ארכיון תגיות: כנרת זמורה ביתן

שבוע באמצע החיים – ליעד שהם

"שבוע באמצע החיים"; כותרת מדויקת לשבוע הזה שממש עכשיו נגמר. שבוע עמוס מטלות, בעבודה ומחוצה לה, עם נסיעות ארוכות מהרגיל (לא, אי אפשר היה לקרוא בדרך!). אחרי ספר שהכביד במיוחד על הנפש.

טוב שיש ספרים כאלה, שהופכים את הקריאה לתענוג צרוף בלי צורך לחשוב יותר מדי (אפילו את הרוצח גיליתי לפני שהגעתי אליו במהלך הקריאה), בלי צורך להתעמק בנפש האדם. קריאה שהיא זורמת וכיפית ונעימה. זה בדיוק מה שהייתי צריכה.

ובעוד "עשרות הספרים הממתינים להיקרא" תובעים את תשומת לבי וזמני מן המדף, החלטתי "לנוח" קצת מקשיי החיים המזומנים לגיבורי וגיבורות כל כך הרבה ספרים. לליעד שהם תמיד יהיה ספר מתאים בדיוק לזמן הזה.

גילי קורמן, עורך דין זוטר במשרד לא גדול, עוסק בתחום הכה-לא-מרתק של צוואות וירושות (החדר האחרון במסדרון המשרד), רווק עם חברה שהוא רוצה להתחתן איתה כי כבר הגיע הזמן להתמסד, אמא שלוחצת שכבר יתחתן, שני חברים טובים. חיים רגילים ולא מרתקים במיוחד.

עד שלמשרד נכנסת גאיה, כוכבת טורי הרכילות, אשה עשירה שבעלה לשעבר, בעל מוניטין מפוקפקים באשר למקור הכסף שלו, מרצה מאסר בבית הכלא. גאיה הגיעה כדי להכין צוואה, ובה המוּטב הוא קורמן, חבר ילדותה.

להמשיך לקרוא

אנשים כמונו – נעה ידלין

אבל לְמה ציפית? אני שואלת את עצמי…. כן, קראתי עד סופו של הספר, הפכתי בדפיו מתחילתו ועד סופו, אפילו עצרתי לרגע להציץ בביקורת אחרת על הספר, ששיבחה אותו מכל וכל.

אולי אני סתם לא רואה דברים?

עכשיו, כשאני כותבת את הביקורת הזו, הצצתי לביקורת שלי על ספרה הקודם שקראתי – בעלת הבית; יכולתי להתחיל את הביקורת הזו באותן מלים ממש: "נו, אז מה?   זו התחושה שנותרה בי אחרי קריאת הספר הזה.  זאת אומרת – היא יודעת לכתוב, נועה ידלין, בהחלט יודעת לכתוב, והספר קולח, פחות או יותר (לפעמים קצת פחות), והחל מאמצע הספר (בערך) הוא אפילו מתחיל "להפוך דפים". אבל זהו, זה הכל. אין תובנות חדשות, אין שפה מיוחדת, אין שום דבר שישאר אחר כך מן הספר הזה."

כי כן, גם מן הספר הזה "אנשים כמונו" אני יוצאת בעיקר עם תחושת החמצה; אולי כי ציפיתי, לפחות על פי הכתוב על הכריכה האחורית, למעט אינטרקציות מעניינות של המשפחה ה"לבנה" שבאה לחיות בשכונה הדרומית, תחילתה של ג'נטריפיקציה אולי, עימותים אפשריים עם השכנים הוותיקים.

אבל לא באמת קורה משהו בספר. אסנת ודרור, זוג עם שתי בנות עוברים לגור בשכונה קצת שכוחה (דרום מזרח תל אביב לפי התאורים), אבל לא לגמרי מנסים להתערות בה. הבת הגדולה הולכת עדיין לבית הספר הקודם שלה, ולשנה הבאה הם מנסים לרשום אותה לבית הספר לטבע, ובשום אופן לא ירשמו אותה לבין הספר בשכונה, וגם את הבת השניה הם מבקשים, בבוא היום לרשום לבית הספר בו לומדת הגדולה.

להמשיך לקרוא

שלי ורק שלי – גבריאל טאלנט

קשוח! אני חושבת שבמילה הזאת אפשר לתמצת את הספר הזה – קשוח! צריך הרבה כוחות נפש כדי לצלוח אותו עד תוּמו. החיים המתוארים בו, חייה של נערה אחת, הם כל כך כואבים וכל כך מסובכים וכל כך בלתי אפשריים, ובכל זאת – הם בהחלט יכולים להיות. ובהחלט ייתכן שיש נערות כאלה, נשים צעירות כאלה, שיש להן חיים דומים לאלה של ג'וליה אלווסטון.

ג'וליה, המוכנה טרטל, אלווסטון, היא נערה בת ארבע עשרה, והיא מתגוררת עם אביה, מרטין, על חלקת אדמה המשקיפה על האוקיינוס, בעיירה בצפון קליפורניה. על אותו שטח חי גם אביו, סבה, בקרוואן מוזנח למדי.

טרטל ואביה חיים בבית די מתפורר ומלוכלך. היא יודעת הכל על כלי נשק, ויש לה כמה משל עצמה. יודעת הכל על זוויות ירי, על השפעת הרוח, על סוג הפגיעה האפשרית מכל סוגי הקליעים. היא יודעת לצוד חיות ולפשוט את עורן, ואחר כך לבשל אותן. יודעת לבנות ומה תפקידם של כל כלי העבודה הנמצאים בבית, יודעת לדוג ולאסוף סרטנים וצדפות, יודעת לחבוש פצעים ולקבע נקע. יודעת להדליק אש גם ללא גפרורים. יודעת לנווט בשטחים לא מוכרים. יש לה כל הכישורים לשרוד, אם רק תזדקק לכך.

ואת כל אלה לימד אותה אביה. לימד אותה להיות קשוחה, לא לוותר לעצמה, גם אם כואב, גם אם קשה.

כל בוקר הוא מלווה אותה לאוטובוס שאוסף אותה לבית הספר. בסופו של כל יום מחכה לה, מבשל לה ארוחות.

ובלילה הוא עולה לחדרה אוסף אותה לזרועותיו, ויורד עמה במדרגות אל חדרו.

היא לא מתנגדת. היא מחכה לו. היא נענית לו. היא לא פוחדת ממנו. היא יודעת שהוא אוהב אותה עד כלות. היא אוהבת אותו.

להמשיך לקרוא

יום השנה האחרון – ליאן מוריארטי

יש לה את זה, לליאן מוריארטי; יש לה היכולת לרקוח סיפורים וללהטט במלים עד כי הקוראת אינה יודעת נפשה מרוב עונג. וגם אם בסיומו של הספר לא נשארו הרבה זכרונות, ומשא לקחת עמי לאורך השנים, הרי שזכרון ההתענגות השקטה על קריאה בספריה, זכרון זה דווקא ישאר ולא ידעך. וזו ודאי הסיבה שאני שבה וקוראת עוד ועוד מספריה.

אי האקליפטוסים הוא אי די קטן, כמעט לא גרים בו אנשים, וכל אלה שגרים בו שייכים למשפחה אחת. כדי לנסוע לעבודה הם עולים על מעבורת, או חותרים בסירותיהם האישיות. האי שייך למשפחה בעקבות איזו התערבות של אחד מאבות המשפחה, והמבקרים באי נדרשים לעזוב עד שעה מסוימת.

האי מאד מפורסם, מפורסם בגלל אחת מתושבותיו – אניגמה, שכעת היא כבר אשה לא צעירה כלל, אבל היא מוכרת עד מאד כבתם של אליס וג'ק מונרו שיום אחד נעלמו מעל פני האדמה, והשאירו את התינוקת אניגמה בעריסה. למרבה המזל, האחיות קוני ורוז שהתגוררו בצד השני של האי גילו את התינוקת הנטושה ולקחוה עמם, וגידלו אותה. סביב סיפור המסתורין הזה נטוו אגדות והשערות וספקולציות אין ספור, והמשפחה הפכה את יום הגילוי של התינוקת לחגיגה בה מוזמנים אנשים להתארח באי בערב של אוכל ושתייה, ומופעים ועיסוקים לילדים, ערב שכולו שמחה.

פרט לכך נשמר ביתם של הזוג מונרו במשך כל השנים, והוא מהווה אתר עליה לרגל, כאשר אחת מבני המשפחה תמיד מלווה ומדריכה סיורים במקום. והכל בתשלום, כמובן. גם חגיגות השנה.

להמשיך לקרוא

סוף המשחק – ליעד שהם (תיק נוער 3)

זהו. זה האחרון בסדרה. לא צריך יותר לכסוס ציפורניים. יש כאן סוף; סגירת מעגל.

כי אחרי הכל, נשארנו ב(סוג של) מתח מאז הספר השני בסדרה – "איש הפח", שהוא בתורו פתר חלק מן המתח שנשאר אחרי הספר הראשון בסדרה – "סיכון כפול", ובין הראשון לשני לשלישי חלפו חודשים ארוכים. אבל הסוף, כאמור, הגיע.

דנה ואיתי שהסתבכו שניהם עם איזה ארגון פשע השולט בשוק הסמים, נמצאים בתחילת הספר הזה בתכנית להגנת עדים. כל אחד מהם בנפרד. אי אפשר עוד לדעת במי ניתן לבטוח, אי אפשר להפגש, אנשי הקשר שלהם מזינים אותם במעט מאד מידע.

עד ש – ובכן, כל מי שטרם קרא/ה את הספרים הקודמים – זוהי אזהרת ספויילר (בעצם, יכולתי להזהיר כבר קודם). הם נפגשים. יש מי שמפגיש אותם, שלא בידיעת שומריהם, ומכאן תתגלגל העלילה כאשר כל מי שהם בוטחים בו עלול להיות סוכן כפול, והם נושאים עימם משא חוסר אמון מכל שקרה להם עד כה.

בדרך ייפגשו ברוע ועוד רוע, בחוסר אכפתיות לחיי אדם, יופתעו שוב ושוב מבגידות. יברחו, יחזרו, יעקבו, יהיו נעקבים.

להמשיך לקרוא

הניקס – נייתן היל

"…הניקס.. הוא שדון מים שעף הלוך ושוב על קו החוף ומחפש ילדים, במיוחד ילדים הרפתקנים שמסתובבים לבד. כשהוא מוצא אחד, הניקס מופיע בפני הילד בדמות סוס לבן גדול. בלי אוכף, אבל ידידותי ומאולף. הוא משתוחח נמוך ככל שסוס יכול, כדישהילד יוכל לטפס עליו.

הילדים פוחדים תחילה, אך בסופו של דבר, איך הם יכולים לסרב? סוס משלהם! הם קופצים עליו, וכשהוא קם על רגליו הם בגובה שניים וחצי מטרים מהקרקע והם בעננים – שום דבר גדול כל כך לא הבחין בהם עד כה. הם נועזים. הם בועטים בסוס כדי שידהר מהר יותר, והוא פורץ בדהרה קלה, וככל שזה מוצא חן בעיניהם יותר, כך מאיץ הסוס את דהרתו.

זה תמיד כך. הילדים שהם קורבנותיו של הניקס תמיד חשים תחילה פחד. אחר כך שהתמזל מזלם. אחר כך רכושנות. אחר כך גאווה. אחר כך אימה. .. זה הדבר הכ טוב שקרה להם. הם מעולם לא חשו חשובים כל כך, מעולם לא נהנו כל כך. ורק בנקודה הזו – בשיא המהירות והאושר.. הסוס סוטה מהדרך שמובילה העירה ודוהר לעבר הצוקים המשקיפים אל הים.. והילדים צורחים ומושכים ברעמתו של הסוס ובוכים ומייללים אבל שום דבר לא עוזר. הסוס מזנק מהצוק ונופל. …" (עמ' 114)

כשאת לוקחת ליד ספר בן 700 עמודים, את צריכה לקחת בחשבון כל מיני עניינים פעוטים אך כבדי משקל, כמו – משקלו של הספר, למשל, שמכביד בתיק (כי את לוקחת עמך ספר לכל מקום, שמא יזדמנו לך חמש דקות תמימות פנויות, וחבל שלא לנצל אותן לקריאה), או העובדה שכמה זמן שלא תקדישי לו, תמיד יהיו עניינים אחרים שתצטרכי לעסוק בהם כמו עבודה, או ארוחות ואפילו שינה, שלא לדבר על העובדה שלפעמים, במהלך הקריאה, את מוכרחה לעשות הפסקה כדי לנוח משפע המידע ש"נחת" עליך במהלכה, ואת מוכרחה קצת זמן לחשוב.

מכאן מובן מאליו כי קריאת ספר בן 700 עמודים היא עניין שלוקח זמן, ולא מעט. ומיד נשאלת השאלה – האם כדאי להקדיש כל כך הרבה זמן לספר אחד?

במקרה של "הניקס" – התשובה היא כן! לחלוטין!

להמשיך לקרוא

הראיון האחרון – אשכול נבו

את אשכול נבו אני מכירה כבר לא מעט שנים. או כך לפחות חשבתי. היכרות שטחית, באופן יחסי, משום שהוא כותב ספרים, ואני כותבת עליהם. והוא מחבב את הביקורות הללו שלי (או כך נדמה לי, לפחות) ואני זוכה להקדשות נפלאות, ושומרת על ספריו בין הספרים שנשמרים לקריאה חוזרת, ולא יועברו הלאה.

אז – אני מכירה את אשכול נבו, או כך לפחות חשבתי. עד שקראתי את הספר הזה. והוא פתח לי צוהר לדברים שלא הכרתי, שאולי היו ואולי לא, אבל ודאי מהווים חלק מן הכתיבה שלו, ומשום כך חלק מחייו, אם היו "באמת" או רק נהגוּ בדמיונו.

במהלך הקריאה מצאתי עצמי מדברת עם הסופר, זה שבספר וזה שאני מכירה (כי לא באמת ידעתי להבדיל), כועסת עליו, מחבקת, מסבירה, מתעצבנת וחוזר חלילה. ואי אפשר היה להבחין בין המציאות לסיפור. ואולי כך צריך להיות.

".. האמת היא שיש בספרים הבדיוניים שלי, ותמיד היו, פיסות של אוטוביוגרפיה…" (עמ' 7 – 8)

אז ככה שמתחילת הספר ועד סופו, לא הצלחתי להבין ולא הצלחתי להפריד בין אשכול נבו שבספר לבין אשכול נבו שבחיים.

וזה הספר – סופר אחד, זה הכותב את הספר, נשוי כך וכך שנים לאשה שהוא אוהב, ויש להם שלושה ילדים, הבכורה עברה ללמוד בפנימיה, וחיי הנישואין שלו, כמו של הרבה אנשים החיים יחד לא מעט שנים, נכנסו לשיגרה והשיגרה הולכת וממיתה את האהבה, והמרחק בין שניהם הולך וגדל, עד שכלל לא ברור אם ניתן בכלל לגשר על המרחק הזה.

להמשיך לקרוא

קְרֵס – מאריסה מאייר

כמו שני הספרים הקודמים בסדרת "תולדות הלבנה" גם הספר הזה מסתיים בסוף פתוח, למרבה האכזבה (מצד הקורא/ת) ולמרבה השמחה מצד הסופרת / המשווקים/ המו"לים וכו', כי מי לא ירצה לדעת "מה קרה אחר כך?".

מצד שני, גם זה, כמו שני קודמיו, מהפך דפים, נחמד, מרתק, נבלע במהירות וכיף גדול להעביר איתו זמן בין ספרים "רציניים", מין הפוגה שכזאת.

אם בספר הראשון "סינדר" נערה צעירה בחלקה בת אנוש, בחלקה בנויה מחלקים אלקטרוניים שנועדו להחליף איברים שנפגעו פעם, המייצגת את סינדרלה מאגדות הילדים (בת חורגת למשפחה, האב מת, האם החורגת שונאת אותה, שתי אחיות חורגות, תחרות על לב הנסיך וכו') ובספר השני "סקרלט", פגשנו את תואמת כיפה אדומה והזאבים (והסבתא, בספר השלישי "קרס" אנו פוגשים מישהי המזכירה עד מאד את רפונזל, שנכלאה בטירה, וצימחה שער ארוך-ארוך, זו שעל צמתה טיפס האביר כדי להצילה.

ובכן, קרס זו נכלאה בלווין המקיף את כדור הארץ, ועוקבת עבור המלכה הרעה לונה, מן הירח, אחרי בני האדם, הקיבורגים (בני אנוש שיש להם חלקים אלקטרוניים, והם חסרי זכויות אזרח), ושאר הברואים על פני הכדור, וכן אחרי הספינות והתשדורות, וכל מידע שחשוב למלכה לדעת.

להמשיך לקרוא

גלגולי האהבה – אליס מנרו

חזרה לספר מספריה של אליס מנרו, גם כזה שנכתב לפני שנים רבות (וזכייתה בפרס הביאה ל"מפעל" תרגום של כתביה בכלל, כולל כריכות קשות ומהודרות), היא תמיד חגיגה. מנרו, אמנית הסיפור הקצר, מצליחה להביא פעם אחר פעם סיפורים קצרים, מתומצתים, ועם זאת רחבי יריעה המציירים בפני הקורא/ת עולם ומלואו של כל אחד ובעיקר אחת מגיבוריה.

מנרו כותבת על אנשים ובעיקר על נשים מן הפריפריה, מן המקומות הרחוקים והנידחים ביותר, לעתים משולי החברה. תושבי ותושבות עיירות קטנות ומרוחקות, סְפַר כמעט או לא כמעט, וכל אחד ואחת מהם, זוכה לזרקור על חייו / חייה, המאיר אותם לפתע ומגלה מכמנים נסתרים.

מרייטה, אמה של המספרת בסיפור "גלגולי אהבה", הראשון בספר, וזה שנתן לו את שמו, מתה. ממש בתחילת הסיפור. ואחר כך מתגלגלים הזכרונות לימי ילדותה ונערותה, אמה הדכאונית, השכנים שידעו לטפל בה כשכל או רוב עולמה חרב. אביה שנטש, אחותה למחצה שהקשר עמה התקיים לאורך זמן, באופן רופף.

"… יש נשים כאלה שמוכרחות לפרוץ מתוך המעטפת הנשית שלהן בגיל הזה, לנפנף בשומנים או בכחישות לא מהוגנת, להתהדר ביבלות ובשער פנים, לסרב לכסות רגליים חיוורות ועטורות ורידים, כמעט לשמוח עליהן, כאילו זה מה שרצו לעשות כל הזמן. שונאות-גברים מבטן ומלידה. בימינו, אסור לומר דברים כאלה בקול רם." (עמ' 40, בתוך: "גלגולי האהבה")

להמשיך לקרוא

יום הדין – ליעד שהם

בפרק ה"תודות" שבסוף הספר נפתח במלים: "אז אולי דווקא נתחיל הפעם במי שלא עזר: וכאן ניצבת לה (לצערי) בבדידות מזהרת המציאות הישראלית שאיתגרה אותי פעם אחר פעם בסיפורים שגרמו לאלו שרקחתי אני, להחוויר." (עמ' 303)

או, במלים אחרות, "המציאות עולה על כל דמיון".

ובאמת, לא אחת ולא שתיים, במהלך קריאת הספר הזה, תהיתי האין הדמות הזו או האחרת מבוססת על אנשים אמיתיים, כאלה שאנחנו פוגשות (ופוגשים) במדורי החדשות, או ברשת החברתית.

כך, למשל, מיכאל גונן (דמות הנושאת את שמו של גיבורו של עמוס עוז), איש משטרה לשעבר, שפרש משום שהחלטה מסויימת, להתעלם מפשע אחד, בתמורה ליחסי קח-תן עם אחד מראשי העבריינים בארץ, והפך לאחר הפרישה מן המשטרה ללוחם צדק, מין דון קישוט שכזה שאינו חושש להתעמת עם מערכת המשטרה והמשפט, שלדעתו אינן פועלות תמיד בצדק. הוא הזכיר לי, ולא במעט, את ברק כהן (לפחות בדרך הפעולה).

ורד תדהר, שופטת צעירה ומבטיחה, שסוד כלשהו בעברה הופך אותה למי שיכולה להיות מוּשא לסחיטה, שחלק משותפי הסוד הזה מזכירים לה חזור והזכר, בהזדמנויות שונות, את חטאה מאז, ורומזים לה לאיזו החלטה שיפוטית מצפים ממנה. השופטת הזו הזכירה לי את רונית פוזננסקי-כץ, השופטת ש"חטאה" בהחלפת מסרונים עם תובע אחד.

אכן, קשים חייו של הסופר העוסק בכאן ובעכשיו. שלא יחשדו בו שהוא מעתיק מהחיים.

אז מה היה לנו בספר הזה?

להמשיך לקרוא