ארכיון תגיות: אתנחתא

אל פני המים – מרגרט אטווד

אל פני המיםמוזר; אני חושבת שזו ההגדרה המדויקת ביותר של מה שנשאר בי אחרי הספר הזה.

 את ספריה של אטווד, אחרי קריאת לא מעט מהם, אני מחלקת – ביני לביני לספרים אוטוביוגרפיים או סמי-אוטוביוגרפיים, לבין ספרי סיפורים. אל פני המים נופל בקטגוריה הראשונה.

 שוב פוגשים כאן את המשפחה המבודדת: אב, אם, בן ובת, היכרות אינטימית עם הטבע, יכולת לחיות ב"חוץ", הכרות עם החי והצומח ממש כמו ב"עין החתול" וב"אי סדר מוסרי".

 אשה צעירה – המספרת, מגיעה לבית הוריה באי אחד נידח בקנדה, יחד עם מאהבה וזוג חברים נשוי, לאחר שנודע לה כי אביה נעדר. לכולם זהו מעין מסע הרפתקאות, לה הוא מסע של זכרונות וחיבור עם עברה.

 היא, המספרת, היתה פעם נשואה והיה לה ילד, והאיש שהיא היתה נשואה לו, והתגרשה ממנו – לקח ממנה את ילדה: "… אף אחד לא גרם לי עצב מאז בעלי. גירושים הם כמו קטיעה, אתה ממשיך להתקיים אבל יש ממך פחות". האיש שאיתה עכשיו אוהב אותה, כנראה, ומבקש "לביית" אותה – כי היא קצת מוזרה, קצת מרוחקת.

  להמשיך לקרוא

האשה האכילה – מרגרט אטווד

האישה_האכילהמה צופן העתיד למריאן, אשה צעירה העומדת בפני נישואיה?

היא בכלל רוצה להינשא?

עם האיש הזה – פיטר – היא רוצה לבלות את שארית חייה?

אם תינשא תאבד את מקום עבודתה, כי בחברת הסקרים שבה היא עובדת אין מחבבים נשים צעירות נשואות; הן נכנסות להריון, הן יולדות, הן מטופלות בילדים קטנים – אין להן זמן ו"ראש" לעבודה.

אם לא תינשא, תגיע למצבן של שלושת "הבתולות" עמיתותיה לעבודה שחייהן סובבים סביב עבודתן ואין להן חיים מבלעדיה.

אם לא תינשא – לא תגשים את מה שכולם מצפים ממנה, את מה שהיא מצפה מעצמה.

 אבל היא מפחדת; יש לה חברה נשואה עם ילדים קטנים – קלרה, שכל חייה סובבים סביב הבית והילדים. יש לה, לחברה, אמנם בעל נהדר – ג'ו-  שאינו נרתע מחיתולים ומהאכלה, והיצורים הקטנים הללו אינם מפחידים אותו כלל וכלל; אבל אף אחד לא מבטיח למריאן שפיטר יהיה כזה מין בעל.

להמשיך לקרוא

עין החתול – מרגרט אטווד

 

עין_החתול(1)"האהבה מטשטשת את הראיה אבל אחרי שהיא עוברת רואים בבהירות רבה מאי-פעם. בדומה לגיאות הנסוגה, המגלה כל אשר נזרק וטבע.."

עוד ספר שנראה ככה קצת תמים ובעצם מכה בקרביים בלי אזהרה מוקדמת!

איליין היא ציירת שגדלה בטורונטו וחוזרת לשם בבגרותה לקראת תערוכה רטרוספקטיבית הנערכת לכבודה.

איליין כבר אשה במיטב שנותיה; יש לה בעל שני ושתי בנות בוגרות, ציירת מצליחה שציוריה נמכרים

ובכל זאת.. משהו בעיר ילדותה מעיר בה שדים נרדמים; שדים שחשבה שכבר אינם. בעצם, לא "חשבה".. אלא הצליחה להפכם לנשכחים, למחוקים..

אבל עכשיו היא כאן, בטורונטו והם מרימים ראש ומכריחים אותה לזכור את קיומם.
איליין חוזרת בתודעתה לימי ילדותה ונערותה, עת היתה אחת מתוך חבורת בנות, ואת האכזריות הילדית בה נתקלה שוב ושוב ושוב.. אכזריות קטנה, במחוות כמעט בלתי ניכרות – ומובן שה"מבוגרים" לא יכולים היו לראות אותן; ואסור גם לספר להם.. אסור אפילו להודות בפני האם שחשה ש"משהו לא בסדר" שהיא אכן צודקת.

להמשיך לקרוא