ארכיון תגיות: מומלץ

הרשת התרבותית – נעה מנהיים

מאיפה להתחיל? האם מהעושר הרב הנמצא בכל עמוד בספר הזה, העושר התרבותי, האנציקלופדי, הבלתי נגמר, הקישורים בין נושא למשנהו, ולזה שבפרק הקודם או בשלושה (או עשרים) פרקים אחריו?

או, אולי, בכשרון הכתיבה המופלא, המרתק, זה שאינו מניח לך להחמיץ אף מלה באף משפט?

או … "החיים הם כמו קופסת שוקולד.." כך, בציטוט המפורסם מן הסרט "פורסט גאמפ"; הספר הזה הוא כמו קופסת שוקולד. לכל פרלין בה יש טעם אחר. אפשר לאכול את כולם בבת אחת, ואז כל הטעמים מתערבבים, והפה "מתפוצץ" מהנאה (או מהרעלת סוכר), ואפשר לטעום אחד, ולנוח, ולטעום אחר, ושוב לנוח, ושוב ושוב, עם הפסקות…

או כמו חפיסת שוקולד גודייבה; שוקולד כהה עם גרגרי מלח גס נעוצים בו. אפשר לאכול את כל החפיסה בבת אחת, או לאכול קוביה או שתיים, להתענג על הטעם והניגודים. לחכות קצת, ולאכול שוב, ושוב להתענג.

כך צריך לקרוא בספר הזה, לאט לאט. כל פרק בנפרד. לקרוא. "לעכל", לנוח. ושוב לקרוא.

כי כל פרק הוא עושר עצום, של ידע, של אינפורמציה, של קישורים, של הקשרים.

כמו קליידוסקופ של מידע, שמכל כיוון שנביט בו נראה משהו חדש.

להמשיך לקרוא

Share

מקבת – יו נסבו

"כמו קוצים, גם שאיפותיהם של בני האדם תמיד יתמתחו לעבר השמים, יטילו צל וימיתו את כל מה שסביבם." ( עמ' 88)

למקבת היו שאיפות; הנער שגדל בבית היתומים יחד עם רעו כאח לו, דאף. שברח משם מתישהו, שהתמכר לסם וברח גם ממנו, שהתגייס למשטרה והחל להתקדם, עד שפיקד על אחת היחידות, ודאף על אחרת.

העיר השניה בגודלה אחרי הקפיטול. העיר שהיתה פעם עיר ובה תעשייה, שהרעילה, כך מסתבר את המים. התעשיה נסגרה. מה שנותר היא עיר ההולכת ומתמוטטת כלכלית, שיעור האבטלה עולה, מי שיכול עובר לפייף, הצד הטוב, הבריא של העיר

ונשארו בתי הקזינו, זה המפואר בבעלותה של ליידי, וזה העומד לרשותם של מי שאינם בעלי ממון ומעמד.

ונשארה תעשיית הסמים; מאבק בין הקאטה היצרן המקומי, שיש לו מרגלים בכל מקום, ומקבלי שכר או שוחד בכל המוסדות המקומיים, לבין סוונו וכנופייתו המיבאים את הסמים שלהם.

מפקד המשטרה המושחת מת. סוף סוף מת. ובמקומו מונה דנקן הישר והטוב.

ונצתה תקווה חדשה בלבבות.

והתעוררו מחדש שאיפתיו של מקבת להתמנות לתפקידים בכירים יותר.

להמשיך לקרוא

Share

סודות גלויים – אליס מנרו

גלוי וידוע הוא כי ספר של אליס מנרו, כל ספר של אליס מנרו, הוא חגיגה גדולה לאוהביה ואוהבתיה. הסיפורים שלה מצליחים תמיד לצייר תמונה גדולה בהרבה מסך המלים שבכל סיפור, התאורים שלה תמציתיים, מינוריים, ולמרות זאת מכילים בתוכם דרמות גדולות.

אלמלא ביקרתי ביריד הספרים האחרון, ואלמלא התעכבתי חזור והתעכב ליד הדוכן של הסדרה לספרות יפה של הוצאת מודן, הייתי מחמיצה את הספר הזה, שהוצאתו לאור עברה, איכשהו, מתחת לרדאר (שלי), ואני שמחה שמצאתיו, ושמצאתי את הזמן המתאים לקראו. לקרוא ולרוץ לספר גם לכם, שתדעו שיש.

ובכן, ספר סיפורים חדש (או מחודש) למנרו, ובו סיפוריהן של נשים (תמיד יהיו אלה נשים בספריה של מנרו) הלוקחות את גורלן בידיהן, למרות הסביבה השמרנית ותכתיבי החברה בה הן חיות.

כך גייל, גבורת הספר "מלון ג'ק רנדה" החליטה יום אחד לנסוע בעקבות האיש שהיה פעם בן זוגה, ויום אחד עזב ונסע לצד השני של העולם. היא חיה בעיירה הקטנה (תמיד אלה עיירות קטנות) ומושאי ההתיחסות שלה הן בדרך כלל נשים אחרות, כולל אמו של האיש שנטשה. והשיחות ביניהן.

"…סופרו סיפורים על גברים, בעיקר על גברים שנטשו. שקרים ואי צדק ועימותים. בגידות כל כך נוראות – ועם זאת כל כך נדושות – שכל שנותר הוא להתגלגל מצחוק לשִמען. גברים השמיעו נאומים מטופשים (צר לי, אבל אני לא מרגיש מחויב יותר לנישואין האלו). הם הציעו למכור לנשים את המכונית והריהוט שהן עצמן שילמו עבורם. הם כירכרו בשביעות רצון עצמית כי הצליחו להכניס להריון פרגית צעירה יותר מילדיהם שלהם. הם התנהגו ברשעות ובילדותיות. איזו ברירה היתה לך מלבד לוותר עליהם? מתוך כבוד עצמי, גאווה וכדי להגן על עצמך?" (בתוך: מלון ג'ק רנדה. עמ' 137 – 138)

להמשיך לקרוא

Share

אנשים נורמלים – סאלי רוני

קונל ומריאן גיבורי הספר הזה הם שני אנשים צעירים (צעירים מאד; לראשונה אנו פוגשים בהם בשנתם האחרונה בבית הספר התיכון); שני אנשים צעירים שאינם חריגים בתוך הסך הכל שסביבם, אלא שבעיני עצמם הם נראים, הוא לעצמו והיא לעצמה, כמי שאינם נורמלים.

"אני לא יודעת מה הבעיה איתי, אומרת מריאן. אני לא יודעת למה אני לא יכולה להיות כמו אנשים נורמלים." (עמ' 159)

לקורא/ת יש פרספקטיבה רחבה יותר, ובדרך כלל נסיון חיים רב יותר, ושני צעירים שכאלה, יראו לנו נורמלים לחלוטין, כל אחד עם הייחוד שלו, אבל לא לעצמם.

קונל הוא הכוכב של קבוצת הכדורגל, נאה וחסון, חכם למדי, ועל כן, הביישנות שלו, המופנמות שלו, המוצא ה"מפוקפק" (בעיני הבורגנות השבעה, קונל הוא בן לאם חד-הורית ואב לא ידוע), אינם עומדים לו לרועץ בתקופת בית הספר. מריאן, שאביה מת ואמה ואחיה לא מכבדים אותה, כך נראה, ובבית הספר היא נחשבת עוף מוזר משום שהיא חכמה יותר מכולם, ובאמת מתעניינת בכל מיני נושאים המעניינים בדרך כלל אנשים מבוגרים, מקובלת קצת פחות ממנו.

היא בזה במידה מסוימת לבית הספר, ורואה בו מוסד קצת מיותר.

"נראה שבני כיתתה של מריאן אוהבים את בית הספר וחושבים שאין בו שום דבר חריג. זה טבעי בעיניהם ללבוש את אותם בגדים כל יום, לציית לכל מיני חוקים שרירותיים, להתנהל תחת מבטים בוחנים ומשגיחים, זה נראה להם נורמלי. הם לא חושבים שבית הספר הוא סביבה דכאנית. …" (עמ' 17)

להמשיך לקרוא

Share

הפרדס – לארי טרמבלה

"… אי אפשר להסביר הכול. גם את המלחמה אי אפשר להסביר כשהיא הורגת ילדים,.." (*)

אב, אם, שני בנים בני תשע, תאומים, אמד (אחמד?) ועזיז. על פי שמותיהם חיים באיזו מדינה ערבית, אבל שמה ומיקומה אינם מצויינים. הורי האב נהרגו בהפצצה; טיל שנורה "מעבר להר"  ופגע בביתם והרגם. הבית נטוע בפרדס שנטע הסב, מקום שאיש ללא חשב שיוכל לצמוח בו דבר מה, והסב הצליח, ונטע פרדס והקים לו בית.

מעבר להר נמצא האויב, עלום שם אף הוא, פניו נסתרות.

אחותה של האם נישאה לאיש והיגרה לאמריקה. נישאה לאיש מן "האויב", ועל כן אין האב מאפשר לאם לקחת את בניו אליה. עזיז חולה, הרופאים צופים את מותו הקרב.

המלחמה הגיעה אליהם; מלחמה בין שני שבטים יריבים? בין אחים? לא ידוע.

אבל הנקמה מתבקשת, וילדים הריהם חיילים בפוטנציה, ואין שום סיבה שלא יתחילו כבר בגיל צעיר. ובכלל – קורבנות צעירים שנפלו בפעולות גבורה פותחים את השער לכל בני משפחותיהם לגן העדן, והמשפחות השכולות זוכות לכבוד וליקר משום שבניהן הקריבו את חייהם על מזבח המאבק הצודק והנכון, ועל הכבוד, ועל הנקמה ועל כל מיני עניינים חשובים שבני אדם נלחמים.

להמשיך לקרוא

Share

הזמן שנפער – ג'נט וינטרסון

"מה הטעם בזמן אם אין לך אותו?" (עמ' 160)

"…להתאבל זה לחיות עם מישהי שאיננה." (עמ' 30)

הוצאת הוגארת פרס, שנוסדה על ידי לאונרד ווירג'יניה וולף, ופועלת כיום כהוצאה תחת ראנדום האוס, יזמה סדרת ספרים בה נקראים סופרות וסופרים ידועים בני זמננו לכתוב מחדש מחזות של שייקספיר; מרגרט אטווד עשתה זאת עם "זרע רע", הגרסה שלה ל"הסערה", יו נסבו כתב את גרסתו ל"מקבת", ועוד.

ג'נט וינטרסון בחרה ב"אגדת חורף"; סיפור שיש בו קנאה עזה ובלתי מתפשרת, צער רב ואהבה גדולה, וסליחה ואיחוי וריפוי ולוּ רק במעט.

ליאו וקסנו גדלו יחד והיו "החברים הכי טובים", בלתי נפרדים, גם כשליאו נישא למימי, זמרת מופלאה, ונולד בנם, מיילו; גם כשלקסנו נולד בן לאשה שחיה בנפרד ממנו, והם שמרו על איזה קשר רופף; כשליאו פנה לעסקי נדל"ן וקסנו פיתח משחקי מחשב שיש בהם יותר פיוט ופחות הרג ואיסוף גופות.

מתישהו ליאו פיתח קנאה עזה, עזה ומאכּלת. מימי נשאה ברחמה את בתם, והוא החליט כי הבת אינה בתו אלא של קסנו, משום שיש ביניהם רומן. ולא עזרו כל השכנועים, וכל המלים. לאחר הלידה סירב לעשות בדיקת דנ"א, ובעורמה גנב את התינוקת וניסה לשלוח אותה למי שחשב שהוא האב – לקסנו.

להמשיך לקרוא

Share

רומן – מיכל קובזמן

"… אני עומדת על סף התהום, ואין מי שימשוך אותי אחורה." (עמ' 243)

לא פעם תהיתי מיהם האנשים והנשים ההולכים לסדנאות כתיבה, והרי יש כל כך הרבה סדנאות ובתי ספר בהם מלמדים לכתוב, ואפילו באוניברסיטאות כבר יש חוגים לכתיבה; מיהם האנשים האלה?

אמנם, מדי פעם נתקלתי בספר ביכורים זה או אחר, ובעמוד התודות מוזכרים המורים שליוו את הסופר/ת (מתי, אגב, אדם יכול לאמץ לעצמו את התואר הזה "סופר"? אחרי ספר אחד? שניים? חמישה? עוד תהייה המלווה אותי. אבל זה כבר ענין אחר.) והלא, אם אעשה חשבון פשוט, יש הרבה יותר תלמידים בסדנאות ובבתי הספר הללו, מאשר ספרי ביכורים היוצאים לאור, מה גם שחלקם של אותם ספרי ביכורים נכתבו על ידי אנשים ונשים שלא עברו כל הכשרה שכזו?

בספר הזה מצאתי כמה וכמה נשים ואנשים שהסיבות להצטרפותם לסדנה לא כללו ספר בסופה; למשל מיקי, שהגיע באיחור, ונמצא בסדנה על פי המלצת אשתו. למשל איה. איה הגיעה משום שהפסיכולוג שלה חשב שאולי דרך סדנת כתיבה תמצא דרך לפתוח את המורסה המקננת בנפשה. זו המכונה בינה לבינה "איה האחרת", זו שאסור להציג לעולם, זו שמתחת לעור. אוי, איה.

להמשיך לקרוא

Share

סירת מבטחים (ספר האבק I) – פיליפ פולמן

המלים האחרונות בספר הן: "המשך יבוא…"; אבל הספר עומד גם בפני עצמו. אפשר כמובן לקרוא את הטרילוגיה הקודמת של פולמן "חומריו האפלים" המצוינת ביותר, טרילוגיה שמבחינה כרונולוגית מאוחרת ל"ספר האבק", ונכתבה כעשרים שנה לפניו, ומציגה את העולם המקביל המופיע ב"ספר האבק", אבל אפשר, כאמור לקראו גם כך, ללא תוספות לפניו או אחריו.

ביקום מקביל לשלנו (כך, בכל אופן אפשר להבין אם קראנו את "חומריו האפלים" לפני הספר הזה), במקום דומה לאנגליה, בזמן שנראה כמו המאה ה- 18 לערך (אבל אי אפשר לדעת, משום שזה יקום מקביל), בפונדק קטן, לא רחוק מאוקספורד, גדל נער צעיר, מלקולם שמו, חכם למדי, שהחיים הועידו לו לימוד מינימלי, ולאחר מכן התמחות באיזו מלאכה. בינתיים הוא מסייע להוריו בעבודות השונות בפונדק, ומנסה ידיו בכל מיני מלאכות ממלאכות שונות – דיג, נגרות. מלקולם שומע במסגרת עבודתו בפונדק כל מיני שיחות בין אנשים שונים, חלקם מוזרים למדי, ויום אחד הוא שומע דיבורים על תינוקת שהופקדה במנזר הסמוך לטיפול הנזירות, על מוצאה המיוחס, כנראה, ועל האנשים המבקשים לשים ידם עליה (לא ברור למה).

השלטון בבריטניה נמצא בעיקר בידי הכנסיה, ויש אופוזיציה מסוימת מצד המלומדים, אם כי כוחם מועט הן בגלל מספרם המצומצם והן בגלל  שההשכלה היא נחלתם של מעטים, ומלבד זאת, למלומדים אין האמצעים או היכולת להטיל אימה כמו כוחות השיטור הפועלים מטעם הכנסיה.

להמשיך לקרוא

Share

אמא של הים – דונטלה די פייטרנטוניו

מזמן מזמן, כשהייתי ילדה קטנה (או קצת פחות), ולא הייתי לגמרי מרוצה מהלימונים שהחיים חילקו לי (גם לא מהאגסים והתפוחים, ואפילו הסוכריות), דמיינתי לעצמי שאני בטח ילדה מאומצת, ושההורים שלי הם בכלל מלך ומלכה (או משהו כזה, כי המלכים והמלכות והנסיכים והנסיכות היחידים שהכרתי היו אלה שבספרים), שוודאי נחטפתי או נלקחתי בדרך זו או אחרת, ושהם מחפשים אותי ויום אחד ימצאו, ואז אהיה נסיכה חשובה, ולא רק ילדה אחת בבית הילדים בקיבוץ..

אז דמיינתי; ילדות (וגם ילדים) מדמיינות דברים. זו דרכו של עולם.

"בגיל שלוש-עשרה לא הכרתי את אמי האחרת.
עליתי במאמץ במדרגות הבית שלה עם מזוודה לא נוחה ותיק מלא ערבוביית נעליים. על המישורת קיבל את פני ריח של טיגון טרי והַמְתנה. הדלת סירבה להיפתח, מישהו מבפנים טילטל אותה בלי מילים והתעסק במנעול. הסתכלתי על עכביש מתנועע בחלל הריק, תלוי על קצה קוּר.
לאחר נקישה מתכתית הופיעה ילדה עם צמות רפויות בנות כמה ימים. זאת היתה אחותי, אבל מעולם לא ראיתי אותה. היא הסיטה את הדלת כדי לתת לי להיכנס ולא הסירה ממני את עיניה החודרות. היינו דומות אז, יותר מאשר כבוגרות.
" (עמ' 7)

להמשיך לקרוא

Share

Big Sky – Kate Atkinson

“Look around at any seaside beach in summer,” she had said, “and there’ll be a hundred pedophiles enjoying themselves in their natural hunting ground.” (pp. 54)

שוב קייט אטקינסון בספר שבו עולה הסחר בנשים, בילדים וילדות, ובאלימות כלפי חסרי ישע בכלל. ושוב ג'קסון ברודי, בפעם החמישית. יותר נינוח, פחות רעב, יותר מפוקח. וגם – פחות נוכח בסיפור, אם כי עדיין בהחלט יש לו תפקיד בעלילה, אם כי לא כגיבור הראשי.

וזאת ההפתעה הראשונה הנכונה לקורא/ת; ספר בסדרת "ג'קסון ברודי" שהוא אינו הגיבור הראשי, אלא רק דמות מרכזית אחת, מתוך מספר דמויות.

גם דרך הסיפור שונה מן הסיפורים הקודמים בסדרה; הסיפור נפרס לעיני הקורא/ת לא רק מתוך סיפורו של ברודי, אלא כל פרק מלווה דמות אחרת, כשלעתים הדמויות נפגשות, ושוב נפרדות.

כל פרק נפתח במצב עניינים מסוים, פתרון שהתהווה לעניין שהובא בפרק קודם או בפרקים קודמים, וכדי לפוגג קצת את המתח בו נמצא/ת הקורא/ת, מובא קודם כל הפתרון, ורק אחר כך מותווית הדרך שבין סוף הפרק הקודם לתחילת הפרק הבא.

הפתעה נוספת היא כי הקורא/ת מתוודע/ת כבר בחלקו הראשון של הספר למקומן של הדמויות בסקאלת הטוב והרע; די מוקדם ניתן לדעת מיהם הנבלים העיקריים בסיפור, וכל שנשאר הוא רק לדעת איך יבואו (אם יבואו) רשעים על עונשים, ומה יעלה בגורלם של התמימים והחפים מכל עוון, ומי ישלמו את מחיר הנזק המשני, רק משום שהיו שם, בסביבה, כשכל מיני ארועים החלו סביבם.

להמשיך לקרוא

Share