ארכיון תגיות: יובל אלבשן

הערעור האחרון – ליעד שהם ויובל אלבשן

הימים ימי קורונה וסגר חלקי; אנשים ונשים נקראות ונקראים להשאר בבתים עד יעבור זעם או עד שיתבהר המצב; סא"ל שמועתי, שדרכי ההפצה שלו השתפרו פלאים מאז המצאת הווטסאפ והפייסבוק, עובד שעות נוספות ומפיץ תילי תילים של הודעות והתראות, וגם הודעות והתראות סותרות, תיאורית קונספירציה כאלה ואחרות, תוך שהוא נעזר במומחים עלומים אך ידועי שם.

זמן נפלא לאסקפיזם. זמן נפלא לקרוא ספר מתח, מקומי, שאפשר לזהות בו תרחישים אפשריים או קיימים (או קונספירטיביים) מעכשיו ומכאן, משקעי עבר אמיתיים או מדומים, זמן ל"הערעור האחרון" ספרם המשותף של ליעד שהם ויובל אלבשן, שהביאו עמם, כל אחד, הן יכולת נפלאה לספר סיפור, והן אג'נדות שונות שאיכשהו הם מצליחים לשלב בספריהם.

בספר הזה נכנסים ומשתלבים יחדיו – מעמדו של בית המשפט העליון: אקטיביזם שיפוטי כן או לא, תחושות הקיפוח העדתי, הממשל החדש שירש את מפא"י, ניסויים רפואיים בחיילי צה"ל, השימוש באצטלת הבטחון כדי לפעול במחשכים, ועוד.

משה גילון, נשיא בית המשפט העליון, סמל למעמדו האייקוני של בית המשפט, אקטיביסט משפטי הנלחם על אותו מעמד אייקוני הוא הגיבור הראשון בספר. גילון שכל לא מכבר את רעייתו האהובה והקשרים המשפחתיים עם בתו טעונים למדי, ועם בנו מרוחקים לגמרי.

טקס הפרידה משופט אחר בבית המשפט, המשנה לנשיא הוא הרקע לשרשרת הארועים בבסיסו של הספר.

להמשיך לקרוא

תמיד פלורה – יובל אלבשן

תמיד פלורהאני מלח הארץ! ילדת שמנת! גדלתי באחד הקיבוצים המפוארים (של פעם) ומעולם לא ידעתי מהו רעב – כי תמיד היה לנו אוכל מוכן, מהו קור החודר לעצמות – כי בתינו (בתי הילדים ובתי ההורים) היו תמיד מחוממים; לא היו לנו אמונות תפלות ולא חכמים עממיים; היינו מפא"יניקים והאמנו לראש הממשלה שאמרה ש"הם לא נחמדים" על הפנתרים השחורים.

לא באמת הכרנו את ישראל האחרת.

 תמיד פלורה פותח צוהר לעולם הזה, שלא הכרתי עד שבגרתי, ומכריח אותי להסתכל על מה היה אז, לא דרך מחקר של הסטוריון או סוציולוג, אלא דרך החיים היומיומיים.

 אלה מגיעה לבית אביה – חמש שנים לאחר מותו – כדי לעשות בו סוף סוף סדר ולפנות את הדירה. בהגיעה היא מוצאת מגירה נעולה המכילה מכתבים הממוענים אליה; מכתבים שכתב אביה במשך השנים – ובהם סיפור משפחתו, ובעיקר סיפורה של פלורה, אחותו הגדולה המתה, שאלה נקראה על שמה פעם (עד שבחרה, בבגרותה, לשנות את שמה).

 פלורה היתה אשה גדולה, גדולה בממדיה וגדולה מהחיים; היא היתה למספר, אביה של אלה-פלורה, שהיה אחיה הקטן, לא רק אחות גדולה אלא גם תחליף אם. היא הובילה אותו למקומות שאמה השותקת מול האב המשפיל והמקטין כל מי שמולו, מכה את ילדיו, והם שונאים אותו גם שנים רבות אחר מותו, למקומות שאותה אם לא ידעה שישנה וממילא לא יכלה להובילו בשביליהם. פלורה מסרבת להשלים עם ה"משבצת" המיועדת לה, אינה שותקת לאיש: לא לאביה, לא לאחיה, לא לבעליה (היו לה שנים), לא למרצים באוניברסיטה ולמנחה הדוקטורט שלה (מה שכמובן עולה לה בקביעות שהיתה יכולה להיות לה), לא לשוטרים, לא לפקידי המימשל, לאיש אינה מניחה להכתיב את חייה.

  להמשיך לקרוא