנוחה; המקום של "לא להתאמץ מדי", כי הנה ספר, אפילו אם מלווה אותו איזו אג'נדה, שידפדף עצמו מהחל עד כלה, מן הסתם יישכח אחרי זמן לא רב, ויכולתי "לנוח" קצת בין ספרים המחייבים מחשבה נוספת.

"איש הלחישות" אינו עונה על הדרישה הבסיסית מספר מתח: הוא לא אמין!

כי אם ארצה לקרוא ספר מהפך דפים המערב את העל-נורמלי, אקח לי ספר של סטיבן קינג, שהוא מאסטר בעירוב העולם שמעבר בתוך העולם שלנו. אלכס נורת' הוא חיקוי חיוור למדי.

גם המתח כאן הוא לא לגמרי מתח, ודאי לא "מערער" ככתוב על הכריכה הקדמית, או "מבעת" ככתוב על האחורית. למען האמת, אלמלא היה מונח ליד המטה במהלך לילה לבן, ואלמלא היה זה לילה קר למדי מכדי לגשת למדפי הספרים ולקחת לי ספר אחר, כי אז לא הייתי מחכה לסופו של הספר. הוא לא באמת מעניין. אם כי משהגעתי אל הרבע האחרון, החלטתי להמשיך עד הסוף, ולבזבז עוד שעה.

להמשיך לקרוא

בגד מאש – מיכל בן-נפתלי

בגד מאש
מיכל בן נפתלי
ספרות ספרים ספר עטיפה
עטיפת ספר

דו"ח נטישה.

כבר לא מעט זמן הספר הזה מונח על מדף-הספרים-הממתינים-לתורם (זה המכונה אצלי: מדף הספרים ליד המטה, אם כי ברור כי אין מדף, ליד המטה, היכול להכיל, בכל זמן נתון כשמונים ספרים), ועל כן, עם הבחרו לרשימת חמשת המועמדים הסופיים לפרס ספיר לשנת 2019, החלטתי כי הגיע הזמן לקראו.

הגעתי עד לעמוד 29; בדרך כלל אינני ממהרת לוותר בשלב כל כך מוקדם, אלא שאיכשהו לא נראה לי שהספר הזה יהפוך מתישהו לספר שיקשה עלי להניחו מן היד.

ליתר בטחון הצצתי בביקורת אחת על הספר הזה, והבנתי שצדקתי, ובאמת זהו ספר שלא אהנה ממנו במיוחד.

ולכן הנחתי.

יש עוד כל כך הרבה ספרים הממתינים על אותו מדף. עכשיו התקצר זמן ההמתנה.

 

 

בגד מאש – מיכל בן-נפתלי. הוצאת: כתר. 176 עמודים

 

אם היית – איבון פרינץ

"לאקי מת בגיל עשרים ושתיים. הכרתי אותו שבע-עשרה שנה." (עמ' 12)

ג'ורג'יה, שכולם קוראים לה ג'ורג', היא נערה בת שבע-עשרה, המתגוררת עם אמה ואביה בעיירה קטנה בקליפורניה. אחיה, לאקי, נהרג באוסטרליה, באחד ממסעות ההרפתקאות שלו, וכך נפתח הספר. עם מותו.

ג'ורג' עובדת בשתי עבודות: האחת בחנות ממתקים ומזכרות, והשניה כקונדיטורית במלון (הקטן) המקומי.

ג'ורג' סובלת מסכיזופרניה ומטופלת בכל מיני תרופות; עדיין לא נמצאה התרופה המתאימה או המינון המתאים ועל כן תופעות הלוואי מציקות לה ביותר.

בארוע שעושים לזכרו של לאקי מגיעים כל מיני חברים שלו שפגש במסעותיו בעולם; אחד מהם, פין, מחליט להשאר.

פין הוא איש צעיר המקסים את כל רואיו, אפילו את בת זוגו של קאל, אפילו את הוריו. רק לא את ג'ורג', שמשהו בו נראה לה חשוד, אבל בהיותה סכיזופרנית, אף אחד לא מייחס לחשדותיה (אם היא כבר משתפת מישהו) ברצינות.

אבל היא נחושה להוכיח שמשהו לא מסתדר בצעיר המקסים הזה. לעתים נדמה לה שהיא רואה את אחיה המת. לעתים נדמה לה שהוא קורא לה לעזרה. לעתים נדמה לה שהוא עוזר לה. והכל כל כך מוחשי, עד שגם הקורא/ת נוטה שלא להאמין לתחושות הבטן שלה.

להמשיך לקרוא

היעלמותה של סטפני מיילר – ז'ואל דיקר

מאיפה להתחיל? אפשר מהסוף – חסכו מעצמכם; אני כבר בזבזתי זמני וקראתי עד הסוף. אל תתנו לשליש הראשון של הספר להטעות אתכם; מיד לאחריו הספר הופך למופרך יותר ויותר כשעוד ועוד עלילות משנה נוספות לעלילה הראשית, עוד ועוד פיסות הסטוריה (שהרי יש כאן עניין הסטורי שצריך לחקור) מוסיפות מידע (מיותר לגמרי, אם תשאלו אותי), ובסופו של דבר, כשנפתרת התעלומה, מתברר לך שכבר מזמן חשדת ברוצח, אבל לא ממש ידעת להסביר לעצמך למה.

או מההתחלה; את ז'ואל דיקר הכרתי בספרו "האמת על פרשת הארי קברט" שעד היום, כמעט שש שנים אחרי שקראתיו, אני חוזרת וממליצה עליו לכל מי ששואל (וגם למי שלא) כספר חכם, אינטליגנטי, משעשע, ומרתק. כבר אז ידעתי שארצה לשוב ולקרוא בספריו של דיקר.

על-כן, מה רבה היתה אכזבתי כשקראתי את ספרו השני "בני בולטימור" (הערה להוצאה: על הכריכה האחורית של הספר החדש "היעלמותה של סטפני מיילר" מופיע הספר בשם "ספרם של הבולטימורים"; טעות מביכה מעט, כך נראה לי). הספר הזה – "בני בולטימור" היה כל כך מופרך, שככל הנראה קראתיו עד הסוף רק משום התקווה שמשהו יקרה. (ספוילר – לא קורה דבר; הוא רק מתקלקל עוד יותר).

לספר החדש נגשתי, אם כך ברגשות מעורבים; מצד אחד הסופר כבר הצליח לאכזב אותי פעם אחת. מצד שני הספר הזה נושא עליו את חותם האיכות של "הסדרה לספרות יפה" שבדרך כלל אני שמה בה את מבטחי.

להמשיך לקרוא

הרחק מעצי התרזה – יונתן ברג

דו"ח נטישה

ניסיתי. באמת שניסיתי. עד עמוד 206 הגעתי.

ודי לי.

הדמויות לא קרמו עור וגידים בעיני רוחי, לא הצלחתי לראות את המקומות, את הבתים, את הדרכים. השפה יפה ועשירה ומיוחדת, אבל הסיפור לא לגמרי סיפור.

אז ויתרתי.

יעקב, פרופסור בגימלאות, שעזב את ברלין רגע לפני שאי אפשר יהיה לעזוב, והקים כאן בית ומשפחה, ואחר כך עוד משפחה. בערוב ימיו מתגורר לבדו, בניו מנוכרים לו. ושכנתו, בר, אשה צעירה ויפה, יוצאת עדות המזרח יש לומר (ויש לזה איזשהו תפקיד בספר), שמשפחתה חמה ואוהבת, ובעלה עשיר, אך אינו רוצה, בינתיים, ילדים.

להמשיך לקרוא

יום א' של המתים – אנדריאס פור

לפעמים אני בוחרת "לנוח" מעט מספרים "רציניים" יותר או פחות, ובוחרת לי אחד מספרי המתח המונחים על המדפים. לרוב איני יודעת דבר על הסופר או הספר, ובוחרת בעיקר על פי הכריכה האחורית. בדרך כלל הספרים הללו מדירים שינה מעיני, שכן קשה לי להניחם מן היד עד תוּמם.

כך עשיתי גם הפעם עם "יום א' של המתים", אלא שלא ממש היתה לי בעיה לעזבו, ולשוב אליו, עד שאכן ממש תם. ולא שלא עברו בי הרהורי עבירה, להניח אותו באמצע, או בשני שליש או אפילו בשלושה רבעים, אלא שבכל זאת, ביקשתי לדעת איך יוצא הסופר מתוך התסבוכת שרקם לעצמו.

גופה מתגלה מתחת לכנסיה נטושה באחת החוות הנטושות בכפר אחד בגרמניה. חקירת המשטרה מעלה כי הגופה שייכת לאשה שמתה בשלהי מלחמת העולם השניה, שנת 1945.

הקורא/ת היודע/ת כל (כי הסופר פותח בכך את הספר) יכול/ה כבר לדעת כי המדובר באשה אחת מתוך קבוצה של נשים שצעדו באחד ממצעדי המוות והגיעו לפאתי הכפר, שם פגשו בקצין אס אס, שככל הנראה הכיר אותה.

מכאן ינוע הסיפור בין מאי 1945 לשנת 1992, ההווה של הסיפור, לחקירת המשטרה, תוך סיפורים נוספים מאז ומעכשיו עד הסוף הלא ממש צפוי (כי ככה זה ספר מתח, הרוצח תמיד יהיה זה שלא היה חשוד כלל).

להמשיך לקרוא

שילה לוין מתה והיא חיה בניו יורק – גייל פארנט

"ובמה כל זה מסתכם? בכלום. פשוט כלום. בזבוז של חיים וערימות של כרטיסי תיאטרון משומשים." (עמ' 109)

ובזה, בעצם, מסתכמת דעתי על הספר הזה, אחרי יומיים ו- 162 עמודים: כלום. אוויר. בלון ריק.

פעם, בשנות השבעים של המאה הקודמת, כשיצאו לאור פחות ספרים מכפי שיוצאים כיום, סימנתי לי את הספר הזה כ- Must, ספר שאני מוכרחה לקרוא. אבל הוא לא היה בספריה, או שכן היה, אבל היה בהשאלה, או שסתם לא הספקתי להגיע אליו (מסתבר שאפילו אז היו יותר ספרים שהתכוונתי לקרוא מאלה שקראתי בפועל), ואיכשהו לא קראתי.

אחר כך שכחתי.

והנה, לא כל כך מזמן, יצא הספר הזה שוב לאור, ונזכרתי שפעם רציתי לקרוא וכו', וסימנתי לי אותו ככזה שאם ייפול לידי, אשמח מאד לקראו.

והנה נפל לידי. מ. חברתי הנפלאה לעבודה ובכלל, קנתה אותו באחת מטיסותיה לחו"ל, וכשחזרה מיהרה להביאו לי כ"ספר קל-קליל כזה שאינו מחייב". אז לקחתי.

וקראתי.

להמשיך לקרוא

סטוקר – לארס קפלר

דו"ח נטישה

ספר מתח טוב ראוי, קודם כל, שיהיה מותח. שלא ארצה להניח מהיד, שאבקש לסיים כל עיסוק אחר שאינו הספר, כדי שאוכל לשוב ולהתכרבל בין דפיו, עד לפתרון התעלומה.

"סטוקר" אינו ספר כזה.

נשים נרצחות באכזריות בביתן, כשקודם לכל רצח מתקבל סרטון במשטרה, ובו צילום של הנרצחת לעתיד, בביתה, מבצרה. עם קבלת הסרטון השני, ברור כבר לחוקרי המשטרה כי בזמן הקרוב יקבלו הודעה על מציאת גופה נוספת. למרות זאת, הם מנסים בחמש הדקות הללו, שבין קבלת הסרטון לרצח עצמו, לזהות היכן יתבצע הרצח. מובן שזה בלתי אפשרי.

ואלה גיבורי הספר – מרגו סילברמן, העומדת בראש החקירה מטעם המשטרה, נמצאת בחודשי הריון מתקדמים.

להמשיך לקרוא

יער אפל – ניקול קראוס

שני סיפורים מתרחשים במקביל בספר הזה; שני סיפורים שכל המחבר ביניהם הוא הזמן ומלון אחד, מלון הילטון בתל-אביב. מלון ששניהם מתאכסנים בו, שניהם יוצאים ממנו אל הסיפור.

הוא: ג'ולס אפשטיין, יהודי, ניו יורקי, אמיד. הוריו הלכו לעולמם, מאשתו נפרד לאחר הרבה מאד שנות נישואין (להפתעת כל חבריהם), ילדיו פרחו איש איש לעיסוקיו. עולמו הולך וסוגר עליו, הולך ונגמר.

בצעד מפתיע משהו הוא פורש מעסקיו, מחלק את מרבית רכושו, וטס לישראל, כשמטרתו למצוא דרך מכובדת להנציח את הוריו.

היא: סופרת צעירה (יחסית) שמקור כתיבתה נחסם. יש לה בעל ושני ילדים. סיפורה מסופר בגוף ראשון, ככל הנראה בת דמותה של קראוס עצמה. והיא בורחת מחייה – בוחרת לטוס לישראל, להשתכן במלון הילטון שהיה לה פעם כמעט בית שני, אולי שם יוסר המחסום הזה מכתיבתה.

אפשטיין נפגש עם גופים שונים במטרה למצוא את הדרך הנאותה לנציח את זכר הוריו, למרות שזכרונותיו מהם לא לגמרי טובים או מושלמים. מכון ויצמן והקרן הקיימת לישראל, ועל הדרך – רב אחד האוסף את כל צאצאי דוד המלך (כך הוא טוען). ואחר כך הוא נודד בכל מיני מקומות, ונעלם.

היא נפגשת עם אדם אחד, פרופסור לספרות מאוניברסיטת תל אביב, שיש לו איזה עניין לסופרת הצעירה. העניין נוגע, כך מתברר בהמשך, לכתביו של קפקא, פרנץ קפקא, שנשארו בידיהן של בנותיה של המזכירה של ידידו הטוב של פרנץ קפקא, מקס ברוד, שבניגוד מוחלט לצוואתו של קפקא, לא השמיד את כתביו, אלא טרח וערך ופרסם, וכך באו לעולם כתביו המוכרים לנו, אם כי חלק מן הכתבים נותרו, כאמור ברשותן של בנותיה של אילזה הופה, המזכירה.

להמשיך לקרוא

בני בולטימור – ז'ואל דיקר

"אם הספר הזה נפל לידיכם, אנא קראו אותו.

הייתי רוצה שמישהו יכיר את הסיפור של הגולדמנים מבולטימור" (עמ' 10)

אז נפל לידי, וקראתי, ומה אומר? שיכולתי למצוא לזמני שימוש טוב יותר מאשר לקרוא בספר הזה.

את ז'ואל דיקר הכרתי בספרו הראשון, הנפלא ביותר "האמת על פרשת הארי קברט". בספר ההוא מרקוס גולדמן, סופר מהולל של ספר ראשון "נתקע" במחסום הכתיבה של הספר השני ("מחלה" ידועה, ככל הנראה אצל סופרים של ספר ראשון מוצלח במיוחד), ולמרות חוזה להוצאת הספר השני שתיכף עומד לפוג תוקפו, עדיין לא כתב אף לא עמוד אחד. נראה כאילו אותו מחסום ניצב בפני דיקר, אלא שהוא, במקום לפנות לחיים עצמם, כפי שפעל מרקוס גולדמן בספרו הראשון, בחר להנפיק את הספר הזה, שהוא קל כנוצה, שטוח כשולחן, עלילותיו מופרכות ובלתי נתפסות לעתים, ובכל זאת, הוא ממלא חמש מאות עמודים (ואת כולם קראתי.)

"לכתוב ספר זה כמו להקים מחנה קיץ לילדים. אל החיים שלך, המתנהלים על פי רוב בבדידות ובשלווה, מתפרצות פתאום שלל דמויות והופכות את חייך על פיהם בלי שום התרעה. הן מגיעות בוקר אחד באוטובוס גדול, שממנו הן יורדות בקולי קולות, אחוזות התרגשות מהתפקיד שקיבלו,. ולך לא נותר אלא להסתגל למצב החדש: עליך לטפל בהן, להאכיל אותן, להלין אותן. האחריות כולה מוטלת על כתפיך. כיוון שאתה, אתה הסופר." (עמ' 13)

להמשיך לקרוא