ארכיון תגיות: בב תומס

אם טובה דיה – בב תומס

איך לכתוב ספר? איך לגשת למלאכת הכתיבה? האם הרעיון קודם לסיפור? האם הסיפור כותב את עצמו או שהסופר/ת יודע/ת מה יהיה סופו? האם כל הדמויות מגובשות, או שאפשר לפעמים להגיע לאמצע הספר ומתברר שהוא "לא מספיק ארוך", ואז צריך "לעבות", אולי להוסיף דמויות, אולי להרחיב בתיאורן של הקיימות? והעלילה – האם היא מגובשת דיה? וכמה להרחיב בעלילות המשנה? והאם לכלול איזו אג'נדה בספר? כי אם לסופר/ת יש אג'נדה ברורה ומובהקת, למה שלא יפתו את הקורא/ת העתידי/ת עם סיפור שיש לו (סוג של) מוסר השכל?

בב תומס, כך למדתי מאתר ההוצאה קרטיס בראון, היתה, בעברה פסיכולוגית קלינית בשרות הבריאות הציבורי וכעת עובדת כיועצת ארגונית בתחום בריאות הנפש ותחומים אחרים. דומה למדי לגיבורת הספר של – רות הרטלנד.

רות הרטלנד עומדת בראש מרפאה לטיפול בנפגעי טראומה, טיפול בשיטה מיוחדת האמור לספק פתרונות מהירים (יש שיאמרו "אינסטנט") לבעיות הנובעות מטראומה, בתוך ששה מפגשים שבועיים. המרפאה, כמו כל שירותי הבריאות ובריאות הנפש, סובלת מתקצוב חסר ו"חיה" בעיקר מתרומות קרן מסוימת. המרפאה מנסה לפתור את בעיותיהם של אלה שהמערכת הממשלתית לא פנויה לטפל בהם.

לרות הרטלנד היתה פעם משפחה "לדוגמה"; בעל אוהב ותאומים, בן ובת. עתה היא גרושה, בתה נמצאת בקצה השני של העולם ובנה נעדר מזה מספר שנים. אמה של רות מעולם לא היתה אם מתפקדת מספיק, כך לפחות בזכרונותיה, ועתה היא נמצאת בדיור מוגן, בשלבי דמנציה מתקדמים.

באחד הימים הגיע למרפאה לפגישה עם רות בחור צעיר שהזכיר לה, במראהו, בדיבורו, בג'סטות הקטנות, את בנה הנעדר. הופעתו אל הצעיר מערערת את נפשה של רות, ובמקום לנהוג במקצועיות המצופה ממנה ולהעבירו למטפל/ת אחר/ת החליטה לטפל בו בעצמה. מובן שהחלטה כזו יחד עם מצבה שלה אינה החלטה מקצועית, ועל כן בחרה להסתיר את תחושותיה ורגשותיה גם מפני היועץ שלה, אליו היתה פונה בכל פעם שחשה שנסדקת היכולת המקצועית שלה.

להמשיך לקרוא