ארכיון תגיות: הווארד ג'ייקובסון

J – Howard Jacobson

כל המשפחות המאושרות  דומות זו לזו, אך האומללות, אומללות כל אחת בדרכה. וכך גם האוטופיות והדיסטופיות;  כל האוטופיות דומות זו לזו, וכל הדיסטופיות שונות, כל אחד בפני עצמה, כמו גן עדן אחד מול  שבעה מדורי גיהינום.

J הוא מין דיסטופיה שכזו, שונה מאלה שהכרנו, אם כי נוכל למצוא בה היבטים דומים, מופעים מוכרים מדיסטפיות אחרות. כך, למשל, מחיקת ההסטוריה, כמו ב1984 או בברית המועצות, (כמעט דיסטופיה בפני עצמה).

אי שם, בעתיד לא ידוע, ישנו העולם הזה, עולם שיש לו עבר כנראה אפל, אבל ההסטוריה הושכחה, במידה מסוימת, או לפחות, השלטונות לא עודדו מחקר שלה. הם גם לא עודדו צבירת מזכרות, אפילו לא מזכרות משפחתיות (אם כי כמות מוגבלת של מזכרות היתה מותרת, או לפחות העלימו ממנה עין). ספרים נעלמו אפילו מן הספריות, מספרים אחרים נקרעו דפים, לא ניתן היה לגשת לארכיונים, מותר היה להגיש בקשה, אבל איכשהו בקשות לעיון היו הולכות לאיבוד בנבכי הביורוקרטיה.

"“Yes, of course” will be the polite rejoinder to any request you make to inspect certificates of birth or death, or voter lists, or even newspapers dating too far back. But the forms you fill in are never read by anyone. Calls are not returned, applications are lost, the person you were talking to in the morning won’t be there in the afternoon.” (pp. 89)

היה משהו, בעבר, שלא הוזכר במלים, וכבר לא ניתן היה לתת לו ביטוי מובן – WHAT HAPPENED, IF IT HAPPENED, נאמר בלחש, בין אנשים, אם בכלל נאמר. אבל ברור שמשהו היה, משום כל מה שמנסים להשכיח, משום החברה החדשה שנבנתה, ובה האלימות סמויה, אסורה אך מבעבעת בתוך האנשים, עד כדי כך שאלימות בתוך הבית זכתה להעלמת עין גורפת מצד הכל. היה מותר לקלל, אבל רצוי שלא – Swearing was an act of violence to others and an act of ugliness to oneself. It had no place in him.” (pp. 49), והמלה השגורה ביותר היא – "סליחה". כולם מצטערים. כל הזמן.

להמשיך לקרוא