ארכיון תגיות: ידיעות ספרים

איש הלחישות – אלכס נורת'

לספרי מתח שמור מקום מיוחד בין כל הספרים שאני קוראת: המקום של הסחת הדעת, של המנוחה; המקום של "לא להתאמץ מדי", כי הנה ספר, אפילו אם מלווה אותו איזו אג'נדה, שידפדף עצמו מהחל עד כלה, מן הסתם יישכח אחרי זמן לא רב, ויכולתי "לנוח" קצת בין ספרים המחייבים מחשבה נוספת.

"איש הלחישות" אינו עונה על הדרישה הבסיסית מספר מתח: הוא לא אמין!

כי אם ארצה לקרוא ספר מהפך דפים המערב את העל-נורמלי, אקח לי ספר של סטיבן קינג, שהוא מאסטר בעירוב העולם שמעבר בתוך העולם שלנו. אלכס נורת' הוא חיקוי חיוור למדי.

גם המתח כאן הוא לא לגמרי מתח, ודאי לא "מערער" ככתוב על הכריכה הקדמית, או "מבעת" ככתוב על האחורית. למען האמת, אלמלא היה מונח ליד המטה במהלך לילה לבן, ואלמלא היה זה לילה קר למדי מכדי לגשת למדפי הספרים ולקחת לי ספר אחר, כי אז לא הייתי מחכה לסופו של הספר. הוא לא באמת מעניין. אם כי משהגעתי אל הרבע האחרון, החלטתי להמשיך עד הסוף, ולבזבז עוד שעה.

להמשיך לקרוא

פרפר במחסן – שולמית לפיד

ספרים שעניינם ספרים חביבים עלי עד מאד; ספרים שעניינם סובב סביב ספרים וסופרים וקוראים וקוראות, כמובן, ואיך נכתבים או נמכרים ספרים, ולעתים גם הבוכהלטריה, הפוליטיקה ושאר העניינים שמאחורי הוצאת הספרים לאור ומכירתם וקריאתם, אלה יימצאו לי באותם ספרים החביבים עלי אף יותר בתוך הקטגוריה הזו – אלה הספרים הנכתבים כאן ובעברית, על ידי מי ששייכים בדרך זו או אחרת לעולם הספרות המקומי, לביצה המקומית.

שולמית לפיד בראה את ליזי בדיחי, כתבת העיתון "זמן דרום" אי אז בסוף שנות השמונים של המאה שעברה, ודמותה זו הפכה לאחת מנכסי צאן ברזל של ספרות המתח הישראלית (יחד עם מיכאל אוחיון של בתיה גור). אחר כך באו עוד ועוד גיבורים, וספרי מתח עבריים הפכו לעניין שבשגרה, אבל זכות הראשונים (ראשונות, אם לדייק) עומדת להן, לגור וללפיד.

ליזי בדיחי זו, שבשנת 1989 היתה בתחילת שנות השלושים לחייה, נשארה, באורח פלאי, באותו עשור לחייה, רק עזבה את המקומון בו כתבה, ואף את באר שבע, ועברה לתל אביב, ומצאה עבודה כחוקרת פרטית במשרדה של עורכת דין אחת, שאינה בוחלת בעיסוק בכל מיני תיקים שעורכי דין אחרים נזהרים מלגעת בהם.

ליזי בדיחי אף עזבה את קדמת הבמה ובספר הזה היא רק כוכבת משנה. הכוכב הראשי הוא אלישע פרידריך. סופר. ולא סתם סופר – כזה שכל ספר שלו מתקבל בשבחים גדולים על ידי גדולי המבקרים, ואף נמכר בהיקפים בהחלט משביעי רצון, אם כי, כל ספר מלוּוה בהתרגשות מחודשת –

"… ההתקבלות היא תמיד הימור. וכל כך הרבה מיילדים ומיילדות טורחים על האובניים, עורכים ומעמדים ומגיהים ומדפיסים וכורכים ומפיצים ומוכרי ספרים ויחצ"נים, ולכל המהומה הזאת אחראי איש אחד…" (עמ' 35)

להמשיך לקרוא

הנעדרת – סוזי סטיינר

ספר מתח, בדרך כלל, הוא ספר שאי אפשר להניח מהידיים עד שהתעלומה תפתר. את התהליכים לפתרון אנו מלווים בדרך כלל בחוסר תשומת לב, משום שהם לא באמת חשובים; חשוב שנדע מי? מה? למה? איך?

"הנעדרת" אינו ספר מתח רגיל; הוא נקרא בשטף מהחל עד כלה, אבל התהליכים הם החשובים, האנשים והנשים הם החשובים; הפתרון חשוב, אבל פחות.

אידית היינד, בתם של סר איאן היינד, רופא בית המלוכה, ומרים, נעדרת מביתה. כל חפציה נשארו מאחור, גם כוס יין שבורה וכתמי דם, הדלת לא היתה נעולה ואידית נעדרת.

סוף השנה. משטרת קיימברידג'שייר נכנסת לחקירה בהילוך גבוה משום מעמדה הרם של הנעדרת, וקרבתו של אביה לשר הממונה על המשטרה. כל קצה חוט נבדק, כל העבריינים הידועים למחוז נסקרים לבדוק האם יש להם קשר להעדרות. 72 השעות הראשונות להעדרות הן קריטיות; אחר כך נוטים לחפש גופה, מעשה פשע שהתבצע.

וכנאמר בפתיח – התהליכים והאנשים בספר הזה מרתקים עד בלי די.

אנשי המשטרה – מאנון בראדשו, סמלת בילוש, רווקה בת 39, יוצאת לדייטים מהאינטרנט (ומהגיהנום, אם תשאלו אותה). מאנון הנרדמת לקול מכשיר הקשר שלקחה פעם לביתה: "…הקול מתחיל להתרחק כשעפעפיה של מאנון צונחים, וגרגור מכשיר הקשר מתמזג לכתם חצצי מטושטש מאחורי עיניה. הנקישות, המתגים, הזמזומים, שפופרות הטלפון שמורמות ומורדות, החברים לעבודה שמתייעצים איתם, הכפתורים הנלחצים כדי לשמוע. באוזני מאנון זהו צליל הדריכות, התגובה המהירה לפגיעות ופשעים. זהו הטוב האנושי בפעולה, הגנה על הטוב מפני הרע. היא נרדמת." (עמ' 15).

להמשיך לקרוא

להשביע את הדרקון – מאשה צור גלוזמן

למען האמת, חלק האקספוזיציה היה ארוך מדי; עד עמוד 60, לערך, נע הספר בין ההווה, שתיכף יקח אותנו לעבר, למאה ה- 13, (כך על-פי הטקסט על גב העטיפה), לבין העבר הלא רחוק, תקופת היכרותם של עידית וחלימי (שם משפחה, אבל כולם קוראים לו כך), והסיבות שהובילו למעברם מההדוניזם התל-אביבי לעתלית, בית מול הים, עם כל הסמליות הבורגנית והחלומות הנילווים אליה.

כמעט ויתרתי, אבל הייתי בהמתנה באיזה מוסד רפואי, וזה היה חומר הקריאה היחיד שהבאתי עמי, כך שלא באמת היתה אופציה אחרת, למעט העיתון שאני לא קוראת אף פעם, שמישהי השאירה על איזה שולחן, והיתה ברקע גם ההמלצה הבלתי מתפשרת של רוני, וכבר מיציתי את הפיד בפייסבוק; אז נשארתי.

וטוב שנשארתי. כי החל מעמוד 60, לערך, קשה עד מאד להניח את הספר מהיד. החל מעמוד 60, לערך, מתחיל הקסם.

עידית וחלימי, זוג צעיר, יחסית, עם ילדה קטנה אחת. עידית, עוסקת בתרגום ספרים. חלימי עורך עיתון לנשים, ובהמשך מגיש תוכנית רדיו. משבר בנישואיהם, שניסו להגדירם "פתוחים" אבל זה לא כל כך עובד, יחד עם הולדת לילי, בתם, וכל הכרוך באדם חדש ותלותי לחלוטין שהגיע למשפחה, הובילו אותם לעבור לבית השייך למשפחה בעתלית; לנסות מחדש.

להמשיך לקרוא

המטופלת השקטה – אלכס מיכאלידס

ספר מתח טוב, לטעמי, ניכר בשתי תכונות עיקריות: האחת – היותו מהפך דפים, כזה שאי אפשר להניחו מן היד אפילו לרגע; והשניה – שיפתיע אותי בפתרון שלו.

ובכן – "המטופלת השקטה" עונה, בחלקו המאוחר יותר על התוכנה הראשונה (עד כשליש מן הספר תהיתי אם עלי להמשיך, אלא שחזקה עלי המלצתו של מי שהפקיד בידי את הספר, ולכן לא ויתרתי), ובאופן מוחלט על התכונה השניה; אין שום דרך שיכולתי לנחש מה יהיה הפתרון המתיר את כל התהיות בסופו של הספר (למרות הרמזים הפזורים לכל אורכו, רמזים שרק בדיעבד אני יודעת לקרוא).

ובכן – תיאו פייבר, פסיכולוג, המספר בגוף ראשון, למעט קטעים מסויימים, ביקש והתקבל לעבוד במוסד לחוסות פגועות נפש, ויתר על קריירה מזהירה אפשרית במקום אחר, משום שחולה אחת – אלישיה ברנסון – סיפורה ריתק אותו.

אלישיה ברנסון היתה פעם ציירת מפורסמת ומוצלחת, היתה נשואה לצלם אופנה מצליח, ואהבה גדולה היתה ביניהם, ולכן כשרצחה את בעלה ביריות רובה, כפות לכסא במטבח, לאף אדם לא היה מובן על מה ולמה. אלישיה ניסתה לפגוע בעצמה, ולא לגמרי הצליחה, ושקעה בשתיקה מוחלטת.

הרוצחת השותקת נשפטה ונכלאה במוסד לפגועות נפש, שם המשיכה לשתוק ולא לתקשר עם אף אדם, מטפלים, רופאים, אחיות, מרפאות בעיסוק כזה או אחר. לא דברה עם איש במלים או שמחוות כלל.

עד שבא תיאו.

להמשיך לקרוא

החלון והמדרגות – עמרי חורש

"כל כך הרבה דברים יכולים להשתבש, לור. מפחיד אותי לחשוב איך העולם הזה עוד נשאר עומד. בימים האחרונים גיליתי שכולנו משק כנפיים קטן של פרפר. שכל נשימה שלנו, כל בחירה דפוקה שלנו, תהדהד אצל הנכדים שלנו, שזרעי הפורענות טמונים במקומות שאנחנו אפילו לא מודעים להם. …" (עמ' 132)

דניאל אוסטר, גיבור הספר המספר את כולו בגוף ראשון, הצליח להרגיז אותי כמעט מתחילת הסיפור; לא הצלחתי, בשום צורה ודרך, להבין את מניעיו. כשספר נכתב בגוף ראשון, נוטה הקורא/ת לסוג מסוים של הזדהות עם המספר/ת; ב"החלון והמדרגות" לא הצלחתי להזדהות אפילו קצת.

להיפך, לא חדלתי להתרגז ולקוות שדניאל אוסטר דנן "יקח את עצמו בידיים" ויחזור למסלול חייו "הנורמטיבי". אחרי הכל, כולנו עברנו אותו תהליך סוציאליזציה, ובעיני כולנו יש מה שהוא "נורמטיבי" ומה שהוא לא.

דניאל אוסטר הצעיר, רק בן 29, בנו של פול אוסטר המנוח (לא, לא הסופר, אם כי הספר הזה, כך הבנתי, נכתב באיזושהי זיקה או מחווה לפול אוסטר הסופר, ועל-כן חובבי אוסטר, שאני פחות נמנית עליהם, ימצאו שם אולי מפתחות ורמזים שאני לא מצאתי), מחליט יום אחד לשנות את חייו.

מין משבר גיל ה- 30 המתקרב שכזה.

הוא מתפטר ממקום עבודתו הקבוע, ומתחיל לתכנן את שארית חייו, בהתחשב בסכום הכסף שיעמוד לרשותו למשך זמן מסוים, שיקבל עם סיום העבודה.

להמשיך לקרוא

קרוב ממה שנדמה – בראד פרקס

"… אין להמעיט בכוחו של הדמיון האנושי. הוא העניק לנו הכל, מדתות ששינו את העולם עד לפצצה הגרעינית. הוא מסוגל בהחלט להחזיק בחורה שמשקלה כחמישים קילו כבולה לשדים שבמוחה." (עמ' 58)

למלאני באריק היה, לכאורה, הכל. בעל אוהב, דוקטורנט באוניברסיטה עם אופק לקידום וקביעות, בית משלהם (עם משכנתא עצומה, אבל היי, ככה זה אצל כולם), משרה בטוחה, שאולי אינה משרת חלומות, ומעסיק מעצבן במיוחד, אבל עם ביטוח בריאות צמוד, עניין משמעותי עד מאד בארצות הברית של ימינו, והכי חשוב – תינוק קטן ואהוב ויפה כמו שרק תינוקות יכולים להיות.

היה לה הכל, לכאורה; והיו לה גם שדים נרדמים במוחה, כאלה שהדחיקה לתמיד, כך קיוותה, כאלה שלא אמורים היו להעיב על חייה. מלאני באריק באה מבית הרוס, עם אב מכה ואם חסרת אונים, נשלחה הלוך וחזור בין בתי אומנה, פנימיות לילדים מבתים הרוסים, הלוך וחזור. שנה לפני כן גם נאנסה, בדירתה הקודמת, קצת לפני שהתחתנה עם בן; התעוררה באמצע הלילה עם עוד אדם בחדר, מכוסה מכף רגל עד ראש שהכריח אותה, באיומי סכין להתפשט, ואחרי שעשה בה כרצונו, אסף כל בדל ראיה אפשרי ונעלם.

אבל אלה שדים נרדמים, ואם ממשיכים להדחיק אותם, אפשר להמשיך בחיים.

שום דבר לא הכין אותה ליום שבו באה, באיחור ניכר, להוציא את בנה התינוק מן המעון בו שהה בשעות היום, עת עבדה, וגילתה כי בנה נלקח על ידי שרותי הרווחה, משום שהמשטרה תפסה כמות מסחרית של קוקאין בביתה.

להמשיך לקרוא

המאה הישראלית והישראליזציה של היהדות – פרופ' יוסי שיין

מה את/ה יותר, יהודי/ה או ישראלי/ת? שאלה שנשאלת לא פעם, בוויכוחים פוליטיים בעיקר אבל לא רק; מה מקומה של הדת בלאום היהודי, מה מקומה הראוי של הדת היהודית במדינת ישראל, המגדירה עצמה כמדינת (בעיקר) היהודים, מה מקומם של ההיסטוריה היהודית והמיתוסים המכוננים של האומה, מה מקומם וחשיבותם של בני העם היהודי שאינם יושבים במדינת ישראל? כל אלה ועוד מוצאים מענה, חלקי לפחות, בספר רחב היריעה הזו, המרכז בתוכו את תולדות עם ישראל לאורך הדורות ועד עתה, תוך מתן דגשים לשאלות מהותיות וחשובות.

"בשנת ה- 71 לקיומה, עבור רבים מיהודי העולם ישראל היא מוקד החיים וההזדהות של העם היהודי כולו, וזאת למרות האתגרים והמאבקים הפנים-ישראליים בסוגיית הקונפליקט עם הפלסטינים ולמרות השסעים על רקע של זהות, תרבות וערכים המעוררים תהיות לאן מועדות פני המדינה כמגדירה את חיי היהודים והיהדות. במאה הישראלית נראית הריבונות יציבה ומשגשגת, וזהו הישגה העצום של הציונות. אך אופי המדינה ושאלת השייכות לה לא הוכעו עדיין, והדבר עלול לאיים אפילו על הריבונות עצמה. בתוך מדינת ישראל וגם בקרב יהדות אמריקה מתחולל מאבק איתנים סביב שאלות שונות: מיהו היהודי הלגיטימי? מה הם גבולות המתאר של היהדות? מהם הייעוד והאתגר של היהודים? מי דובר בשמם? ובאיזו סמכות?" (עמ' 38)

פרופ' שיין כבר בשם שבחר לספרו עונה על השאלה מי מכריעה את הכף – הישראליות על פני היהדות, ולאורך כל הספר עוסק בהנכחת והוכחת התזה הזאת, דרך הסקירה ההיסטורית המקיפה והמרתקת, ועד עיסוק בפוליטיקה העכשווית.

כמה וכמה פרקים עוסקים ביהדות הריבונית מול היהדות התיאולוגית, שיש לה או אין לה מרכז פולחני (בית המקדש): "אם ננסה לתמצת את סיפור היהדות התיאולוגית, אפשר לומר כי היהדות בבבל התגבשה בראש ובראשונה כחלופה לריבונות, וכך שימשה ירושלים מרכז פולחני, בעוד במקביל חי רוב העם היהודי מחוץ לארץ ישראל. .."(עמ' 46).

להמשיך לקרוא

הדיירים של מוּנבלוּם – אדוארד לואיס וולאנט

נורמן מונבלום הוא סוכן האחראי על ארבעה בתים בניו יורק; אחראי לתחזוקתם, אחראי לגבות את שכר הדירה מן הדיירים, ולהעביר את הכסף לבעל הבית, שהוא במקרה אחיו (היותר מבוגר והיותר "מוצלח"), ארווין.

נורמן מונבלום עובר, פעם בשבוע, בין כל הדיירים בארבעת הבניינים, שומע את כל מה שיש להם להשמיע, אוסף את שכר הדירה (במזומן, רק במזומן, אין לו מה לעשות עם צ'קים), כותב קבלות ומבטיח לטפל באחזקה.

הוא לא באמת מקשיב. הוא לא באמת מתכוון לטפל בשום בעיה; אחרי הכל שכר הדירה זול, ומי שנכנס לגור בבניינים הללו, שיום אחד מישהו יפנה מהם את כל הדיירים ויבנה שם בתים טובים יותר לעשירים יותר (זה לא ממש כתוב בספר, אבל אלה החיים עצמם), בתהליך ג'נטריפיקציה מוכר כל כך מכל מיני ערים וכל מיני מקומות מרכזיים ומבוקשים, ועד שפיסות הנדל"ן הללו, המהוות הבטחה עתידית לעושר לבעליהן, אכן תקיימנה את ההבטחות הללו, יש להפיק מהן את מירב התועלת תוך הקטנת העלויות למינימום, וכך למקסם רווחים. לכן יש איש תחזוקה אחד לכל ארבעת הבניינים, לכן בצנרת מטפל מי שאינו באמת שרברב, אבל מן הסתם יודע ומבין משהו בצנרת כדי לתקן תיקונים זמניים ולהטליא במקומות שצריך. לכן אין מפנים את קארלוף, הדייר הקשיש בקומת הקרקע בבניין שברחוב 13, ששכבות הלכלוך בדירתו יכולות להוות מקור מחקר פורה לכל ארכיאולוג, ושהמקקים מטפסים ממנה אל כל קומות הבניין, כי הוא דייר משלם. אין מתקנים את המעלית בבניין ברחוב 70, למרות שלט האזהרה שהודבק מטעם חברת המעליות, ועוד ועוד תיקונים דחופים ונדרשים. כי תיקונים עולים כסף וחסכון בתיקונים הוא רווח נקי לבעל הבית.

ובעל הבית, להזכירנו, הוא אחיו של נורמן, המזהיר אותו מדי פעם כי לא יהיו לו שום סנטימנטים משפחתיים אם העבודה לא תבוצע לשביעות רצונות, ודמי שכר הדירה לא יועברו אליו במועד.

וישנם, כמובן, הדיירים; הדיירים נשוא הספר הזה. אלה שנורמן פוגש בסיוריו בין הבתים. כולם בעלי יכולת השתכרות נמוכה וחסרי כח להתמודד מול השררה שהיא בעל הבית וסוכנו, נורמן, גיבור הספר, העובר ביניהם ואוסף את שכר הדירה.

להמשיך לקרוא

מה אתה מסתכל עַל – תמר מרין

".. ואולי זהו גם טיבם של חיי נישואים: לא תמיד אפשרי שהחלומות של שניכם יתממשו באותו זמן, לפעמים זה התור שלו ולפעמים זה התור שלָך, וגם זה דבר שצריך לזכור." (עמ' 158, בתוך: "סַפּירסטין")

"טורד מנוחה", "עוכר שלווה", אלה עברו לא פעם בראשי בזמן קריאת ספר הסיפורים המצוין הזה של תמר מרין. לפעמים גם חייכתי לעצמי, כשנתקלתי באירוניה דקה, כזו כמו בסיפור "ספירסטין" שהציטוט לעיל מובא ממנו – סיפור על סופרת המתנה אהבים עם סופר שאינו בעלה, שבעלה כתב עליו פעם ביקורת נוקבת ולא חיובית, שבעלה נמצא ממש בזמן הזה בטקס פרס ספיר, ממתין לדעת האם זכה; היא לא היתה מועמדת.

נקמה? צורך "להשוות"? לא בטוח. אבל יש בכך מעט מן המשעשע.

הסיפורים בספר הזה עוסקים בעיקר, אבל לא רק, במה שקורה מאחורי הקלעים של המשפחה ה"נורמטיבית" (כמה שאני מתעבת את הכינוי הזה); מה שקורה אחרי שסוגרים את הדלת בפני העולם, מדליקים את האור בתוך הבית וכל הרוחות הרעות מתחילות לנשב.

כך ב"פרידה", הסיפור הפותח את הספר, נפרשת מערכת היחסים עם אמו של הבעל, כזו שבה כספה של האם "קונה" לה סוג מסוים של שליטה על חייו ועל המשפחה בכלל, עד שהוא מואס בה לגמרי. ויש לזה מחיר, בהחלט יש לזה מחיר.

"חושך" טורד מנוחה מכיוון אחר לגמרי – מכיוון הילדים, אלה ההולכים לבית ספר נחשב, בעצם נוסעים אליו בהסעות, ובתוך בית הספר הנחשב הזה ישנן היררכה בין הילדות, וגיבורת הסיפור, שכותבת כל כך יפה ועל כן מוערכת ביותר על ידי המורות, לא נמצאת בחבורת "המקובלות", וצריכה לתמרן כל הזמן כדי לא להיפגע לגמרי.

להמשיך לקרוא