ארכיון תגיות: מודן

דיסאוריינטלית – נֶגאר גָ'וואדי

"…לספר את ההווה דורש ממני לחפור עמוק בעבר, לחצות גבולות, לרחף מעל הרים ולחזור לאותו אגם עצום ממדים שהם מכנים ים, וכל זה כששטף של דימויים ואסוציאציות חופשיות, פרכוסים גופניים, גומחות וגבנונים שהזמן חצב בזיכרונותי מנווטים את דרכי. אך האמת של הזיכרון היא יחידה במינה, נכון? הזיכרון בורר, מוחק, מפריז, מקטין, מהלל ומשמיץ. הוא צר גרסה משלו לאירועים, מפיק ממשות משלו. רבגוני, אך לכיד. פגום, אבל כן. כך או אחרת, הזיכרון שלי נושא עימו סבך כזה של סיפורים, ושקרים, ולשונות ואשליות, וחיים הקצובים על ידי גלות ומוות, מוות וגלות, עד כי אינני יודעת איך להתיר מתוכו את החוטים." (עמ' 8)

קימיה, קימי, קים סאדר היא אשה צעירה המתגוררת בפריז, ונמצאת בעיצומם של טיפולי פוריות.  בעת שהיא ממתינה לתורה במחלקת טיפולי הפוריות בבית החולים הפריזאי בו היא מטופלת, לבדה בזמן ההמתנה, מושא למבטים חומלים של אנשים ונשים אחרות ואחרים הממתינים במחלקה יחד איתה:

"איך שלא יהיה, אישה לבדה במחלקת טיפולי פוריות של בית חולים כלשהו ברחבי תבל היא מושא לרחמים, גם אם הבדידות שלה הופכת את ביש המזל של יתר האנשים שהחיים הובילו לחדר הזה נסבל יותר. …" (עמ' 16)

ובזמן ההמתנה, המתנה ארוכה למדי באותו יום, היא מתחילה לספר את תולדותיה ואיך הגיעה עד הלום לקהילת מאזינים ומאזינות מדומיינת; לעתים היא פונה אל אותם מאזינים בפנייה ישירה, ומיד חוזרת לסיפור.

קימיה, קימי, קים סאדר היא מהגרת, כך ניתן להבין, כמובן, משמה, מהגרת מפרס, היא איראן של ימינו, הדֶמון האכזר, המאיים על שלום העולם כולו, פרס שפעם היתה מדינה המקושרת לעולם המערבי המודרני, ואחר כך היתה בה הפיכה, והגיע חומייני והפך אותה למדינה איסלמית המסתגרת מפני העולם.

או ככה אנו חושבות. אם ננסה להזכר בכותרות העיתונים מפעם, או נחלוף על פני החלק הזה בשיעור ההיסטוריה במהירות, ולא נעמיק במיוחד. כך התרגלו במערב להתייחס לאיראן, בלי להביט בניואנסים, בחיים שהיו שם אז, בחיים שיש שם כיום.

להמשיך לקרוא

האי של נשות הים – ליסה סי

אלמלא הגיע הספר הזה לידי, ככל הנראה לא הייתי יודעת מה ארע בג'ג'ו, האי הקוריאני, בשלושה באפריל, 1948.כנראה לא הייתי יודעת עניינים רבים נוספים הנוגעים לקוריאה בכלל, ולאי ג'ג'ו בפרט, משום ששיעורי ההסטוריה שלנו, בבית הספר, כללו בעיקר הסטוריה יהודית וישראלית, וקצת הסטוריה כללית, בעיקר מערבית, כשהמזרח הרחוק נותר עלום למדי. אפילו באוניברסיטה, שיעורי ההסטוריה עסקו בעיקר במערב, ואם רציתי לדעת יותר על מקומות אחרים, הייתי צריכה לפנות לתחום התמחות אחר (אבל זה כלל לא שייך לספר).

הספר הזה – "האי של נשות הים" – גדול, אם כן, מסך מרכיביו, משום שהוא פותח צוהר לעולם אחר ושונה (ואותי הוא אף מפנה להשלמת ידע, גם אם כללי למדי, באתרי מרשתת שונים).

ובכן – ה- 3 באפריל 1948 נחשב ליום בו החלה ההתקוממות בג'ג'ו, כנגד המשטר הקיים – אוטוקרטיה בחסות אמריקאית, שלאחר מלחמת העולם השניה ולפני מלחמת קוריאה. היום הזה היווה נקודת מפנה ביחסיהן של שתי גיבורות הספר – יונג-סוק ומיה-ג'ין. שתי נשים צעירות, נשואות, אמהות, שנפשן קשורה זו בזו, שחייהן עברו עליהן יחד, מאז היו ילדות צעירות, עת מיה-ג'ין הגיעה לכפר בו התגוררה יונג-סוק.

בימים ההם שלטה יפן בקוריאה, ואף שהאי היה מרוחק מן היבשת, זרועות השלטון הגיעו עד אליו, יחד עם החוקים המפלים אוכלוסיה בשטח כבוש. האי, הנמצא באמצע הדרך, לערך, בין יפן לקוריאה שימש "קרש קפיצה" בין המדינות, הכובשת והכבושה, ועל כן, בכל זמן נתון היו בו לא מעט חיילים יפנים. הקוריאנים היו בין הפטיש לסדן; כדי להתפרנס נאלצו חלק מהם לפעול בשירות יפן, ועל כן איבדו לא מעט מכבודם, הם וצאצאיהם ונחשבו "משתפי פעולה".

להמשיך לקרוא

לאונרדו דה וינצ'י, ביוגרפיה – וולטר איזקסון

שנת 2019 תזכר אצלי כשנת האמנות הפלסטית. לראשונה התחלתי להתעניין בקיומן של תערוכות מיוחדות המתקיימות במוזיאונים שונים באירופה, ואף יותר מכך – לראשונה התחלתי לנסוע במיוחד לתערוכות כאלה, ואם לא נסעתי במיוחד, הרי שהוספתי לכל נסיעה ביקור אחד או יותר בתערוכה מיוחדת בעיר אליה נסעתי.

בינואר נסעתי לוינה כדי לצפות בתערוכה של ברויגל האב בקונסטהיסטורישה מוזיאון בוינה, ומאחר שבאותו זמן הוצגה גם תערוכה של מונה במוזיאון אלברטינה, ביקרתי גם בה. באפריל, בנסיעה לאמסטרדם וברלין, ביקרתי בתערוכות המיוחדות של רמברנדט ברייקס ודיוויד הוקני ב"ואן גוך", שתיהן באמסטרדם, ואת ציוריהם של מנטניה ובליני ראיתי בגמלדה גלרי בברלין.

במהלך השנה קראתי ידיעה על תערוכה לרגל 500 שנה למותו של  דה-וינצ'י העתידה להפתח באוקטובר 2019 בלובר בפריז, ומיהרתי להצטייד בכרטיס כניסה ומועד מובטח למוזיאון, כחודש לאחר פתיחת התערוכה.
(וזאת לדעת, תערוכות מן הסוג הזה מושכות קהל רב, ועל כן כדאי לשריין מועד כניסה מראש, אחרת התורים ארוכים ארוכים וכניסה לתערוכה כלל אינה מובטחת.)

כחודשיים לפני הנסיעה הגיעה לידי הביוגרפיה הנפלאה שכתב וולטר איזקסון על דה וינצ'י, כאילו בהזמנה מראש, וכך יכולתי להתכונן ולהתכוונן לא מעט לקראת התערוכה (ולחסוך לעצמי אכזבה כלשהי ממיעוט הציורים).

להמשיך לקרוא

יריית פרידה – לינווד ברקלי

יש לו את זה, ללינווד ברקלי, יש לו היכולת לכתוב סיפור מתח מרתק מהחל עד כלה, גם כשנדמה לך שהפתרון כבר ידוע וברור, גם אם סיפר לך מה הפתרון באמצע הספר, גם אם יש לא מעט מופרכויות עלילתיות, שההסתברות להן שואפת לאפס, גם אז, 464 עמודים ייקראו בלי נשימה ובלי הפסקה מהחל עד כלה (חוץ מהחיים עצמם, שיש להם נטייה להפריע באמצע ספרים).

כמו לא מעט סופרי מתח בני זמננו כותב ברקלי בסוג של המשכים; זירת העלילה היא אותה עיר מדומיינת (פרומיס פולס, במקרה הזה), הגיבורים הראשיים, אלה שיפענחו את התעלומה, הם אותם גיבורים, ואם קראת ספרים קודמים בסדרה, תוכל(י) אפילו לזכור את תולדותיהם, אבל הסיפור עומד בפני עצמו, וניתן  לקרוא גם שלא לפי הסדר, אם כי האיזכורים לארועים קודמים, מספרים קודמים, משמשים "פילרים" ומרחיבים מעט את יריעת הספר.

בריאן גאפני, בחור צעיר ותמים, גבולי, כך נראה לי, העובד בשטיפת מכוניות, נעלם למשך יומיים וכשנמצא, ממש באותו המקום בו נראה לאחרונה, נמצא מטושטש ומבולבל ועל גבו כתובת קעקע עם כיתוב משונה, שאף אחד לא יכול לשייך לכלום.

בארי דאקוורת, קצין המשטרה (שהופיע כבר בספרים קודמים של ברקלי) ממונה מטעם המשטרה לחקור את התעלומה.

להמשיך לקרוא

הזמן שנפער – ג'נט וינטרסון

"מה הטעם בזמן אם אין לך אותו?" (עמ' 160)

"…להתאבל זה לחיות עם מישהי שאיננה." (עמ' 30)

הוצאת הוגארת פרס, שנוסדה על ידי לאונרד ווירג'יניה וולף, ופועלת כיום כהוצאה תחת ראנדום האוס, יזמה סדרת ספרים בה נקראים סופרות וסופרים ידועים בני זמננו לכתוב מחדש מחזות של שייקספיר; מרגרט אטווד עשתה זאת עם "זרע רע", הגרסה שלה ל"הסערה", יו נסבו כתב את גרסתו ל"מקבת", ועוד.

ג'נט וינטרסון בחרה ב"אגדת חורף"; סיפור שיש בו קנאה עזה ובלתי מתפשרת, צער רב ואהבה גדולה, וסליחה ואיחוי וריפוי ולוּ רק במעט.

ליאו וקסנו גדלו יחד והיו "החברים הכי טובים", בלתי נפרדים, גם כשליאו נישא למימי, זמרת מופלאה, ונולד בנם, מיילו; גם כשלקסנו נולד בן לאשה שחיה בנפרד ממנו, והם שמרו על איזה קשר רופף; כשליאו פנה לעסקי נדל"ן וקסנו פיתח משחקי מחשב שיש בהם יותר פיוט ופחות הרג ואיסוף גופות.

מתישהו ליאו פיתח קנאה עזה, עזה ומאכּלת. מימי נשאה ברחמה את בתם, והוא החליט כי הבת אינה בתו אלא של קסנו, משום שיש ביניהם רומן. ולא עזרו כל השכנועים, וכל המלים. לאחר הלידה סירב לעשות בדיקת דנ"א, ובעורמה גנב את התינוקת וניסה לשלוח אותה למי שחשב שהוא האב – לקסנו.

להמשיך לקרוא

זרע-רע – מרגרט אטווד

"…אנשים אציליים לא עושים דברים בשביל הכסף, פשוט יש להם כסף וזה מה שמאפשר להם להיות אציליים. הם בעצם לא צריכים לחשוב על כסף; הם מניבים מעשים טובים כמו שעץ מצמיח עלים. …" (עמ' 69)

קודם כל ולפני הכל, לאלה בינינו שאינם מכירים על בוריו את המחזה "הסערה" מאת וויליאם שייקספיר, מומלץ מאד לקרוא לכל הפחות את סיפור המחזה בסוף הספר, ולשוב ולקראו לאחר קריאת הספר כולו. לגמרי מאיר עיניים ונותן משמעות רבה ונוספת לסיפור, שיכול היה להיות רק סיפור. אבל אפשר לסמוך על מרגרט אטווד שאצלה לא יהיה "סתם" סיפור; תמיד יהיו סביבו משמעויות נוספות ומורכבויות נוספות.

אטווד, שבעת שנים וכיבודים; רק ה"נובל" משום מה מתמהמה, ובכל שנה נבחרים סופרים ומשוררים וסופרות ומשוררות מצויינים וראויות למדי, אבל לא כולם קרובים למעמדה הרם והנישא, הן בקרב שוחרי האיכות והן בקרב הקהל הרחב; אטווד זו יכולה להרשות לעצמה להשתעשע, בכל פעם מחדש, בהרפתקה ספרותית או עיונית אחרת, תוך שאינה נוטשת את הכתיבה הווירטואוזית ואת יכולת הסיפור המופלאה. או השירה, כמובן. כך יכולה היתה להשתעשע בליווי האדפטציה הטלוויזיונית שנעשתה לספרה "סיפורה של שפחה", או לעסוק בחקר המושג "חוב" כדי להנגיש את תולדותיו של החוב, על כל צורותיו, לקורא/ת מן המאה העשרים ואחת, ולהצניע פעם יותר ופעם פחות, בכל אחד ואחד מספריה, את האג'נדות שלה, הפמיניזם, ההתנגדות למרוץ אחר העושר ולא משנה באיזה מחיר, ההתנגדות לתאגידים הטורפניים וחסרי המוסר.

ובכן, גם ב"זרע-רע" בחרה אטווד לכתוב מעבר לסיפור. לקחת את המחזה "הסערה" של שייקספיר, לכתוב סיפור לאורו וגם להטמיע אותו בספר. ארס-פואטיקה במיטבה.

להמשיך לקרוא

משחק השקרים – רות וייר

את רות וייר פגשתי כבר בשני ספריה "האשה בתא מספר 10" ו"ביער אפל", שניהם מותחנים שהיפכוּ דפים והדירו שינה מעיני; לכן מובנת לגמרי הציפיה כי גם הספר הזה, שנועד לשמש "הפוגה" בין ספרים יותר "רציניים", יהיה כזה מין מותחן: מהפך דפים ומדיר שינה.

ובכן – לא. לא לגמרי מהפך דפים. בהחלט לא מדיר שינה. אמנם יש כאן תעלומה, ויש רצון למצוא מהי, אלא שהתעלומה היא תעלומה ישנה ומירב המתח נבנה סביב הגילוי לשיעורין; לא נספר לכם בהתחלה מה היה, כדי שתמשיכו לקרוא.

אז כן, קראתי עד הסוף, אבל לא באמת "נמתחתי" ולא באמת עניין אותי לדעת מה קרה פעם; התחבולה הזאת לא עבדה לגמרי, התפרים גסים מדי, הסיפור קצת פחות מתקבל על הדעת.

אייזה וולד, המספרת, מקבלת יום אחד מסרון מאחת מארבעת חברותיה-ההכי-טובות בפנימייה של פעם; המסרון אומר: "אני זקוקה לכן"; נשלח אליה ואל השתיים הנוספות. ומיד שלושתן מניחות את חייהן בצד ונוסעות לכפר הסמוך לפנימייה בה למדו, לסייע לקייט, זו ששלחה את ההודעה.

להמשיך לקרוא

מפתח אפס – רעות אקשטיין בלום

"מצד שני מי לא זר. הנהג אוטובוס שאתה נוסע איתו הוא זר, ובדוק שאתה חייב לסמוך עליו שהוא לא ידרדר את כולם לתהום. מוכר פלאפל הוא זר ואתה חייב לסמוך עליו שלא ירעיל אותך. האחות בקופת חולים זרה, וחופשי היא יכולה להביק אותך באיידס. אם רק הייתה לו משפחה מורחבת נורמלית. לא אחת כזאת שלא אכפת שם לאף אחד שפיזרו אותם למרכז חירום. אולי עדיף זרים. זרים לגמרי, הכוונה. כאלה שאין לך כלום איתם וגם לא יהיה, גם ככה הכול אינטרסים, בדוק שאסור לבנות על אנשים., (עמ' 33)

"מפתח אפס" הוא מסוג הספרים שלאורך כל הקריאה אני שואלת את עצמי – בשביל מה הייתי צריכה את זה? מה בדיוק היה חסר לי שהייתי צריכה לדעת ולהכיר אותו חלק מעולמנו שאפשר לקרוא לו, נאמר – "החצר האחורית", או שמות דומים. למה אני צריכה לדעת, מעבר לידיעה הכללית שיש ילדים שמוּצָאים מבתיהם לפנימיות, כי בתיהם מתפרקים ואינם מתפקדים עוד? מה תוסיף לי ידיעת הפרטים?

והרי נעים יותר להתכנס בחוסר הידיעה המדויקת, באי הכרת קיומם של מושגים מעורפלים כמו פנימיות לילדים, ומשפחות אומנה וקלט, מקלטי חירום, בהתעטפות בבועה הפרטית של החיים הנוחים.

אלא שאז בא ספר כמו "מפתח אפס" ומוציא אותי מאזור הנוחות שלי, מכריח אותי להתבונן בחיים עצמם (לא, לא שלי, של אחרים), מכריח לרדת לשורשיהם של פרטים. כי ככה זה – יש ילדים שאלה החיים שלהם, ילדים שהחיים שלהם יום אחד מתפרקים . או שמא זהו רק יום אחד בשרשרת של ימים; יום אחד שבו "המערכת" זיהתה את חוסר התפקוד המשפחתי ונכנסה לתוך המארג הביתי וקרעה אותו, לעתים לתמיד.

להמשיך לקרוא

וייט ריבר בוערת – ג'ון וֶרדון

ספר מתח טוב צריך שיהיו בו כמה וכמה אלמנטים בסיסיים, שימשכו את הקורא/ת עד תום הספר; עלילה מוצלחת, כתיבה טובה, מתח הולך ונבנה, פתרון בלתי צפוי או צפוי, אבל בנוי לעילא. ספר מתח טוב צריך להרחיק אותי מכל טרדות היום, להוות "מנוחה" בין ספרים רציניים ותובעניים, ולרתק אותי עד כי יקשה עלי להניח אותו מן היד.

"וייט ריבר בוערת" עונה על מרבית הסעיפים, ואם המחבר לוקה לעתים בהגזמות, או באיזה חוסר קוהרנטיות – יסולח לו, זה רק ספר מתח.

דייב גרני, ששמחתי לגלות שכבר פגשתי בו בספר אחר משל ג'ון ורדון – "פיטר פן חייב למות" הוא גיבור הספר הזה. ורדון, כמו לא מעט סופרי מתח (ולא רק) מן השנים האחרונות, כותב, כך הסתבר לי, סדרת ספרים שבכולם מככב אותו גיבור, ועלילותיו האישיות מתמשכות מספר לספר. אפשר לקרוא כל ספר בנפרד, והנאת הקריאה לא תיפגם, ואפשר לקרוא את כולם האחד אחרי השני, ואפילו לפי סדר הוצאתם, ולעקוב אחרי עוללות הגיבור.

ובכן – דייב גרני זה, שכבר פרש מכל עיסוקיו כשוטר (פעם היה השוטר המהולל והמעוטר ביותר בעיר ניו יורק), ומבקש לטפח את גנו ואת תחביביו,  נקרא על ידי פרקליט המחוז לסייע לו בחקירת רצח שוטר במהלך הפגנות שנערכו בעיר וייט ריבר הסמוכה במלאת שנה למותו של אדם שחור בידי שוטר לבן.

דייב גרני ומדלן, אשתו, בחרו להתנתק למדי מן העולם שמסביבם, להתרכז בחייהם, ולא להיות "מחוברים" לקורה בסביבה הקרובה, ובעולם. "… הם החזיקה בדעה ש"חדשות" הוא לעיתים קרובות מונח המלכד בתוכו מחלוקות יזומות, חצאי-אמיתות שטחיות ואירועים שאין להם עליהם כל השפעה. .." (עמ' 24)

להמשיך לקרוא

ארץ, עיר, ילדה –אביגיל קנטורוביץ'

יש ספרים שאת קוראת ופשוט "עוברים לידך"; הם כל כך רחוקים ממך ומחייך, שאין שם כמעט שום נקודת השקה שתוכלי לומר: אני מבינה בדיוק על מה מדובר.

יש ספרים שהם ספרי מתח, לקרוא ולשכוח (את הרוב, לפעמים אפילו את פתרון התעלומה), שמספקים תענוג רגעי וחולף, כאלה שקוראים כדי להעביר את הזמן, לעתים בין ספר "כבד" למשנהו, או כי סתם הראש כל כך טרוד בעניינים אחרים, ששום דבר לא באמת מצליח לחלחל, ואז ספר מתח הוא הכי טוב.

יש ספרים שנוגעים בך בנקודה זו או אחרת, שהגיבור או הגיבורה שלהם גדלו בנסיבות דומות לשלך, או שמתרחשים באזורים שאת מכירה מקרוב, או שמישהו או מישהי בהם עברו חוויות דומות לשלך מתישהו, ואז הספרים הללו נשארים בך לאורך זמן, אולי לתמיד.

ויש ספרים שמשיקים לחייך בהרבה יותר מעניין אחד, וכבר בזמן הקריאה בהם את יודעת שאלה ישארו איתך לתמיד.

כליל מילר היא גיבורה כזו שתשאר. כנראה להרבה זמן.

בתחילה נראה היה שיש לנו נקודת חיבור בסוג הספרים שקראנו בילדותנו ונערותנו:

"…וכך קראתי את "האסופית" ואת ק. צטניק באותה נשימה: הייתי אן הג'ינג'ית בגטו ורשה, ואנה פרנק באי הנסיך אדוארד. …" (עמ' 49)

אם כי מסיבות שונות; כליל קראה את ק. צטניק כבת לחוקר שואה, אני סתם קראתי כל מה שרק אפשר היה לדחוס לסדר יומי.

וכמובן, העניין המרכזי של הספר – הריון, ולידה. ועוד לידה בסיכון גבוה.

להמשיך לקרוא