ארכיון תגיות: כנרת

הערעור האחרון – ליעד שהם ויובל אלבשן

הימים ימי קורונה וסגר חלקי; אנשים ונשים נקראות ונקראים להשאר בבתים עד יעבור זעם או עד שיתבהר המצב; סא"ל שמועתי, שדרכי ההפצה שלו השתפרו פלאים מאז המצאת הווטסאפ והפייסבוק, עובד שעות נוספות ומפיץ תילי תילים של הודעות והתראות, וגם הודעות והתראות סותרות, תיאורית קונספירציה כאלה ואחרות, תוך שהוא נעזר במומחים עלומים אך ידועי שם.

זמן נפלא לאסקפיזם. זמן נפלא לקרוא ספר מתח, מקומי, שאפשר לזהות בו תרחישים אפשריים או קיימים (או קונספירטיביים) מעכשיו ומכאן, משקעי עבר אמיתיים או מדומים, זמן ל"הערעור האחרון" ספרם המשותף של ליעד שהם ויובל אלבשן, שהביאו עמם, כל אחד, הן יכולת נפלאה לספר סיפור, והן אג'נדות שונות שאיכשהו הם מצליחים לשלב בספריהם.

בספר הזה נכנסים ומשתלבים יחדיו – מעמדו של בית המשפט העליון: אקטיביזם שיפוטי כן או לא, תחושות הקיפוח העדתי, הממשל החדש שירש את מפא"י, ניסויים רפואיים בחיילי צה"ל, השימוש באצטלת הבטחון כדי לפעול במחשכים, ועוד.

משה גילון, נשיא בית המשפט העליון, סמל למעמדו האייקוני של בית המשפט, אקטיביסט משפטי הנלחם על אותו מעמד אייקוני הוא הגיבור הראשון בספר. גילון שכל לא מכבר את רעייתו האהובה והקשרים המשפחתיים עם בתו טעונים למדי, ועם בנו מרוחקים לגמרי.

טקס הפרידה משופט אחר בבית המשפט, המשנה לנשיא הוא הרקע לשרשרת הארועים בבסיסו של הספר.

להמשיך לקרוא

היעלמותה של סטפני מיילר – ז'ואל דיקר

מאיפה להתחיל? אפשר מהסוף – חסכו מעצמכם; אני כבר בזבזתי זמני וקראתי עד הסוף. אל תתנו לשליש הראשון של הספר להטעות אתכם; מיד לאחריו הספר הופך למופרך יותר ויותר כשעוד ועוד עלילות משנה נוספות לעלילה הראשית, עוד ועוד פיסות הסטוריה (שהרי יש כאן עניין הסטורי שצריך לחקור) מוסיפות מידע (מיותר לגמרי, אם תשאלו אותי), ובסופו של דבר, כשנפתרת התעלומה, מתברר לך שכבר מזמן חשדת ברוצח, אבל לא ממש ידעת להסביר לעצמך למה.

או מההתחלה; את ז'ואל דיקר הכרתי בספרו "האמת על פרשת הארי קברט" שעד היום, כמעט שש שנים אחרי שקראתיו, אני חוזרת וממליצה עליו לכל מי ששואל (וגם למי שלא) כספר חכם, אינטליגנטי, משעשע, ומרתק. כבר אז ידעתי שארצה לשוב ולקרוא בספריו של דיקר.

על-כן, מה רבה היתה אכזבתי כשקראתי את ספרו השני "בני בולטימור" (הערה להוצאה: על הכריכה האחורית של הספר החדש "היעלמותה של סטפני מיילר" מופיע הספר בשם "ספרם של הבולטימורים"; טעות מביכה מעט, כך נראה לי). הספר הזה – "בני בולטימור" היה כל כך מופרך, שככל הנראה קראתיו עד הסוף רק משום התקווה שמשהו יקרה. (ספוילר – לא קורה דבר; הוא רק מתקלקל עוד יותר).

לספר החדש נגשתי, אם כך ברגשות מעורבים; מצד אחד הסופר כבר הצליח לאכזב אותי פעם אחת. מצד שני הספר הזה נושא עליו את חותם האיכות של "הסדרה לספרות יפה" שבדרך כלל אני שמה בה את מבטחי.

להמשיך לקרוא