"כשאני חושבת על זה עכשיו, אני מבינה בדיעבד שהיינו בדיוק בגיל שבו ידענו כמה דברים על עצמנו – מי אנחנו, במה אנחנו שונים מהמשגיחים שלנו ומן האנשים שבחוץ – אבל עדיין לא הבנו מה המשמעות של כל אלה. … " (*)
מכל הדיסטופיות שקראתי, דומה שזאת המטרידה ביותר; לא משום התאורים המזעזעים, כי אין, לא משום ציור-תמונת-סוף-העולם, או מה שנשאר ממנו, לא שלטון רודני ואכזר. לא. רק חיי יומיום שלווים, כפריים, נעימים.
אבל יש משהו ברקע, משהו שאנו יודעים שקיים, אבל לא יודעים מהו, משהו שמאיים על כל השלווה הזאת.
יש כמה רמזים מטרימים, זרועים לאורך הספר, יש תהיות העולות בזמן הקריאה, גם האמת, כשהיא נגלית סוף סוף, נקראת כמעט באדישות, עד שמסתכלים במבט כולל ומקיף, עד שמתחילים להבין ולעכל את גודל הזוועה המתוארת במלים מדודות ומדוייקות.
אשה אחת, קתי ה', שבהווה של הספר נזכרת בעברה ופורשת אותו לעיני הקורא/ת, מספרת על חווה הנקראת הלשם, ובה גדלים ילדים בכל מיני גילאים, מין פנימיה שכמותה פגשנו כבר בלא מעט ספרים.
חברת הילדים בפנימיה, הדינמיקה ביניהם, המבוגרים בחיי הילדים,.שכאן נקראים "משגיחים", כל אלה הופיעו כבר בספרות לאורך השנים, אלא שכאן יש משהו אחר, או, בעצם, אין; אין הורים, או געגועים או זכרונות בכלל מהתקופה של לפני, אין מגע עם הסביבה, עם "החוץ", אין אפילו אזור מדויק בו נמצאת החווה. מין אי בודד ברחבי האין.