ארכיון תגיות: כנרת זמורה ביתן

שלוש משאלות – ליאן מוריארטי

אחד מהגילטי פלז'רס (לא מצאתי מונח בעברית באתר האקדמיה, אולי "חטאי תענוגות" יתאים כאן?), הוא לקרוא, מפעם לפעם ספר המוגדר כ-צ'יק-ליט (עוד מונח שטרם נמצאה לו מקבילה בעברית), כזה שלא מחייב שום דבר, שנקרא מכריכה-עד-כריכה במהירות ובעונג רב (אם הוא כתוב היטב, כמובן), שלא משאיר דבר חוץ מעננה קטנה נעימה בשולי התודעה. כאלה הם ספריה של ליאן מוריארטי, שלא פעם אני צריכה לשוב אל הביקורת שכתבתי עליהם כדי להיזכר בתוכנם.

דומה שמוריארטי עלתה על נוסחה מנצחת, מה גם שספרה "שקרים קטנים גדולים" עובד לסדרת טלוויזיה מצליחה; היא כותבת רהוטה, אינטליגנטית, שנונה במידה, פמיניסטית במידה, ותמיד-תמיד טווה עלילה מרתקת, עם איזה סוד או אירוע שיתפענחו בסוף הספר.

הספר "שלוש משאלות" נפתח בחגיגית יום ההולדת השלושים וארבע של שלושת הגיבורות-האחיות: שלישייה – לין וקאט (תאומות זהות) וג'מה, השלישית, שאינה זהה אך נהרתה ונולדה יחד אתן. במהלך הערב, לקראת סיום הארוחה באחת ממסעדות היוקרה בעיר, לאחר עוגות יום ההולדת (שלוש עוגות, אחת לכל אחת) ושירת "יום הולדת שמח" (שלוש פעמים, שיר לכל אחת) מתפתח איזה ויכוח בין שלושתן שמסתיים בפציעה של האחות ההרה ממזלג פונדו שנתקע, בטעות, בבטנה, בפציעה נוספת של אחות שניה, זו שבטעות נעצה את מזלג הפונדו בבטן אחותה ההרה, פציעה שנגרמה מפגיעה בשולחן, תוך התעלפות ונפילה, והאחות השלישית האחראית להזמין אמבולנס, ללוות את אחיותיה לבית החולים ולהודיע לכל בני המשפחה.

מה הביא לויכוח הנוקב, זה שבסיומו ננעץ מזלג פונדו בבטנה של אשה הרה?
על השאלה הזו עונה הספר.

להמשיך לקרוא

זרעֵי מֶלח – יובל ירח

כשנגשת הקוראת לספר חדש, כמה תרחישים אפשריים עומדים בפניה; ייתכן כי זהו ספר ביכורים, ואז לא לא תוכל לדעת דבר על טיב כתיבתו של הסופר / כתיבתה של הסופרת, והריהי, הקוראת, מעין טאבולה ראסה, ככל שזה נוגע לספר המדובר. יכול שיהיה זה ספר שני לסופר שהיא כבר מכירה, ואהבה את ספרו הקודם, ואז נבנית ציפייה מן הספר החדש, שיעמוד בסטנדרטים של הספר הקודם, או אף יעלה עליהם, ובמקרה הזה יכול וציפייתה אכן תתגשם והספר יקח אותה למחוזות חדשים ומרוממים, או ינחיתה על קרקע קשה וכואבת, או משהו ביניהם (ויש לא מעט דוגמאות לכך). יכול, כמובן, להיות הספר – ספר חדש של סופר/ת אהוב/ה עד מאד, והקוראת כבר מכירה את סגנון הכתיבה, ואוהבת אותו (אחרת לא היתה שבה אל אותו סופר), ואף אם הספר אינו הטוב ביותר שבספריו, הרי שאין כמעט סיכוי שלא תאהב בו לפחות דבר מה.

וישנם הסופרים שלא הכרת, אך המבקרים מהללים את ספריהם הקודמים במידה כזאת שנבנית ציפייה כי גם הספר הבא שלהם, זה שבדיוק לקחת ליד, יהיה טוב לפחות כמו שבחי ההלל שהורעפו על קודמו. גם כאן את סוג של טאבולה ראסה, משום שאין לך באמת מושג מה טיבו של אותו סופר.

וכל ההקדמה הזו כדי לומר שכך הגעתי אל הספר "זרעי מלח"; את כתיבתו של יובל ירח לא הכרתי לפני הספר הזה (לא, לא קראתי את "השתיקות"), אך שבחי המבקרים המודפסים על הדש הפנימי הקדמי היו מאד משכנעים, ומשום כך הוקדמה קריאת הספר הזה על פני ספרים אחרים.

שתי גיבורות לו לספר – מרלן, אשה צעירה, יהודיה, באלג'יריה הצרפתית, וכל חייה עד מותה, ונופר, נכדתה, אף היא אשה צעירה, ישראלית, עם חיים שאנו מכירים משלנו, או משל השכנים או החברות.

להמשיך לקרוא

רומן – מיכל קובזמן

"… אני עומדת על סף התהום, ואין מי שימשוך אותי אחורה." (עמ' 243)

לא פעם תהיתי מיהם האנשים והנשים ההולכים לסדנאות כתיבה, והרי יש כל כך הרבה סדנאות ובתי ספר בהם מלמדים לכתוב, ואפילו באוניברסיטאות כבר יש חוגים לכתיבה; מיהם האנשים האלה?

אמנם, מדי פעם נתקלתי בספר ביכורים זה או אחר, ובעמוד התודות מוזכרים המורים שליוו את הסופר/ת (מתי, אגב, אדם יכול לאמץ לעצמו את התואר הזה "סופר"? אחרי ספר אחד? שניים? חמישה? עוד תהייה המלווה אותי. אבל זה כבר ענין אחר.) והלא, אם אעשה חשבון פשוט, יש הרבה יותר תלמידים בסדנאות ובבתי הספר הללו, מאשר ספרי ביכורים היוצאים לאור, מה גם שחלקם של אותם ספרי ביכורים נכתבו על ידי אנשים ונשים שלא עברו כל הכשרה שכזו?

בספר הזה מצאתי כמה וכמה נשים ואנשים שהסיבות להצטרפותם לסדנה לא כללו ספר בסופה; למשל מיקי, שהגיע באיחור, ונמצא בסדנה על פי המלצת אשתו. למשל איה. איה הגיעה משום שהפסיכולוג שלה חשב שאולי דרך סדנת כתיבה תמצא דרך לפתוח את המורסה המקננת בנפשה. זו המכונה בינה לבינה "איה האחרת", זו שאסור להציג לעולם, זו שמתחת לעור. אוי, איה.

להמשיך לקרוא

סירת מבטחים (ספר האבק I) – פיליפ פולמן

המלים האחרונות בספר הן: "המשך יבוא…"; אבל הספר עומד גם בפני עצמו. אפשר כמובן לקרוא את הטרילוגיה הקודמת של פולמן "חומריו האפלים" המצוינת ביותר, טרילוגיה שמבחינה כרונולוגית מאוחרת ל"ספר האבק", ונכתבה כעשרים שנה לפניו, ומציגה את העולם המקביל המופיע ב"ספר האבק", אבל אפשר, כאמור לקראו גם כך, ללא תוספות לפניו או אחריו.

ביקום מקביל לשלנו (כך, בכל אופן אפשר להבין אם קראנו את "חומריו האפלים" לפני הספר הזה), במקום דומה לאנגליה, בזמן שנראה כמו המאה ה- 18 לערך (אבל אי אפשר לדעת, משום שזה יקום מקביל), בפונדק קטן, לא רחוק מאוקספורד, גדל נער צעיר, מלקולם שמו, חכם למדי, שהחיים הועידו לו לימוד מינימלי, ולאחר מכן התמחות באיזו מלאכה. בינתיים הוא מסייע להוריו בעבודות השונות בפונדק, ומנסה ידיו בכל מיני מלאכות ממלאכות שונות – דיג, נגרות. מלקולם שומע במסגרת עבודתו בפונדק כל מיני שיחות בין אנשים שונים, חלקם מוזרים למדי, ויום אחד הוא שומע דיבורים על תינוקת שהופקדה במנזר הסמוך לטיפול הנזירות, על מוצאה המיוחס, כנראה, ועל האנשים המבקשים לשים ידם עליה (לא ברור למה).

השלטון בבריטניה נמצא בעיקר בידי הכנסיה, ויש אופוזיציה מסוימת מצד המלומדים, אם כי כוחם מועט הן בגלל מספרם המצומצם והן בגלל  שההשכלה היא נחלתם של מעטים, ומלבד זאת, למלומדים אין האמצעים או היכולת להטיל אימה כמו כוחות השיטור הפועלים מטעם הכנסיה.

להמשיך לקרוא

גיא בן הינום – יפתח אשכנזי

כמו קליידוסקופ שלא מפסיק להסתובב והעיניים "רודפות" אחרי כל הצורות היפות המתחלפות בלי הפסק, כמו מוזיקה קצבית שאינה מרפה לרגע, מניעה את הגוף על פי קצב ואי אפשר להפסיק, כמו בליל קולות המבליחים, תופסים את האוזן לרגע, ומיד מפנים מקום לקול הבא, כך ספרו של יפתח אשכנזי "גיא בן הינום" תופס את כל תשומת הלב ו"מתנפל" על הקורא/ת, מקיף מכל הצדדים ומלמעלה ומלמטה, לא מרפה לרגע, לא מאפשר דקה של מנוחה, אפילו לא ב"קפיצות" אל האשראם – האש-רמה – של הגורו, שמחשבותיה אינן מרפות ממנה ואינן מאפשרות אפילו לה לנוח.

כמו ירושלים – שיש בה יופי וכיעור, רעש ושקט, אור וחושך, מאמינים מכל הדתות, משוגעים ותמהונים, רדופים ורודפים, ואין רגע מנוחה, כך הספר הזה, שצריך ורצוי לקראו בקריאה אחת רצופה, כדי שאפשר יהיה לעקוב אחרי כל ההתרחשויות והדמויות, בלי (כמעט בלי) להתבלבל; אחרת צריך, אחרי הפסקה, כשלוקחים את הספר ליד, לעצור רגע ולנסות לחבר את כל החוטים, כדי שהקריאה תמשיך בלי לתהות מיהו מי.

עלילות ראשיות ועלילות משנה בו, בספר הזה, גיבורים ראשיים וגיבורות ראשיות, וגיבורי משנה, פסקאות קצרות יותר או פחות המדלגות בין גיבור לגיבורה, ראשי או משנית וחזור ושוב ושוב.

קיץ 2015. ירושלים. יונתן שלם שפעם היה בקיבוץ, ובצבא היה בצוות מובחר בדובדבן, שהיה פעם במשטרה בצוות חוקרים מצוין, והודח ממנו ליחידה אחרת, כזו המתעסקת בפשיעה / בטרור של יהודים כנגד ערבים. יחידה שאנשיה לא ממש מתאמצים לפתור את כל הפשעים הנקרים בדרכם. "… הסיבה שאנשי היחידה לא מצטיינים בעבודתם היא שאף אחד לא באמת רוצה שהם יצליחו. יש מספיק אנשים שחושבים שנוער הגבעות צודקים באופן עקרוני ושעדיף לתת להם להמשיך, או שהם סתם ילדים שובבים, ויש גם מספיק אנשים שחשוב להם לרַצות את מי שמסכים עם נוער הגבעות ורואה בהם תמימים, כדי שכל חוקר יבין שיש מקרים שעדיף להשאיר פתוחים. …" (עמ' 56)

להמשיך לקרוא

אמא של הים – דונטלה די פייטרנטוניו

מזמן מזמן, כשהייתי ילדה קטנה (או קצת פחות), ולא הייתי לגמרי מרוצה מהלימונים שהחיים חילקו לי (גם לא מהאגסים והתפוחים, ואפילו הסוכריות), דמיינתי לעצמי שאני בטח ילדה מאומצת, ושההורים שלי הם בכלל מלך ומלכה (או משהו כזה, כי המלכים והמלכות והנסיכים והנסיכות היחידים שהכרתי היו אלה שבספרים), שוודאי נחטפתי או נלקחתי בדרך זו או אחרת, ושהם מחפשים אותי ויום אחד ימצאו, ואז אהיה נסיכה חשובה, ולא רק ילדה אחת בבית הילדים בקיבוץ..

אז דמיינתי; ילדות (וגם ילדים) מדמיינות דברים. זו דרכו של עולם.

"בגיל שלוש-עשרה לא הכרתי את אמי האחרת.
עליתי במאמץ במדרגות הבית שלה עם מזוודה לא נוחה ותיק מלא ערבוביית נעליים. על המישורת קיבל את פני ריח של טיגון טרי והַמְתנה. הדלת סירבה להיפתח, מישהו מבפנים טילטל אותה בלי מילים והתעסק במנעול. הסתכלתי על עכביש מתנועע בחלל הריק, תלוי על קצה קוּר.
לאחר נקישה מתכתית הופיעה ילדה עם צמות רפויות בנות כמה ימים. זאת היתה אחותי, אבל מעולם לא ראיתי אותה. היא הסיטה את הדלת כדי לתת לי להיכנס ולא הסירה ממני את עיניה החודרות. היינו דומות אז, יותר מאשר כבוגרות.
" (עמ' 7)

להמשיך לקרוא

יצר לב האדמה – שהרה בלאו

תלמה, אשה צעירה, או לא כל כך צעירה, הכל בעיני המתבונן/ת, רווקה, דתיה, בתולה. דחויה במידה מסוימת, לפחות על פי הרגשתה. הפחות מוצלחת מבין הדודניות, פחות יפה, פחות חכמה, התחילה לדבר יותר מאוחר. בתה של הבת הפחות מוצלחת מבין שתיים. מלאה ברגשי נחיתות והתרסה כלפי העולם.

פעם, כשהיתה בת חמש, אמר חנן, עוד בן דודה, שבין שתיהן, היא ונילי, בת דודתה, היא היפה יותר, ומאז נקשרה נפשה בנפשו, ונדמה לה שגם נפשו בנפשה, אבל הוא לא עושה שום מהלך שיאשש את מה שהיא מרגישה.

"אלוהים, כמה זה מבזה להודות ברצונות שלך. זה הופך אותך לחיה. אסור שיהיו לך תאוות אף פעם. משום סוג שהוא. אסור לך להתאוות למאכל. לגבר. לחברות. לגוף. לחיים. לריח. אסור לך לרצות שום דבר, אף פעם. לעולם." (עמ' 25)

סבתה, אם אמה, מתה. היא היתה היחידה שאימצה אותה אל לבה, ולא מצאה בה כל פגם, אפילו בהשוואה לנילי הכה מוצלחת. נילי, שהיא כבר מפקחת במשרד החינוך, בעוד תלמה היא "רק" מורה להיסטוריה באולפנה, וגם מתלמידותיה היא חוששת. סבתה שהיה משהו מוזר, לעיתים, בהליכותיה, אבל היתה היחידה שלא שפטה, ולא ביקרה, רק אהבה אותה ללא תנאי.

עכשיו סבתה מתה.

ואז, מתוך האדמה, היא יוצרת לה איש. גולם.

להמשיך לקרוא

באהבה, בטירוף, באשמה – ליאן מוריארטי

שלושה זוגות בפרברים – סם וקלמנטיין, שיש להם שתי בנות, אריקה, חברת ילדות של קלמנטיין ואוליבר, וזוג השכנים של אריקה ואוליבר – ויד וטיפאני, שיש להם ילדה אחת, דקוטה (חביבה עלי במיוחד, משום שהיא קוראת אדוקה של ספרים, כבר בגילה הצעיר).

שלושה זוגות, ומשהו שקרה ב"יום של הברבקיו", יום שהתחיל בפגישה שנקבעה בין סם וקלמנטיין לבין אריקה ואוליבר, לשיחה על משהו חשוב, המשכה בהזמנה אגבית של ויד לארוח שני הזוגות לברבקיו בחצר האחורית של ביתו, ומשהו שקרה שם, שמעיב על ההווה המתמשך, ומעיב על הקשרים שבין הזוגות ובתוך המשפחות עצמן.

קלמנטיין וסם, למשל, שיש להם שתי בנות וחיי נישואין קצת משמימים, קצת שגרתיים. הוא עוסק בשיווק, היא צ'לנית המנסה להתקבל לתזמורת, ובינתיים מחלטרת בחתונות ומלמדת תלמידים. שתי הילדות חמודות, כמו רוב הילדות, מכמירות לב לעתים, משוש חייהם של כל הסובבים. אבל השחיקה המתמדת כבר שם.

"היא תהתה עכשיו אם הסימנים כבר היו שם. נכון שהיא וסם הצחיקו זה את זה, היתה להם תשוקה (בעבר לפחות, לפני הילדות), היה להם כיף, אבל הקשר שלהם לא היה חזק מספיק לעמוד במבחן אמיתי אחד. חיי הנישואים שלהם היו חלושים. עלובים. חיי נישואים מחנות הכול בדולר." (עמ' 210)

עד שבא "היום של הברבקיו", ומה שקרה בו טלטל אותם וזעזע אותם כל כך, שכלל לא ברור אם יוכלו להשאר יחד, ובינתיים הם מהלכים על קצות האצבעות כשהם זה בחברתה של זו, נזהרים לא לזעזע עוד קצת, כי אז הכל יכול להתפרק. לא שואלים, כי אולי התשובה תכאיב, אולי יהיה בה סוף פסוק, סוף הנישואין.

להמשיך לקרוא

תיק איה – נילי אסיא

"… כל הנערים והנערות האלה… חושבים שהם יודעים הכל על העולם, מוּנעים על ידי ההורמונים שלהם ומקווים רק לצלוח את שנות התיכון עם כמה שפחות מבוכות חברתיות. …" (עמ' 62)

רובנו היינו כאלה, בגיל העשרה. ידענו הכל ואי אפשר היה לחדש לנו שום דבר על החיים. ידענו בדיוק איך דברים צריכים להיות, ואיך לתקן מה שמקולקל, איך צריך להתנהג בכל דבר ועניין (גם אם לא היה לנו מושג ירוק על ענייני הריון ולידה, למשל; דעות היות לנו), ואם רק היו נותנים לנו, העולם היה יכול להיות מקום טוב יותר. בגיל עשרים וקצת זה עובר, הבטחון הזה בידע הכללי. ואחר כך, ככל שהתקדמנו בגיל ובחיים הבנו כמה מעט אנחנו יודעות וכמה מורכב העולם מסביבנו, ואיך הכל נצבע בגוונים של אפור, ואין כמעט שחור ולבן.

גם איה קריניצקי היא נערה כזאת, שיודעת הכל, ואף אחד לא יגיד לה מה לעשות ואיך להתנהג. בת טובים (ככה קוראים לנערות ממשפחות בורגניות), שרק לאחרונה גילתה את מרד הנעורים והחלה להסתובב עם חברים פחות ראויים בעיני הוריה ("פושטקים" היו קוראים להם פעם), בעיקר אמה, כאלה שנעדרים מבית הספר לעתים תכופות, כאלה המושכים אותה לכל מיני מקומות שפעם לא הכירה. ההורים בוודאי לא מכירים. אבל היא בת שש עשרה, והם מוכרחים לסמוך עליה, קצת. כי מה כבר יגידו? איזה כח יש להם עליה? בדרך כלל התקופה הזאת עוברת ונשכחת (או מודחקת) והכל שב למקומו בשלום, עם קצת צלקות וקצת שריטות; לא משהו שאי אפשר להתגבר עליו.

להמשיך לקרוא

מה את יודעת – מעין רוגל

"הנה, ככה הכול מתחיל, חשב, כשאדם עומד ריק. לא עוד מורה, לא עוד תלמיד, לא עוד נוכח, לא עוד בעולם, ולא נותר לו דבר מלבד להיות. זו ההתחלה, קפה אישון לילה ואחריו הדלת הנפתחת, וטיפות הגשם על הגוף וההליכה תחת האור הכתום שעוטף את הכול, הלאה, אל הנקודה שבה נגמר היישוב ומתחיל הפרא." (עמ' 9)

פעם, לפני כך וכך שנים הופיעה כתבה בעיתון "הארץ" כך נדמה לי, וסיפרה על מין מרתון כזה של סוף שבוע ארוך ובו מתכנסים אנשים למין סשן מורכב שבו "מדריכים" מורים להם מה לעשות, והם עושים, הם מתבקשים לשתף בכל מיני עניינים פרטיים לגמרי אנשים אחרים שהם זרים גמורים, הם מתבקשים (את זה איכשהו לא הצלחתי לשכוח אף פעם) לאכול תות שדה. אחד. במשך ארבע דקות!

שמעם של סופי השבוע הללו עבר מפה לאוזן, ואחר כך הופיעו מומחים לבריאות הנפש וניתחו את מה שעובר בסדנאות כאלה על אנשים בריאים בנפשם, ומה קורה למי שאינו לגמרי בריא בנפשו ומי שמעורער קצת יותר; המאמינים שיצאו בעיניים זוהרות מן המרתונים האלה היללו ושיבחו, אלה שנפגעו הלכו ונשכחו.

אחר כך היתה אופנת ה- איי.אם, ופגשתי לא מעט "מאמינים" שניסו לשכנע אף אותי להצטרף (מה אכפת לך? בואי רק לשמוע..), והיה "הפורום", והיו עוד כל מיני היוועדויות שכאלה, למי שמחפשים תשובה ולא מוצאים, ובכל פעם קראו לזה בשם אחר, והיו אנשים שנשכרו מההשתתפות בסדנאות אלה או אחרות, והיו כאלה שעזבו אחרי זמן, ולעיתים, ממרחק הזמן והשנים החלו להכות על חטא. ובעצם, אם נביט סביבנו, גם כיום ישנם מורי דרך כאלה או אחרים האוספים סביבם אנשים המאמינים בדרכם, ואלה מגייסים עוד מאמינים, וכך הולכת הקהילה וגדלה. לעתים מתפרקת, לעתים מתברר כי מורה הדרך היה בעצם שרלטן, לעתים הקהילה ממשיכה עוד ועוד.

להמשיך לקרוא