ארכיון תגיות: מומלץ

מכונות כמוני – איאן מקיואן

בראשית היה אייזק אסימוב, והוא נתן חיים לרובוטים, ואפילו חוקים בסיסיים נתן להם, להתנהגותם:

  1. לא יפגע רובוט לרעה בבן אדם, ולא יניח, במחדל, שאדם ייפגע.
  2. רובוט חייב לציית לפקודותיו של אדם, כל עוד אינן סותרות את החוק הראשון.
  3. רובוט ידאג לשמור על קיומו ושלמותו, כל עוד הגנה זו אינה עומדת בסתירה לחוק הראשון או לחוק השני.

באחד מספרי הסיפורים הקצרים שלו, סיפר אסימוב על ניסוי שנערך בבית אחד, עם רובוט בשם "טוני". טוני הוצב בביתה של אשתו של אחד המדענים החוקרים, בעת שבעלה נעדר (לצורך הניסוי מהבית). טוני דמה בכל דבר ועניין לאדם אמיתי, אולם עם יכולות של מכונה. הניסוי נועד לבדוק כיצד יתמודד אדם (במקרה הזה אשה, עקרת בית) עם נוכחות רובוט-בית, והאינטרקציות ביניהן. איני זוכרת באיזה ספר קראתי, או את שמה, או את שמו של בעלה, אבל את טוני אני זוכרת.

בטוני של אסימוב נזכרתי כשפגשתי את "אדם", הרובוט שנקנה על ידי המספר – צ'רלי פרנד. אדם היה אחד מתוך עשרים וחמישה רובוטים, הדגמים הראשונים שעדיין היו דגמי נסיון, ויחד עם זאת הועמדו למכירה לציבור הרחב.

"לשנים עשר דגמים מהמהדורה הראשונה הזאת קראו "אדם" ולשלושה עשר קראו "חוה". נדוש, אמרו כולם, אך מסחרי. המדע כבר הפריך את תפיסת הגזע הביולוגי ועשרים וחמישה הדגמים תוכננו על פי מגוון מוצאים אתניים. היו שמועות ואחר כך תלונות על כך שלא ניתן להבדיל בין הערבי ליהודי. תכנות אקראי בצירוף חוויות חיים יעניקו לכולם חופש גמור בהעדפה מינית. …" (עמ' 10)

להמשיך לקרוא

סיד – אסתי ג. חיים

אנשים נושאים עמם סודות בכל אשר ילכו, לעתים לאורך כל חייהם. משהו שאינם רוצים להתוודות עליו בפני איש. בגלל בושה, בגלל פחד.

ויש סודות חונקים, שאי אפשר כלל לספר. אפילו אם מנסים.

אפילו אם מנסות.

כן, יש קטגוריה אחת של סודות, כאלה הקשורים במקרה או מקרים רבים, שנשים רבות (וגם לא מעט גברים) מכירות. סודות שלא מדברות עליהם. סודות שכשמנסות לדבר משהו עולה בגרון ומחניק את המלים. ואת מנסה ומנסה, ולא מצליחה.

והשנים עוברות, והחיים כבר לא יהיו מה שהתכוונת שיהיו ולפעמים הם מתפרקים לך לגמרי, או שאת מצליחה להחזיק, לפחות את המסגרת, אבל בפנים את חלולה.

ולא רק את. כמו אבן שזורקים למים ומעגלים-מעגלים מתרחבים סביבה, כך גם המשפחה שלך, והחברות שלך, והחברים שלך, והחברים שלכם, והחברים והחברות של הילדים, והמורים, ומקום העבודה. כולם מושפעים, והם אפילו לא יודעים מה פגע בהם, מה פגע בך. כי זה סוד.

אָלִיה, גיבורת "זיכרון סמוי, הנובלה הראשונה בספר, חזרה ערב אחד מאסיפת הורים בגן, הגן של נוגי שלה, בת השלוש. שכונה לא ממש מרכזית, עם רחובות צדדיים, לא לגמרי מוארים.

כשהגיעה לביתה כבר היתה מישהי אחרת. והיה נדמה לה שזה תיכף יעבור, תוך יום או יומיים, או שבוע, או חודש, או בשנה הבאה. אבל זה לא עבר.

להמשיך לקרוא

דיסאוריינטלית – נֶגאר גָ'וואדי

"…לספר את ההווה דורש ממני לחפור עמוק בעבר, לחצות גבולות, לרחף מעל הרים ולחזור לאותו אגם עצום ממדים שהם מכנים ים, וכל זה כששטף של דימויים ואסוציאציות חופשיות, פרכוסים גופניים, גומחות וגבנונים שהזמן חצב בזיכרונותי מנווטים את דרכי. אך האמת של הזיכרון היא יחידה במינה, נכון? הזיכרון בורר, מוחק, מפריז, מקטין, מהלל ומשמיץ. הוא צר גרסה משלו לאירועים, מפיק ממשות משלו. רבגוני, אך לכיד. פגום, אבל כן. כך או אחרת, הזיכרון שלי נושא עימו סבך כזה של סיפורים, ושקרים, ולשונות ואשליות, וחיים הקצובים על ידי גלות ומוות, מוות וגלות, עד כי אינני יודעת איך להתיר מתוכו את החוטים." (עמ' 8)

קימיה, קימי, קים סאדר היא אשה צעירה המתגוררת בפריז, ונמצאת בעיצומם של טיפולי פוריות.  בעת שהיא ממתינה לתורה במחלקת טיפולי הפוריות בבית החולים הפריזאי בו היא מטופלת, לבדה בזמן ההמתנה, מושא למבטים חומלים של אנשים ונשים אחרות ואחרים הממתינים במחלקה יחד איתה:

"איך שלא יהיה, אישה לבדה במחלקת טיפולי פוריות של בית חולים כלשהו ברחבי תבל היא מושא לרחמים, גם אם הבדידות שלה הופכת את ביש המזל של יתר האנשים שהחיים הובילו לחדר הזה נסבל יותר. …" (עמ' 16)

ובזמן ההמתנה, המתנה ארוכה למדי באותו יום, היא מתחילה לספר את תולדותיה ואיך הגיעה עד הלום לקהילת מאזינים ומאזינות מדומיינת; לעתים היא פונה אל אותם מאזינים בפנייה ישירה, ומיד חוזרת לסיפור.

קימיה, קימי, קים סאדר היא מהגרת, כך ניתן להבין, כמובן, משמה, מהגרת מפרס, היא איראן של ימינו, הדֶמון האכזר, המאיים על שלום העולם כולו, פרס שפעם היתה מדינה המקושרת לעולם המערבי המודרני, ואחר כך היתה בה הפיכה, והגיע חומייני והפך אותה למדינה איסלמית המסתגרת מפני העולם.

או ככה אנו חושבות. אם ננסה להזכר בכותרות העיתונים מפעם, או נחלוף על פני החלק הזה בשיעור ההיסטוריה במהירות, ולא נעמיק במיוחד. כך התרגלו במערב להתייחס לאיראן, בלי להביט בניואנסים, בחיים שהיו שם אז, בחיים שיש שם כיום.

להמשיך לקרוא

הרשת התרבותית – נעה מנהיים

מאיפה להתחיל? האם מהעושר הרב הנמצא בכל עמוד בספר הזה, העושר התרבותי, האנציקלופדי, הבלתי נגמר, הקישורים בין נושא למשנהו, ולזה שבפרק הקודם או בשלושה (או עשרים) פרקים אחריו?

או, אולי, בכשרון הכתיבה המופלא, המרתק, זה שאינו מניח לך להחמיץ אף מלה באף משפט?

או … "החיים הם כמו קופסת שוקולד.." כך, בציטוט המפורסם מן הסרט "פורסט גאמפ"; הספר הזה הוא כמו קופסת שוקולד. לכל פרלין בה יש טעם אחר. אפשר לאכול את כולם בבת אחת, ואז כל הטעמים מתערבבים, והפה "מתפוצץ" מהנאה (או מהרעלת סוכר), ואפשר לטעום אחד, ולנוח, ולטעום אחר, ושוב לנוח, ושוב ושוב, עם הפסקות…

או כמו חפיסת שוקולד גודייבה; שוקולד כהה עם גרגרי מלח גס נעוצים בו. אפשר לאכול את כל החפיסה בבת אחת, או לאכול קוביה או שתיים, להתענג על הטעם והניגודים. לחכות קצת, ולאכול שוב, ושוב להתענג.

כך צריך לקרוא בספר הזה, לאט לאט. כל פרק בנפרד. לקרוא. "לעכל", לנוח. ושוב לקרוא.

כי כל פרק הוא עושר עצום, של ידע, של אינפורמציה, של קישורים, של הקשרים.

כמו קליידוסקופ של מידע, שמכל כיוון שנביט בו נראה משהו חדש.

להמשיך לקרוא

מקבת – יו נסבו

"כמו קוצים, גם שאיפותיהם של בני האדם תמיד יתמתחו לעבר השמים, יטילו צל וימיתו את כל מה שסביבם." ( עמ' 88)

למקבת היו שאיפות; הנער שגדל בבית היתומים יחד עם רעו כאח לו, דאף. שברח משם מתישהו, שהתמכר לסם וברח גם ממנו, שהתגייס למשטרה והחל להתקדם, עד שפיקד על אחת היחידות, ודאף על אחרת.

העיר השניה בגודלה אחרי הקפיטול. העיר שהיתה פעם עיר ובה תעשייה, שהרעילה, כך מסתבר את המים. התעשיה נסגרה. מה שנותר היא עיר ההולכת ומתמוטטת כלכלית, שיעור האבטלה עולה, מי שיכול עובר לפייף, הצד הטוב, הבריא של העיר

ונשארו בתי הקזינו, זה המפואר בבעלותה של ליידי, וזה העומד לרשותם של מי שאינם בעלי ממון ומעמד.

ונשארה תעשיית הסמים; מאבק בין הקאטה היצרן המקומי, שיש לו מרגלים בכל מקום, ומקבלי שכר או שוחד בכל המוסדות המקומיים, לבין סוונו וכנופייתו המיבאים את הסמים שלהם.

מפקד המשטרה המושחת מת. סוף סוף מת. ובמקומו מונה דנקן הישר והטוב.

ונצתה תקווה חדשה בלבבות.

והתעוררו מחדש שאיפתיו של מקבת להתמנות לתפקידים בכירים יותר.

להמשיך לקרוא

סודות גלויים – אליס מנרו

גלוי וידוע הוא כי ספר של אליס מנרו, כל ספר של אליס מנרו, הוא חגיגה גדולה לאוהביה ואוהבתיה. הסיפורים שלה מצליחים תמיד לצייר תמונה גדולה בהרבה מסך המלים שבכל סיפור, התאורים שלה תמציתיים, מינוריים, ולמרות זאת מכילים בתוכם דרמות גדולות.

אלמלא ביקרתי ביריד הספרים האחרון, ואלמלא התעכבתי חזור והתעכב ליד הדוכן של הסדרה לספרות יפה של הוצאת מודן, הייתי מחמיצה את הספר הזה, שהוצאתו לאור עברה, איכשהו, מתחת לרדאר (שלי), ואני שמחה שמצאתיו, ושמצאתי את הזמן המתאים לקראו. לקרוא ולרוץ לספר גם לכם, שתדעו שיש.

ובכן, ספר סיפורים חדש (או מחודש) למנרו, ובו סיפוריהן של נשים (תמיד יהיו אלה נשים בספריה של מנרו) הלוקחות את גורלן בידיהן, למרות הסביבה השמרנית ותכתיבי החברה בה הן חיות.

כך גייל, גבורת הספר "מלון ג'ק רנדה" החליטה יום אחד לנסוע בעקבות האיש שהיה פעם בן זוגה, ויום אחד עזב ונסע לצד השני של העולם. היא חיה בעיירה הקטנה (תמיד אלה עיירות קטנות) ומושאי ההתיחסות שלה הן בדרך כלל נשים אחרות, כולל אמו של האיש שנטשה. והשיחות ביניהן.

"…סופרו סיפורים על גברים, בעיקר על גברים שנטשו. שקרים ואי צדק ועימותים. בגידות כל כך נוראות – ועם זאת כל כך נדושות – שכל שנותר הוא להתגלגל מצחוק לשִמען. גברים השמיעו נאומים מטופשים (צר לי, אבל אני לא מרגיש מחויב יותר לנישואין האלו). הם הציעו למכור לנשים את המכונית והריהוט שהן עצמן שילמו עבורם. הם כירכרו בשביעות רצון עצמית כי הצליחו להכניס להריון פרגית צעירה יותר מילדיהם שלהם. הם התנהגו ברשעות ובילדותיות. איזו ברירה היתה לך מלבד לוותר עליהם? מתוך כבוד עצמי, גאווה וכדי להגן על עצמך?" (בתוך: מלון ג'ק רנדה. עמ' 137 – 138)

להמשיך לקרוא

אנשים נורמלים – סאלי רוני

קונל ומריאן גיבורי הספר הזה הם שני אנשים צעירים (צעירים מאד; לראשונה אנו פוגשים בהם בשנתם האחרונה בבית הספר התיכון); שני אנשים צעירים שאינם חריגים בתוך הסך הכל שסביבם, אלא שבעיני עצמם הם נראים, הוא לעצמו והיא לעצמה, כמי שאינם נורמלים.

"אני לא יודעת מה הבעיה איתי, אומרת מריאן. אני לא יודעת למה אני לא יכולה להיות כמו אנשים נורמלים." (עמ' 159)

לקורא/ת יש פרספקטיבה רחבה יותר, ובדרך כלל נסיון חיים רב יותר, ושני צעירים שכאלה, יראו לנו נורמלים לחלוטין, כל אחד עם הייחוד שלו, אבל לא לעצמם.

קונל הוא הכוכב של קבוצת הכדורגל, נאה וחסון, חכם למדי, ועל כן, הביישנות שלו, המופנמות שלו, המוצא ה"מפוקפק" (בעיני הבורגנות השבעה, קונל הוא בן לאם חד-הורית ואב לא ידוע), אינם עומדים לו לרועץ בתקופת בית הספר. מריאן, שאביה מת ואמה ואחיה לא מכבדים אותה, כך נראה, ובבית הספר היא נחשבת עוף מוזר משום שהיא חכמה יותר מכולם, ובאמת מתעניינת בכל מיני נושאים המעניינים בדרך כלל אנשים מבוגרים, מקובלת קצת פחות ממנו.

היא בזה במידה מסוימת לבית הספר, ורואה בו מוסד קצת מיותר.

"נראה שבני כיתתה של מריאן אוהבים את בית הספר וחושבים שאין בו שום דבר חריג. זה טבעי בעיניהם ללבוש את אותם בגדים כל יום, לציית לכל מיני חוקים שרירותיים, להתנהל תחת מבטים בוחנים ומשגיחים, זה נראה להם נורמלי. הם לא חושבים שבית הספר הוא סביבה דכאנית. …" (עמ' 17)

להמשיך לקרוא

הפרדס – לארי טרמבלה

"… אי אפשר להסביר הכול. גם את המלחמה אי אפשר להסביר כשהיא הורגת ילדים,.." (*)

אב, אם, שני בנים בני תשע, תאומים, אמד (אחמד?) ועזיז. על פי שמותיהם חיים באיזו מדינה ערבית, אבל שמה ומיקומה אינם מצויינים. הורי האב נהרגו בהפצצה; טיל שנורה "מעבר להר"  ופגע בביתם והרגם. הבית נטוע בפרדס שנטע הסב, מקום שאיש ללא חשב שיוכל לצמוח בו דבר מה, והסב הצליח, ונטע פרדס והקים לו בית.

מעבר להר נמצא האויב, עלום שם אף הוא, פניו נסתרות.

אחותה של האם נישאה לאיש והיגרה לאמריקה. נישאה לאיש מן "האויב", ועל כן אין האב מאפשר לאם לקחת את בניו אליה. עזיז חולה, הרופאים צופים את מותו הקרב.

המלחמה הגיעה אליהם; מלחמה בין שני שבטים יריבים? בין אחים? לא ידוע.

אבל הנקמה מתבקשת, וילדים הריהם חיילים בפוטנציה, ואין שום סיבה שלא יתחילו כבר בגיל צעיר. ובכלל – קורבנות צעירים שנפלו בפעולות גבורה פותחים את השער לכל בני משפחותיהם לגן העדן, והמשפחות השכולות זוכות לכבוד וליקר משום שבניהן הקריבו את חייהם על מזבח המאבק הצודק והנכון, ועל הכבוד, ועל הנקמה ועל כל מיני עניינים חשובים שבני אדם נלחמים.

להמשיך לקרוא

הזמן שנפער – ג'נט וינטרסון

"מה הטעם בזמן אם אין לך אותו?" (עמ' 160)

"…להתאבל זה לחיות עם מישהי שאיננה." (עמ' 30)

הוצאת הוגארת פרס, שנוסדה על ידי לאונרד ווירג'יניה וולף, ופועלת כיום כהוצאה תחת ראנדום האוס, יזמה סדרת ספרים בה נקראים סופרות וסופרים ידועים בני זמננו לכתוב מחדש מחזות של שייקספיר; מרגרט אטווד עשתה זאת עם "זרע רע", הגרסה שלה ל"הסערה", יו נסבו כתב את גרסתו ל"מקבת", ועוד.

ג'נט וינטרסון בחרה ב"אגדת חורף"; סיפור שיש בו קנאה עזה ובלתי מתפשרת, צער רב ואהבה גדולה, וסליחה ואיחוי וריפוי ולוּ רק במעט.

ליאו וקסנו גדלו יחד והיו "החברים הכי טובים", בלתי נפרדים, גם כשליאו נישא למימי, זמרת מופלאה, ונולד בנם, מיילו; גם כשלקסנו נולד בן לאשה שחיה בנפרד ממנו, והם שמרו על איזה קשר רופף; כשליאו פנה לעסקי נדל"ן וקסנו פיתח משחקי מחשב שיש בהם יותר פיוט ופחות הרג ואיסוף גופות.

מתישהו ליאו פיתח קנאה עזה, עזה ומאכּלת. מימי נשאה ברחמה את בתם, והוא החליט כי הבת אינה בתו אלא של קסנו, משום שיש ביניהם רומן. ולא עזרו כל השכנועים, וכל המלים. לאחר הלידה סירב לעשות בדיקת דנ"א, ובעורמה גנב את התינוקת וניסה לשלוח אותה למי שחשב שהוא האב – לקסנו.

להמשיך לקרוא

רומן – מיכל קובזמן

"… אני עומדת על סף התהום, ואין מי שימשוך אותי אחורה." (עמ' 243)

לא פעם תהיתי מיהם האנשים והנשים ההולכים לסדנאות כתיבה, והרי יש כל כך הרבה סדנאות ובתי ספר בהם מלמדים לכתוב, ואפילו באוניברסיטאות כבר יש חוגים לכתיבה; מיהם האנשים האלה?

אמנם, מדי פעם נתקלתי בספר ביכורים זה או אחר, ובעמוד התודות מוזכרים המורים שליוו את הסופר/ת (מתי, אגב, אדם יכול לאמץ לעצמו את התואר הזה "סופר"? אחרי ספר אחד? שניים? חמישה? עוד תהייה המלווה אותי. אבל זה כבר ענין אחר.) והלא, אם אעשה חשבון פשוט, יש הרבה יותר תלמידים בסדנאות ובבתי הספר הללו, מאשר ספרי ביכורים היוצאים לאור, מה גם שחלקם של אותם ספרי ביכורים נכתבו על ידי אנשים ונשים שלא עברו כל הכשרה שכזו?

בספר הזה מצאתי כמה וכמה נשים ואנשים שהסיבות להצטרפותם לסדנה לא כללו ספר בסופה; למשל מיקי, שהגיע באיחור, ונמצא בסדנה על פי המלצת אשתו. למשל איה. איה הגיעה משום שהפסיכולוג שלה חשב שאולי דרך סדנת כתיבה תמצא דרך לפתוח את המורסה המקננת בנפשה. זו המכונה בינה לבינה "איה האחרת", זו שאסור להציג לעולם, זו שמתחת לעור. אוי, איה.

להמשיך לקרוא