ארכיון תגיות: מומלץ ביותר

Apeirogon – קולום מק'קאן (Colum McCan)

בסוף הספר (לא ספויילר) יש שתי ילדות מתות. שתי ילדות השוכנות בממלכת הילדים התת-קרקעית, כפי שהגדירה זאת אחת משתי האמהות של הילדות המתות – נורית פלד אלחנן, אמה של סמדר אלחנן.

סמדר אלחנן פלד נהרגה בפיגוע במדרחוב בן יהודה ביום 4 בספטמבר, 1997. בת 14 היתה במותה.

"At first when you hear about an explosion, any explosion, anywhere, you keep hoping that maybe this time the finger of fate will not turn toward you. Every Israeli knows this." (pp. 218)

מין תקופה כזו, שכל אדם שחי כאן אז זוכר בדיוק אותה הרגשה. כולם מתקשרים לכולם. בודקים שכולם בחיים.

גם אני. בפורים בשנת 1996 התפוצץ מחבל מתאבד בכניסה לדיזנגוף סנטר. בתי בת ה-15 אז עבדה באותו יום באחת החנויות שם. במשך שעה ניסיתי להתקשר לאן שיכולתי, כשיכולתי משום שמרבית הקווים "נפלו" ולא ניתן היה להתקשר כלל. השעה הארוכה בחיי. עד שהודיעה לי שהיא יצאה משם.

סמדר לא התקשרה. והזמן עבר ועבר, והיא לא התקשרה.

באותה שנה שסמדר נהרגה נולדה אביר. נולדה בצד הלא נכון של הסכסוך.

להמשיך לקרוא

העדויות – מרגרט אטווד

יש ספרים הנקראים פעם אחת, חלקם טובים יותר, חלקם טובים פחות, חלקם מיותרים, ואינני מדברת על הנזנחים, שהם מיעוט; יש ספרים שאני חוזרת אליהם אחרי שנים, אם כי יצאו בתרגום מחודש, אם משום שהתגעגעתי לתחושה המענגת שחשתי כאשר קראתים לראשונה. יש ספרים שקראתים פעם אחת ועוד אשוב אליהם.

העדויות הוא ספר שקראתיו לראשונה אך לפני חמישה חודשים, מיד לכשיצא לאור באנגלית, והגדלתי ואף האזנתי לו (תענוג בפני עצמו, בין השאר משום שאטווד מקריינת שם את שמות הפרקים ואת פרק התודות), ועתה משיצא לאור התרגום לעברית (תרגום מצוין, יש לציין!), מהרתי לקראו שוב, מחפשת את הניואנסים שאולי חמקו מעיני ומאוזניי בפעמיים הראשונות, ומתענגת עליו כבראשונה.

על הספר עצמו סיפרתי כבר, לאחר קריאתו לראשונה, ואין לי אלא להעיד על עצמי כי גם בקריאה שלישית (סמוכה מאד בזמנים, כאמור), לא נפגמה הנאתי כהוא זה, והייתי מרותקת לעלילה מחדש.

על הדברים שאמרתי עליו אך לא מזמן, אין לי הרבה להוסיף; רק מובאות שליקטתי (שוב) במהלך הקריאה, כאלה שגרמו לי לעצור ולהרהר בהן רגע.

"…שרוולים ארוכים, כיסוי ראש, חצאיות עד הברכיים עוד לפני גיל חמש, ולא יותר מחמישה סנטימטרים מעל הקרסול לאחר מכן, כי דחפים של גברים הם דבר נורא, ואת הדחפים האלה יש לרסן. עיני הגבר משוטטת כה וכה כעיני הטיגריס, עיני זרקור, ויש להגן עליהן מפני העוצמה המפתה והמסמאת שלנו… בכל צורה וגודל, היינו מלכודות וגירויים בעל כורחנו, היינו סיבות תמות וברות, אשר מעצם טבען גורמות לגברים להשתכר מתאווה…." (עמ'  17)

להמשיך לקרוא

לא הכול בר חלוף – מדלן טיֵן

"… אני רוצה לתאר חיים שאין להם עוד מקבילים בעולם הזה; ביתר דיוק, חיים שהיו יכולים להימשך לו רק הייתי מסוגלת לראותם. אפילו עכשיו נשעים זיכרונות מסוימים בהירים יותר. …(עמ' 162)

יש לי חבר אחד שבכל פעם שאנחנו נפגשים או מדברים, או אפילו סתם מחליפים מסרונים, ברור לי לגמרי שהשיחה תגמר ב- "את הולכת להרוג אותי, אבל ממש כדאי שתקראי את …"; וכאן יבוא שם של ספר (במקרה הטוב אחד, במקרה הפחות או היותר טוב, תלוי את מי שואלים, רשימה של ספרים) או שם של סופר/ת שאני מוכרחה לקרוא. לעתים זה יהיה ספר שטרם תורגם (ואולי אף לא יתורגם) לעברית, ומיד מוכנס שמו לרשימת הספרים השמורים באמזון, להורדה ביום מן הימים לקינדל שלי, או, במקרה שתורגם, לרשימת ה"צריך". הספרים הללו לעולם לא יהיו דקים וקלילים, לעולם יהיו כבדי משקל בתוכנם ובאורכם.

לפני זמן לא רב הגיע המסרון הידוע, עם שם הספר Do Not Say We Have Nothing, ולאחר מספר ימים ההודעה המרגיעה – זוכרת את הספר שהמלצתי לך עליו? יצא עכשיו בעברית בשם "לא הכול בר חלוף".

ואכן, זה ספר שהייתי מוכרחה לקרוא.

בין ה- 15 באפריל ל- 4 ביוני, 1989, הפכה ככר טייננמאן בבייג'ינג למוקד של מחאה עממית כנגד המשטר בסין. סטודנטים (בעיקר) רבים נקבצו לככר במחאה, תוך ניצול העובדה שעיתונאים רבים מכל העולם התקבצו לבירת סין לקראת ביקורו הממלכתי של גורבצ'וב, וכך יכלו להביא את מחאתם לידיעת העולם כולו. המחאה הסתיימה על ידי הפעלת משטר צבאי ועימותים בין מפגינים לאנשי צבא, עימותים בהם נהרגו אלפי אנשים, אזרחים, סטודנטים, מפגינים.

להמשיך לקרוא

שלג – רונית מטלון

"זו הפתיחה כנראה, או אחת מהן: השלג, הבחורה, הבית ברחוב הנשפך אל הנהר, האיש במעיל הגשם הסתווי העושה את דרכו לבית, בעקבות הבחורה, שוכח או לא שוכח את ילקוטו על המדרכה, קובר או לא קובר את ראשו בין כתפיו, לא, לא דורך על שרוכי נעלו הפרומים, זה כבר יותר מדי." (עמ' 27)

איש אחד שפעם אהב נערה אחת. נפרדו, לא ברור למה. עכשיו הם נפגשים שוב. בניו יורק. בשלג.

לה יש חיים אחרים עכשיו. בעל וילדה. הוא נשאר מאחור עם המשפחה שלו. גם עם אבא שלה.

אבא שלה היה, פעם, עילת הפגישה ביניהם; פעיל חברתי מעדות המזרח, מושא מחקרו של האיש, באוניברסיטה. מפגש בין ישראל הראשונה, הלבנה, הפריווילגית, לבין ישראל השניה, זו של השכונות, אלה שהובאו לארץ המובטחת ונדחקו לשוליה. בעצם, האב אמור היה להיות רק אחד מתוך המחקר, אבל האיש נשבה ונשאר.

והיתה גם הבת; נערה בת שבע עשרה, שלא זכתה להשכלה מסודרת אבל ידעה לצטט חלקים ניכרים מרומנים גדולים של המאה ה-19.

"מפאת הבהלה שתוקפת אותך לפתע, חולשת האיברים המשונה הזו שמזכירה שפעת, אתה מתנפל על העובדות, מונה אותן בזו אחר זו, כמו רוכל. הכרת את האישה הזו כשהייתה בת שבע עשרה. אהבת אותה תשע שנים ושלושה חודשים. חלפו מאז שש שנים ושבעה וחצי חודשים. יש לה בעל, יש לה ילדה. היא חיה בניו יורק עם בעלה ובתה. היא קוראת לך לפעמים סלומון אף gל פי שזה איננו ולא היה אף פעם שמך." (עמ' 12 – 13)

להמשיך לקרוא

כל המשפחות המאושרות – אן פאצ'ט

לאון פוזן, סופר נודע ששתק במשך חמש עשרה שנים הוציא לאור ספר שזכה מיד בכל שבחי הביקורת והיה לרב מכר; הספר נקרא "כל המשפחות המאושרות".

"הספר עסק בשני זוגות של שכנים בווירג'יניה. … יש להם שביל כניסה משותף. הם מסתדרים טוב מאוד. הם שואלים דברים זה מזה, משגיחים זה על ילדיו של זה. הם יושבים זה על מרפסת העץ של זה בערבים ושותים ומשוחחים על פוליטיקה. … הילדים – שישה בסך הכול –משוטטים בחופשיות בין שני הבתים, הבנות ישנות זו במיטתה של זו. לא היה קשה לנחש לאן הסיפור הולך, אבל הספר לא עסק בפרשיית האהבים האומללה, אלא דווקא בעומס העצום שמטילים החיים: העבודה, הבתים הידידויות, חיים הנישואים, הילדים, כאילו כל הדברים שרצו בהם ועמלו למענם קיבעו מציאות שבה האושר אינו מושג. …" (עמ' 169)

כשפוזן כתב את "כל המשפחות המאושרות" הוא חי עם פראני, הצעירה ממנו בלמעלה מעשרים שנים, והסיפורים שסיפרה לו על חייה ועל משפחתה, היו הבסיס לספר שכתב ה"מאורעות האמיתיים שהיוו השראה לספר" , וכמובן – ש"כל קשר בין הסיפור לבין המציאות הינו על דעת הקורא בלבד".

אבל צריך להתחיל מההתחלה.

מסיבת ההטבלה של פראני היתה מלאה באנשים, חברים של אביה השוטר, פיקס, מהמשטרה ומהפרקליטות המחוזית. אלברט קאזינס, ממשרד התובע המחוזי, שלא באמת הכיר את המשפחה, אבל שמע על המסיבה וחיפש תירוץ להמלט מעוד יום ראשון עם אשתו ההרה בפעם הרביעית ושלושת ילדיו התובעניים (כמו כל הילדים), ולכן נפרד מאשתו בתירוץ שזה משהו של העבודה, והגיע למסיבה. מתישהו פגש שם את בוורלי, אשתו של פיקס עם התינוקת בזרועותיה. המפגש הזה שינה את חייהן של שתי המשפחות לתמיד.

להמשיך לקרוא

שארית היום – קזואו אישיגורו

"לורד דארלינגטון לא היה אדם רע. הוא לא היה אדם רע בכלל. ולזכותו ייאמר שבסוף חייו הוא לפחות יכול לקום ולומר שעשה את שגיאותיו שלו. כבוד הלורד היה אדם אמיץ. הוא בחר בדרך מסוימת בחייו. אחר-כך התברר שהדרך היתה מוטעית, אבל הוא בחר בה, …אשר לי, אפילו את זה אינני יכול לטעון. … נתתי אמון בחוכמתו של כבוד הלורד. במשך כל השנים ששירתתי אותו, האמנתי שאני עושה דבר-מה ראוי לשמו. אני אפילו לא יכול לומר שעשיתי את השגיאות שלי. …, (עמ' 209)

סטיוונס, מר סטיוונס, שהיה במשך זמן רב רב-משרתים בביתו של לורד דארלינגטון, באחוזת דארלינגטון הול, נזכר בחייו במהלך נסיעה של מספר ימים באנגליה הכפרית, טיול –מסע שמטרתו, אולי, ביקור חטוף אצל עמיתתו לשעבר לעבודה, מיס קנטון, שממכתב שהתקבל ממנה לא מכבר עולה כי אולי אין חייה כה טובים, והוא תוהה בינו לבינו אולי תשוב לתפקידה הקודם כסוכנת הבית, מאחר שצוות העובדים באחוזה צומצם עד מאד, ונדמה לו שתוכל לסייע בידיו לתחזק את הבית ברמה המתבקשת.

לורד דארלינגטון הלך זה מכבר לעולמו והבית נקנה על ידי "ג'נטלמן אמריקאי", מר פאראדיי, משום שרק ג'נטלמנים אמריקאים יכולים עוד להרשות לעצמם לקנות ולהחזיק אחוזה שכזו. וסטיוונס מוצא עצמו על סיפו של עידן חדש, עידן שבו אנשים כמוהו, בעצם כל האנשים, זוכים לאיזו התיחסות שווה, למעמד שווה, לפחות על פי חוק.

כי פעם היה סדר בעולם. כל אדם היה לו המקום הראוי לו במדרג החברתי, ולא היה שום צורך לשנות, אלא רק להצטיין במה שהגורל הועיד לך.

"… ראה את גרמניה ואיטליה.. ראה מה מנהיגות חזקה יכולה לעשות אם מניחים לה לפעול. שם אין שמץ מההבל הזה של זכות בחירה לכול. אם ביתך עולה באש, אינך מזמן את בני הבית אל חדר המיסב כדי לדון במשך שעה שלמה באפשרויות המילוט השונות, נכון? אולי פעם היה לזה מקום אבל העולם של ימינו הוא מקום מסובך. .." (עמ' 171)

להמשיך לקרוא

The Testaments – Margaret Atwood

הספר "סיפורה של שפחה" יצא לאור לראשונה בשנת 1985.

הספר נחשב אייקוני בזמנו, אבל איכשהו, עם השנים, נשאר חקוק בעיקר בלבם וזכרונם של אוהדי אטווד האדוקים.

ב-1990 נעשה סרט על פי הספר, שלא זכה להצלחה גדולה, או לשבחים מרובים, ועל כן נשכח מלב.
(ראיתי את הסרט, פעם, והוא בהחלט מומלץ.)

ואז, בשנת 2016, שלושים שנים לאחר צאת הספר, כשהעולם כולו עבר שינויים טכנולוגיים, פוליטיים ועוד ועוד, פרצה סדרת הטלוויזיה, המבוססת על הספר, תוך התאמות (גאוניות, יש לציין) לתקופתנו, והרחבת הסיפור המקורי, מעבר לעדותה של ג'ון, המוכרת לנו גם בשם שלפרד, השפחה המספרת את סיפורה על גבי קלטות שנמצאו בשלהי המאה ה-22, והיוו בסיס למחקר על תקופת גלעד.

הצלחת סדרת הטלוויזיה הולידה, מטבע הדברים, עונות המשך; לסיפור בעונות אלה לא היה בסיס בספרה של אטווד, ולמרות הצלחתן של שתי העונות הנוספות, ולמרות שלאטווד היתה איזו דריסת רגל באזור התסריט (ואפילו תפקיד אורח באחד הפרקים), משהו היה חסר לאורך כל הדרך. כל זה במאמר מוסגר, משום שביקורת זו אינה עוסקת בסדרת הטלוויזיה, אלא בספר החדש שזה עתה יצא לאור – "העדויות" – The Testaments.

בבואה לכתוב את "העדויות" עמדו בפני אטווד מספר מכשולים; האחד – למרות שקוראיה הפצירו בה לאורך השנים, כך על פי עדותה, לספר עוד מקורותיה של ג'ון, הלא היא שלפרד, הרי שאותם קוראים וקוראות, או רובם לכל הפחות כבר הספיקו להתעדכן בקורותיה של שלפרד, ג'ון, דרך התפתחות העלילה בסדרת הטלוויזיה, ואין שום סיבה, וודאי לא לסופרת מצוינת כאטווד, לחזור ולספר במילותיה היא אותו הסיפור בדיוק.

בנוסף, אטווד בחרה, כך היא אומרת, לסיים את "סיפורה של שפחה" בסוף פתוח והותירה לכל קורא וקוראת לבחור את הסיום המתאים בעיניהם לסיפור.

להמשיך לקרוא

לעולם אל תתן לי ללכת – קזואו אישיגורו

"כשאני חושבת על זה עכשיו, אני מבינה בדיעבד שהיינו בדיוק בגיל שבו ידענו כמה דברים על עצמנו – מי אנחנו, במה אנחנו שונים מהמשגיחים שלנו ומן האנשים שבחוץ – אבל עדיין לא הבנו מה המשמעות של כל אלה. " (*)

מכל הדיסטופיות שקראתי, דומה שזאת המטרידה ביותר; לא משום התאורים המזעזעים, כי אין, לא משום ציור-תמונת-סוף-העולם, או מה שנשאר ממנו, לא שלטון רודני ואכזר. לא. רק חיי יומיום שלווים, כפריים, נעימים.

אבל יש משהו ברקע, משהו שאנו יודעים שקיים, אבל לא יודעים מהו, משהו שמאיים על כל השלווה הזאת.

יש כמה רמזים מטרימים, זרועים לאורך הספר, יש תהיות העולות בזמן הקריאה, גם האמת, כשהיא נגלית סוף סוף, נקראת כמעט באדישות, עד שמסתכלים במבט כולל ומקיף, עד שמתחילים להבין ולעכל את גודל הזוועה המתוארת במלים מדודות ומדוייקות.

אשה אחת, קתי ה', שבהווה של הספר נזכרת בעברה ופורשת אותו לעיני הקורא/ת, מספרת על חווה הנקראת הלשם, ובה גדלים ילדים בכל מיני גילאים, מין פנימיה שכמותה פגשנו כבר בלא מעט ספרים.

חברת הילדים בפנימיה, הדינמיקה ביניהם, המבוגרים בחיי הילדים,.שכאן נקראים "משגיחים", כל אלה הופיעו כבר בספרות לאורך השנים, אלא שכאן יש משהו אחר, או, בעצם, אין; אין הורים, או געגועים או זכרונות בכלל מהתקופה של לפני, אין מגע עם הסביבה, עם "החוץ", אין אפילו אזור מדויק בו נמצאת החווה. מין אי בודד ברחבי האין.

להמשיך לקרוא

והלב הולך אחרון – מרגרט אטווד

רצון חופשי. בואו נדבר רגע על רצון חופשי. עד כמה הרצון שלנו באמת חופשי, עד כמה הבחירה שלנו באמת חופשית, חופשיה מאילוצים של צרכי מחיה, מוסכמות החברה, הסוציאליזציה של כולנו? עד כמה אנחנו יכולים לבחור את המקצוע שבו נעסוק, או אם נרצה להחליף? עד כמה אנו חופשיות לבחור את מי שעמו נחלוק את חיינו, או חלק מהם?

עד כמה אשה צעירה, שיש לה ילדים ואין לה השכלה או הכשרה מקצועית, ואין לה מנין לשלם את שכר הדירה הקרוב, עד כמה אשה כזו יכולה לבחור שלא למכור את גופה לכל דורש, פעם אחת, פעמיים? ואז איך תצא מן המעגל?

עד כמה איש צעיר שגדל בחברה סגורה ורוצה לעזוב אותה, אך יודע שהעזיבה הזו תפגע בכבוד המשפחה ובסיכויי השידוך של אחיו ואחיותיו, עד כמה הבחירה שלו להשאר חופשית באמת?

או, נניח שאתם זוג צעיר ואוהב, שנישאתם וקניתם בית עם משכנתא מסוימת, לשניכם יש מקומות עבודה בטוחים, וחלומות על העתיד, ילדים, משפחה. את עובדת בבית אבות יוקרתי, ואתה בתעשיית הרובוטיקה. ויום אחד הכל מתנפץ, כל החלומות, כל מה שאי פעם רציתם. משבר כלכלי מחייב את סגירת בית האבות, כי המשפחות כבר לא יכולות לשלם, ותעשיות ההיי-טק נודדות למקום אחר, ואתה מפוטר (באנגלית יש לזה ביטוי: Made redundant, נעשה מיותר), ופתאום אין לכם מספיק כדי לשלם משכנתא, והבנק מעקל את ביתכם שאהבתם, ואתם עוברים לגור במכונית. אתם לא יכולים לוותר עליה, משום שהיא המגן האחרון בפני הסביבה שהפכה להיות סביבת פרא, עם כנופיות של אנשים שאיבדו יותר מכם, ויש להם עוד פחות להפסיד, וכל מה שהם רוצים הוא את מה שיש לכם.

להמשיך לקרוא

חיים קטנים – האניה ינגיהארה

כשקראתי את הספר הזה לראשונה, ובשפה האנגלית, משום שאז טרם ידעתי שיתורגם לעברית, וחבר אחד שלי, שהוא סוג של גורו בענייני ספרים (נקרא לו א'), אמר לי שממש ממש כדאי לי למהר ולקראו, ולא לחכות לחופשה הקרובה, משום שזה לא ספר לחופשה, ולמרות זאת חיכיתי שנה בערך מאז שקניתיו לקינדל; ובכן – כשקראתי אותו לראשונה ליוו אותי במקביל שתי תחושות סותרות לגמרי – האחת, אושר גדול שנפל בחלקי ספר כל כך מצוין, והשניה – עצב רב, משום שהספר הזה יש בו כל כך הרבה רוע אנושי, כל כך הרבה כאב, עד שהוא הופך לעתים קשה מנשוא, ומוכרחה הייתי להניחו מן היד, לשאוף קצת אוויר, לנגב את הדמעות ולשוב אליו.

כך קרה לי גם הפעם, בקריאה בעברית.

ויש הבדלים בין קריאה ראשונה לשניה: קודם כל, בקריאה שניה כבר התייפחתי עוד לפני שהגעתי לתיאורים המכאיבים באמת; בכיתי משום שידעתי מה מצפה לי מעבר לדף, או לשניים, או אפילו בפרק הבא. ידעתי שאי אפשר להמלט ממה שתיכף יגיע, ומה שתיכף יגיע הוא רוע אפל, הרבה מעבר לדמיון של חיי המרובעים. כך למשל, כשאנה, העובדת הסוציאלית שטיפלה בג'וד סנט פרנסיס, גיבור הסיפור, מתחילה לבכות, לאחר שקראה משהו שכתב "…'טוב,' היא אמרה בזריזות וקיפלה את זה מחדש והחזירה למעטפה. 'עבודה טובה,' הוסיפה, ואז, פתאום היא התחילה לבכות, כמעט בפראות, לא מסוגלת לעצור בעצמה. היא אמרה לו משהו, אבל התייפחה ככה שהוא לא הצליח להבין אותה, ובסוף היא הלכה, אם כי אחר כך, בערב, היא התקשרה אליו והתנצלה.

'אני מצטערת, ג'וד,' היא אמרה. 'זה ממש לא מקצועי מצדי. …'" (עמ' 95), ממש כאן התחלתי לבכות, כי כבר ידעתי מה קראה, למרות שהספר עדיין לא הגיע לסיפור הספציפי הזה. להמשיך לקרוא