ארכיון תגיות: מומלץ ביותר

שלג – רונית מטלון

"זו הפתיחה כנראה, או אחת מהן: השלג, הבחורה, הבית ברחוב הנשפך אל הנהר, האיש במעיל הגשם הסתווי העושה את דרכו לבית, בעקבות הבחורה, שוכח או לא שוכח את ילקוטו על המדרכה, קובר או לא קובר את ראשו בין כתפיו, לא, לא דורך על שרוכי נעלו הפרומים, זה כבר יותר מדי." (עמ' 27)

איש אחד שפעם אהב נערה אחת. נפרדו, לא ברור למה. עכשיו הם נפגשים שוב. בניו יורק. בשלג.

לה יש חיים אחרים עכשיו. בעל וילדה. הוא נשאר מאחור עם המשפחה שלו. גם עם אבא שלה.

אבא שלה היה, פעם, עילת הפגישה ביניהם; פעיל חברתי מעדות המזרח, מושא מחקרו של האיש, באוניברסיטה. מפגש בין ישראל הראשונה, הלבנה, הפריווילגית, לבין ישראל השניה, זו של השכונות, אלה שהובאו לארץ המובטחת ונדחקו לשוליה. בעצם, האב אמור היה להיות רק אחד מתוך המחקר, אבל האיש נשבה ונשאר.

והיתה גם הבת; נערה בת שבע עשרה, שלא זכתה להשכלה מסודרת אבל ידעה לצטט חלקים ניכרים מרומנים גדולים של המאה ה-19.

"מפאת הבהלה שתוקפת אותך לפתע, חולשת האיברים המשונה הזו שמזכירה שפעת, אתה מתנפל על העובדות, מונה אותן בזו אחר זו, כמו רוכל. הכרת את האישה הזו כשהייתה בת שבע עשרה. אהבת אותה תשע שנים ושלושה חודשים. חלפו מאז שש שנים ושבעה וחצי חודשים. יש לה בעל, יש לה ילדה. היא חיה בניו יורק עם בעלה ובתה. היא קוראת לך לפעמים סלומון אף gל פי שזה איננו ולא היה אף פעם שמך." (עמ' 12 – 13)

להמשיך לקרוא

כל המשפחות המאושרות – אן פאצ'ט

לאון פוזן, סופר נודע ששתק במשך חמש עשרה שנים הוציא לאור ספר שזכה מיד בכל שבחי הביקורת והיה לרב מכר; הספר נקרא "כל המשפחות המאושרות".

"הספר עסק בשני זוגות של שכנים בווירג'יניה. … יש להם שביל כניסה משותף. הם מסתדרים טוב מאוד. הם שואלים דברים זה מזה, משגיחים זה על ילדיו של זה. הם יושבים זה על מרפסת העץ של זה בערבים ושותים ומשוחחים על פוליטיקה. … הילדים – שישה בסך הכול –משוטטים בחופשיות בין שני הבתים, הבנות ישנות זו במיטתה של זו. לא היה קשה לנחש לאן הסיפור הולך, אבל הספר לא עסק בפרשיית האהבים האומללה, אלא דווקא בעומס העצום שמטילים החיים: העבודה, הבתים הידידויות, חיים הנישואים, הילדים, כאילו כל הדברים שרצו בהם ועמלו למענם קיבעו מציאות שבה האושר אינו מושג. …" (עמ' 169)

כשפוזן כתב את "כל המשפחות המאושרות" הוא חי עם פראני, הצעירה ממנו בלמעלה מעשרים שנים, והסיפורים שסיפרה לו על חייה ועל משפחתה, היו הבסיס לספר שכתב ה"מאורעות האמיתיים שהיוו השראה לספר" , וכמובן – ש"כל קשר בין הסיפור לבין המציאות הינו על דעת הקורא בלבד".

אבל צריך להתחיל מההתחלה.

מסיבת ההטבלה של פראני היתה מלאה באנשים, חברים של אביה השוטר, פיקס, מהמשטרה ומהפרקליטות המחוזית. אלברט קאזינס, ממשרד התובע המחוזי, שלא באמת הכיר את המשפחה, אבל שמע על המסיבה וחיפש תירוץ להמלט מעוד יום ראשון עם אשתו ההרה בפעם הרביעית ושלושת ילדיו התובעניים (כמו כל הילדים), ולכן נפרד מאשתו בתירוץ שזה משהו של העבודה, והגיע למסיבה. מתישהו פגש שם את בוורלי, אשתו של פיקס עם התינוקת בזרועותיה. המפגש הזה שינה את חייהן של שתי המשפחות לתמיד.

להמשיך לקרוא

שארית היום – קזואו אישיגורו

"לורד דארלינגטון לא היה אדם רע. הוא לא היה אדם רע בכלל. ולזכותו ייאמר שבסוף חייו הוא לפחות יכול לקום ולומר שעשה את שגיאותיו שלו. כבוד הלורד היה אדם אמיץ. הוא בחר בדרך מסוימת בחייו. אחר-כך התברר שהדרך היתה מוטעית, אבל הוא בחר בה, …אשר לי, אפילו את זה אינני יכול לטעון. … נתתי אמון בחוכמתו של כבוד הלורד. במשך כל השנים ששירתתי אותו, האמנתי שאני עושה דבר-מה ראוי לשמו. אני אפילו לא יכול לומר שעשיתי את השגיאות שלי. …, (עמ' 209)

סטיוונס, מר סטיוונס, שהיה במשך זמן רב רב-משרתים בביתו של לורד דארלינגטון, באחוזת דארלינגטון הול, נזכר בחייו במהלך נסיעה של מספר ימים באנגליה הכפרית, טיול –מסע שמטרתו, אולי, ביקור חטוף אצל עמיתתו לשעבר לעבודה, מיס קנטון, שממכתב שהתקבל ממנה לא מכבר עולה כי אולי אין חייה כה טובים, והוא תוהה בינו לבינו אולי תשוב לתפקידה הקודם כסוכנת הבית, מאחר שצוות העובדים באחוזה צומצם עד מאד, ונדמה לו שתוכל לסייע בידיו לתחזק את הבית ברמה המתבקשת.

לורד דארלינגטון הלך זה מכבר לעולמו והבית נקנה על ידי "ג'נטלמן אמריקאי", מר פאראדיי, משום שרק ג'נטלמנים אמריקאים יכולים עוד להרשות לעצמם לקנות ולהחזיק אחוזה שכזו. וסטיוונס מוצא עצמו על סיפו של עידן חדש, עידן שבו אנשים כמוהו, בעצם כל האנשים, זוכים לאיזו התיחסות שווה, למעמד שווה, לפחות על פי חוק.

כי פעם היה סדר בעולם. כל אדם היה לו המקום הראוי לו במדרג החברתי, ולא היה שום צורך לשנות, אלא רק להצטיין במה שהגורל הועיד לך.

"… ראה את גרמניה ואיטליה.. ראה מה מנהיגות חזקה יכולה לעשות אם מניחים לה לפעול. שם אין שמץ מההבל הזה של זכות בחירה לכול. אם ביתך עולה באש, אינך מזמן את בני הבית אל חדר המיסב כדי לדון במשך שעה שלמה באפשרויות המילוט השונות, נכון? אולי פעם היה לזה מקום אבל העולם של ימינו הוא מקום מסובך. .." (עמ' 171)

להמשיך לקרוא

The Testaments – Margaret Atwood

הספר "סיפורה של שפחה" יצא לאור לראשונה בשנת 1985.

הספר נחשב אייקוני בזמנו, אבל איכשהו, עם השנים, נשאר חקוק בעיקר בלבם וזכרונם של אוהדי אטווד האדוקים.

ב-1990 נעשה סרט על פי הספר, שלא זכה להצלחה גדולה, או לשבחים מרובים, ועל כן נשכח מלב.
(ראיתי את הסרט, פעם, והוא בהחלט מומלץ.)

ואז, בשנת 2016, שלושים שנים לאחר צאת הספר, כשהעולם כולו עבר שינויים טכנולוגיים, פוליטיים ועוד ועוד, פרצה סדרת הטלוויזיה, המבוססת על הספר, תוך התאמות (גאוניות, יש לציין) לתקופתנו, והרחבת הסיפור המקורי, מעבר לעדותה של ג'ון, המוכרת לנו גם בשם שלפרד, השפחה המספרת את סיפורה על גבי קלטות שנמצאו בשלהי המאה ה-22, והיוו בסיס למחקר על תקופת גלעד.

הצלחת סדרת הטלוויזיה הולידה, מטבע הדברים, עונות המשך; לסיפור בעונות אלה לא היה בסיס בספרה של אטווד, ולמרות הצלחתן של שתי העונות הנוספות, ולמרות שלאטווד היתה איזו דריסת רגל באזור התסריט (ואפילו תפקיד אורח באחד הפרקים), משהו היה חסר לאורך כל הדרך. כל זה במאמר מוסגר, משום שביקורת זו אינה עוסקת בסדרת הטלוויזיה, אלא בספר החדש שזה עתה יצא לאור – "העדויות" – The Testaments.

בבואה לכתוב את "העדויות" עמדו בפני אטווד מספר מכשולים; האחד – למרות שקוראיה הפצירו בה לאורך השנים, כך על פי עדותה, לספר עוד מקורותיה של ג'ון, הלא היא שלפרד, הרי שאותם קוראים וקוראות, או רובם לכל הפחות כבר הספיקו להתעדכן בקורותיה של שלפרד, ג'ון, דרך התפתחות העלילה בסדרת הטלוויזיה, ואין שום סיבה, וודאי לא לסופרת מצוינת כאטווד, לחזור ולספר במילותיה היא אותו הסיפור בדיוק.

בנוסף, אטווד בחרה, כך היא אומרת, לסיים את "סיפורה של שפחה" בסוף פתוח והותירה לכל קורא וקוראת לבחור את הסיום המתאים בעיניהם לסיפור.

להמשיך לקרוא

לעולם אל תתן לי ללכת – קזואו אישיגורו

"כשאני חושבת על זה עכשיו, אני מבינה בדיעבד שהיינו בדיוק בגיל שבו ידענו כמה דברים על עצמנו – מי אנחנו, במה אנחנו שונים מהמשגיחים שלנו ומן האנשים שבחוץ – אבל עדיין לא הבנו מה המשמעות של כל אלה. " (*)

מכל הדיסטופיות שקראתי, דומה שזאת המטרידה ביותר; לא משום התאורים המזעזעים, כי אין, לא משום ציור-תמונת-סוף-העולם, או מה שנשאר ממנו, לא שלטון רודני ואכזר. לא. רק חיי יומיום שלווים, כפריים, נעימים.

אבל יש משהו ברקע, משהו שאנו יודעים שקיים, אבל לא יודעים מהו, משהו שמאיים על כל השלווה הזאת.

יש כמה רמזים מטרימים, זרועים לאורך הספר, יש תהיות העולות בזמן הקריאה, גם האמת, כשהיא נגלית סוף סוף, נקראת כמעט באדישות, עד שמסתכלים במבט כולל ומקיף, עד שמתחילים להבין ולעכל את גודל הזוועה המתוארת במלים מדודות ומדוייקות.

אשה אחת, קתי ה', שבהווה של הספר נזכרת בעברה ופורשת אותו לעיני הקורא/ת, מספרת על חווה הנקראת הלשם, ובה גדלים ילדים בכל מיני גילאים, מין פנימיה שכמותה פגשנו כבר בלא מעט ספרים.

חברת הילדים בפנימיה, הדינמיקה ביניהם, המבוגרים בחיי הילדים,.שכאן נקראים "משגיחים", כל אלה הופיעו כבר בספרות לאורך השנים, אלא שכאן יש משהו אחר, או, בעצם, אין; אין הורים, או געגועים או זכרונות בכלל מהתקופה של לפני, אין מגע עם הסביבה, עם "החוץ", אין אפילו אזור מדויק בו נמצאת החווה. מין אי בודד ברחבי האין.

להמשיך לקרוא

והלב הולך אחרון – מרגרט אטווד

רצון חופשי. בואו נדבר רגע על רצון חופשי. עד כמה הרצון שלנו באמת חופשי, עד כמה הבחירה שלנו באמת חופשית, חופשיה מאילוצים של צרכי מחיה, מוסכמות החברה, הסוציאליזציה של כולנו? עד כמה אנחנו יכולים לבחור את המקצוע שבו נעסוק, או אם נרצה להחליף? עד כמה אנו חופשיות לבחור את מי שעמו נחלוק את חיינו, או חלק מהם?

עד כמה אשה צעירה, שיש לה ילדים ואין לה השכלה או הכשרה מקצועית, ואין לה מנין לשלם את שכר הדירה הקרוב, עד כמה אשה כזו יכולה לבחור שלא למכור את גופה לכל דורש, פעם אחת, פעמיים? ואז איך תצא מן המעגל?

עד כמה איש צעיר שגדל בחברה סגורה ורוצה לעזוב אותה, אך יודע שהעזיבה הזו תפגע בכבוד המשפחה ובסיכויי השידוך של אחיו ואחיותיו, עד כמה הבחירה שלו להשאר חופשית באמת?

או, נניח שאתם זוג צעיר ואוהב, שנישאתם וקניתם בית עם משכנתא מסוימת, לשניכם יש מקומות עבודה בטוחים, וחלומות על העתיד, ילדים, משפחה. את עובדת בבית אבות יוקרתי, ואתה בתעשיית הרובוטיקה. ויום אחד הכל מתנפץ, כל החלומות, כל מה שאי פעם רציתם. משבר כלכלי מחייב את סגירת בית האבות, כי המשפחות כבר לא יכולות לשלם, ותעשיות ההיי-טק נודדות למקום אחר, ואתה מפוטר (באנגלית יש לזה ביטוי: Made redundant, נעשה מיותר), ופתאום אין לכם מספיק כדי לשלם משכנתא, והבנק מעקל את ביתכם שאהבתם, ואתם עוברים לגור במכונית. אתם לא יכולים לוותר עליה, משום שהיא המגן האחרון בפני הסביבה שהפכה להיות סביבת פרא, עם כנופיות של אנשים שאיבדו יותר מכם, ויש להם עוד פחות להפסיד, וכל מה שהם רוצים הוא את מה שיש לכם.

להמשיך לקרוא

חיים קטנים – האניה ינגיהארה

כשקראתי את הספר הזה לראשונה, ובשפה האנגלית, משום שאז טרם ידעתי שיתורגם לעברית, וחבר אחד שלי, שהוא סוג של גורו בענייני ספרים (נקרא לו א'), אמר לי שממש ממש כדאי לי למהר ולקראו, ולא לחכות לחופשה הקרובה, משום שזה לא ספר לחופשה, ולמרות זאת חיכיתי שנה בערך מאז שקניתיו לקינדל; ובכן – כשקראתי אותו לראשונה ליוו אותי במקביל שתי תחושות סותרות לגמרי – האחת, אושר גדול שנפל בחלקי ספר כל כך מצוין, והשניה – עצב רב, משום שהספר הזה יש בו כל כך הרבה רוע אנושי, כל כך הרבה כאב, עד שהוא הופך לעתים קשה מנשוא, ומוכרחה הייתי להניחו מן היד, לשאוף קצת אוויר, לנגב את הדמעות ולשוב אליו.

כך קרה לי גם הפעם, בקריאה בעברית.

ויש הבדלים בין קריאה ראשונה לשניה: קודם כל, בקריאה שניה כבר התייפחתי עוד לפני שהגעתי לתיאורים המכאיבים באמת; בכיתי משום שידעתי מה מצפה לי מעבר לדף, או לשניים, או אפילו בפרק הבא. ידעתי שאי אפשר להמלט ממה שתיכף יגיע, ומה שתיכף יגיע הוא רוע אפל, הרבה מעבר לדמיון של חיי המרובעים. כך למשל, כשאנה, העובדת הסוציאלית שטיפלה בג'וד סנט פרנסיס, גיבור הסיפור, מתחילה לבכות, לאחר שקראה משהו שכתב "…'טוב,' היא אמרה בזריזות וקיפלה את זה מחדש והחזירה למעטפה. 'עבודה טובה,' הוסיפה, ואז, פתאום היא התחילה לבכות, כמעט בפראות, לא מסוגלת לעצור בעצמה. היא אמרה לו משהו, אבל התייפחה ככה שהוא לא הצליח להבין אותה, ובסוף היא הלכה, אם כי אחר כך, בערב, היא התקשרה אליו והתנצלה.

'אני מצטערת, ג'וד,' היא אמרה. 'זה ממש לא מקצועי מצדי. …'" (עמ' 95), ממש כאן התחלתי לבכות, כי כבר ידעתי מה קראה, למרות שהספר עדיין לא הגיע לסיפור הספציפי הזה. להמשיך לקרוא

גן עדן וגיהינום – יוֹן קלמן סְטֶפַנסוֹן

"… יש מילים שכמוהן ככדורי רובה, אחרות הן צלילי כינור. יש שביכולתן להמס את הקרח סביב הלב, ובימים קשים מנשןא, כשאולי איננו חיים ואיננו מתים, אפשר אפילו לשגר מילים כצוותי חילוץ. עם זאת, אין די במילים, ואנחנו אובדים בשדות הבור של החיים אם אין בידינו אלא קולמוס לאחוז בו. .. " (עמ' 52)

"מלים אינן אחידות.

חלקן בהירות, אחרות כהות. אפריל, למשל, היא מילה בהירה. הימים מתחילים להתארך, אורם מפלח את החושך כמו סכין. …" (עמ' 91)

איך אפשר לתאר יופי כזה? איך אפשר לספר על ספר שהוא כולו שירה; פרוזה בשירה. משפטים מתגלגלים ופורצים ופורחים, ומחַיים בדמיון את כל שהם מספרים עליו. ספר שאין בו סיפור כמעט כלל, ובכל זאת ישנם בו סיפורים רבים רבים, ותיאור חיים לא ממש מוכרים (אלא אם כן ביקרת פעם באיסלנד, בכפרים ובעיירות הנידחים באמת). אבל היופי הזה, היופי הזה חורט בנשמה ונשאר גם אחרי שתם הספר. תם ונשלם.

וחבל. כי אפשר להמשיך ולקרוא, להמשיך ולהתענג עד אין גבול. וטוב שנגמר, כי הנפש מלאה מן היופי הזה, וצריך קצת לנוח, לנשום אוויר אחר.

ולשוב אליו פעם נוספת, בעתיד.

להמשיך לקרוא

הטנק – אסף ענברי

על הכריכה האחורית של הספר הזה מצוטט עמוס עוז האומר: "אין הרבה ספרים כאלה. בעצם, אין בכלל ספר כזה. לא רומן, לא ממואר, לא מחקר, אלא סיפור: סיפור שיש בו עובדות והשערות, המצאה ותיעוד, מאוויי לב וסיוטי לילה, קומדיה וטרגדיה, והכול כתוב ביד חכמה, חסכנית ומדוייקת מאד."

ובאמת – איך אפשר לסווג את הספר הזה? לאן לשייך אותו.

רומן הסטורי? לא בדיוק. יש כאן אמנם סיפור, בעצם, כמה סיפורים, וישנה התנגשות בין סיפור לסיפור בעיקר בנקודת המשען של הספר – מי עצר את הטנק בדגניה א', במלחמת השחרור, מי גרם לסורים, כך על פי הנראטיב עליו גדלנו והתחנכנו, לסוב על עקבותיהם ולסגת? אבל אין כאן סיפור אחד שהמספר מעבה ומוסיף לו מחשבות וחלומות ומעשים.

ואין זה מחקר הסטורי, למרות שהמספר ערך מחקר מאד יסודי ובלש בארכיונים של עיתונים ומגזינים, ועלוני קיבוץ, הכל כדי להגיע לחקר האמת, או לחקר הסיפור. אבל אין כאן מסקנה הנובעת מן המחקר הזה.

ואין זה רומן. אין זה ממואר. (כן, עמוס עוז כבר אמר את זה לפני).

ואולי אי אפשר להגדיר את הספר הזה אלא כ"ספר של אסף ענברי", ממש כקודמו "הביתה", ספר האוסף לתוכו עובדות וסיפורים אמיתיים ואורגם אל תוך ספר אחד, סיפור אחד, לא עב כרס, מהודק ומדוייק, כזה שאחריו יתעשר עולמם של קוראיו וקוראותיו בעוד מעט פיסות הסטוריה וידע, סיפוריהם של אנשים ששרדו במחנות, סיפוריהם של קרבות נואשים, סיפוריהם של מקומות שניטשו ומקומות שלא, סיפוריהם של הקיבוצים, הקולחוזים הללו של פעם ומי שהמציא אותם, ודרכי החיים בהם, סיפורים של השכולים הנותרים מאחור. והחוט המקשר ביניהם – מי עצר את הטנק בדגניה?

להמשיך לקרוא

הסיפור של הילדה האבודה – אלנה פרנטה

"אני כותבת זמן רב מדי, ואני עייפה, קשה לי יותר ויותר לשמור את חוט הסיפור מתוח בכאוס של השנים, של האירועים הקטנים והגדולים, של מצבי־ הרוח." (*)

בכנס שנכחתי בו, לא כל כך מזמן, סיפרה לי אשה אחת שזה עתה החלה לקרוא את הספר הראשון בסדרת הרומנים הנפוליטניים והסתכלתי בה בקנאה מסויימת, משום שאני קראתים על פי קצב הוצאתם לאור, קודם השניים הראשונים – החברה הגאונה והסיפור של שם המשפחה החדש, ואחר כך הייתי צריכה להמתין תשעה חודשים, לערך, עד צאת השלישי בסדרה – הסיפור של מי שברחו ושל מי שנשארו, ואז להמתין נצח של יותר משנה, עד צאת הספר הרביעי בסדרה; אבל מי שמתחילה לקרוא רק עכשיו, יכולה לקרוא את כולם ברצף, בלי לקטוע את הסיפור, בלי לשכוח חלקים אלה או אחרים.

אני, שלא חיכיתי, שבתי אל סיפוריהן לִילה ואלנה-לֶנו, כמו פגישה עם חברה ותיקה שלא נפגשתי אתה הרבה שנים, ואנחנו ממשיכות בדיוק מאותו המקום שהפסקנו, כאילו לא בגרנו מעט, ועשינו הרבה, ונסיבות החיים שעברו על שתינו ודאי חרטו איזה סימן בלתי נראה.

גם לילה ואלנה חוזרות, במהלך הספר הזה, למערכת היחסים שהיתה ביניהן אי אז בילדותן. לנו, שבסופו של הספר הקודם בחרה במי שאהבה בנעוריה על פני אישה ואבי בנותיה, תוך שהיא משאירה אותן ואותו בחוסר וודאות. בין נסיעותיה בעקבות ספריה, ובעקבות אהובה, המשפחה נשארת מאחור, וצריכה לתפקד, עד שהיא חוזרת. ושוב נוסעת.

להמשיך לקרוא