ארכיון תגיות: מחברות לספרות

חיים יקרים – אליס מנרו

חיים יקרים

אליס מנרו הצהירה בראיון שנערך עמה לאחרונה, כי לא תכתוב יותר וכי ספרה זה, חיים יקרים, הוא ספרה האחרון.  הודעה זו מלאה את לבי / לבנו צער רב, משום שיש משהו כה ייחודי בכתיבתה של מנרו, עד כי הידיעה כי לא יהיו יותר ספרים מפרי עטה מחסירה משהו מן העולם.

 ספריה של אליס מנרו מכילים בעיקר סיפורים קצרים, וכדי לכתוב סיפור קצר מוצלח צריך כשרון מיוחד ויוצא מן הכלל, אחרת משהו הולך לאיבוד.

 ולמנרו יש הכשרון המיוחד והיוצא מן הכלל הזה, לספר, בכמה עמודים, סיפור שלם, לעתים סיפור חיים שלם, כזה שבסופו אפשר כמעט לדעת איך נראים גיבוריה, ובעיקר גיבורותיה, שכן מנרו כותבת בעיקר על נשים (גם כשהן גיבורות משניות, הרי שבסוף הסיפור נותר/ת הקורא/ת תוהה מה עלה בגורלן של הנשים שנאהבו, ניטשו, ופחות בגורלם של הגברים שאיתרע מזלם להיות הגיבורים באותו סיפור). בסוף כל סיפור נותרת מין מועקה, כי אין אצל מנרו סיפורים שמחים, לכל היותר הגיבורות שלה לא תסבולנה יותר מדי – אבל במבט לאחור, זה הניתן לקורא/ת בסוף הסיפור, אי אפשר שלא לנוד  לגורלן.

להמשיך לקרוא

בנו של אדון היתומים – אדם ג'ונסון

bno_shel_adon_hayetomimאתם יודעים מהו מוּקלוּק?

 "כעת, הודעה חשובה משר ההגנה: הרמקול בכל דירה ודירה בצפון קוריאה מספר כמובן חדשות, הודעות ותוכניות תרבות, אבל עלינו להזכיר כי צו של המנהיג הגדול קים איל סוּנג ב- 1973 הוא שקבע כי מערכת אזעקה תותקן בכל רחבי האומה, ולרשת התרעה-מוקדמת תַקינה נודעת חשיבות עילאית. האינואיטים הם שבט של פראים מבודדים שחיים סמוך לקוטב הצפוני. למגפיים שלהם קוראים מוּקלוּק. שאלו את שכנכם בהמשך היום, מה זה מוּקלוּק? אם הוא לא יודע, יכול להיות שמשהו אינו תקין ברמקול שלו, או שאולי הרמקול התנתק מסיבה כלשהי. דווחו על כך ותוכלו להציל את חייו בפעם הבאה שהאמריקאים יסתערו על אומתנו הגדול במתקפת פתע." (עמ' 341)

נסו לדמיין מדינה שאין בה רדיו, שכל החדשות מתקבלות באמצעות רמקולים המותקנים בדירות, בבתים, במפעלים, ברחובות, שכל המידע המתקבל, מתקבל ממקור אחד, כזה כמו ב- 1984; כך מתוארת צפון קוריאה בספר הזה – בנו של אדון היתומים.

להמשיך לקרוא

בית מאיה – אֵסָה דֶה קֶיְרושׁ

בית מאיהאלמלא המליצה סילבי קשת, בפוסט ארוך יחסית, על הספר הזה, בשלהי חודש אפריל השנה, בסופרלטיבים על סופרלטיבים, ככל הנראה הייתי "מדלגת" עליו, לפחות בזמן הזה, כשעיתות הקריאה אינן ממש בידי, וכש"מדף הספרים הממתינים להיקרא" עומד בפני קריסה כמעט; אחרי הכל – שש מאות ומשהו עמודים של סופר פורטוגלי אחד, שאיני מכירה ממש, שנכתב במאה ה- 19, יכול להמתין עוד עד הפנסיה אולי.. או בכלל…

אבל המלצה כל כך משכנעת… אז לקחתי ליד וקראתי.

ונכבשתי, לגמרי.

 פורטוגל של המאה ה- 19, ארץ לא נודעת כמעט; אסה דה קירוש מאיר באור יקרות, מלווה באירוניה ובסאטירה את ארצו, רגע לפני שתאבד את הקולוניות שלה, מקור עושרה, רגע לפני רפורמות פוליטיות.

להמשיך לקרוא

כל מה שעולה מתכנס – פלאנרי אוקונור

כל מה שעולה מתכנס

רק בסיפור שלפני האחרון – "הגב של פארקר" אפשר למצוא אהבה. ואפילו האהבה הזו כל כך מחוספסת ונסתרת שצריך ממש לחפש אותה, לגרד את האדמה והלכלוך והאבק כדי למצאה.

 אוקונור כותבת על האנשים הקשים של מדינות הדרום בארצות הברית, רגע אחרי שלשחורים ניתנו זכויות מלאות, ובאזורים הכפריים עדיין שוררת הגישה הרווחת מקודם, זו המדרגת אנשים לפי צבעם והרכוש שיש להם, מידת אדיקותם:"בלילות מסוימים העסיקה את עצמה גב' טרפין במיון סוגי האנשים. בתחתית הערמה היו רוב שחומי העור, לא הסוג שעמו היתה נמנית אילו היתה אחת בעצמה, אבל רובם; לידם – לא מעליהם, אבל בנפרד – הזבל הלבן; ואז מעליהם בעלי הבתים, ומעליהם בעלי בתים ואדמה, שעמם נמנו היא וקלוד. מעליהם היו אנשים עם המון כסף ובתים הרבה יותר גדולים והרבה יותר אדמה." (עמ' 174)

 אין הרבה חסד ויופי באנשים הללו, שהם קשים ופרנסתם לא בהרחבה. אלה שהכללים שונו לפתע, והם צריכים להסתגל אליהם. מי שרק אתמול היו כפופים להם הפכו עתה שווי זכויות, אבל לא ממש, כי הם לא יודעים בדיוק מהן הזכויות הללו ואיך לממש אותן.

  להמשיך לקרוא

חיי נערות ונשים – אליס מנרו

חיי_נערות_ונשיםדל ג'ורדן מתגוררת עם אביה ואמה בחוות שועלים נידחת למדי בקנדה. כדי לעזור לפרנסת המשפחה, או בעצם לפרנס את המשפחה, משום שחוות השועלים אינה עושה זאת, עוסקת אמה של דל במכירת אנציקלופדיות מדלת לדלת.

 בשלב מסוים עוברות דל ואמה להתגורר ב"עיירת המחוז", משום שממנה קל יותר לנסוע עם האנציקלופדיות הללו מבית לבית. האב והאח נשארים בחווה ומנהלים סוג של חיי רווקים (ידם לא תגע בסמרטוט, למשל).

 אמה של דל, תאבת ידע שנאלצה לוותר על לימודיה בשלב מוקדם יחסית, והיא נחושה בדעתה כי בתה תשיג את כל ההשכלה שהיא הפסידה. בינתיים היא קוראת וסופגת לתוכה את האנציקלופדיות הללו שהיא מוכרת לאחרים.

 מקדימה את זמנה, האם הזו; תומכת בשיוויון זכויות לנשים, אתיאיסטית שאינה מאמינה בדבר (למרות שדל מתעקשת כי היא אגנוסטית דווקא, ויש משמעות רבה להבדל הזה באזורים הכפריים, בהם לכל אדם יש איזו כנסיה שהוא משתייך אליה, והשייכות הזו הינה גם שייכות חברתית קהילתית.)

 גישתה המעשית לחיים של האם באה לידי ביטוי, למשל, בהתיחסותה האינסטרומנטלית למוות במשפחה: "'מה זה מוות?' המשיכה אמי בעליזות מבשרת רעות. 'מה זה להיות מת? ובכן, קודם כל, מה זה בן אדם? אחוז גבוה של מים. סתם מים. אין שום דבר מרשים בבן אדם. פחמן. היסודות הפשוטים ביותר. כמה הם אומרים? בשווי תשעים ושמונה סנט? זה הכול. האופן שבו הם מצורים יחד הוא שמרשים. האופן שבו הם מצורפים, הוא שיוצר את הלב ואת הריאות. יש לנו את הכבד. לבלב. קיבה. מוח. כל הדברים האלה, מהם? צירופים של יסודות! צרפי אותם – צרפי את הצירופים – וקיבלת בן אדם. …" (עמ' 56)

  להמשיך לקרוא

המראה מקאסל רוק – אליס מנרו

המראה מקאסל רוק

ספרה האישי ביותר, עד כה, של אליס מנרו; ובניגוד לקודמיו אין הוא סיפורים קצרים, שחלקם קשורים זה לזה, ולכולם אותו רקע – אמריקה הכפרית ביותר, אלא – סיפורים קצרים שכולם קשורים זה לזה, וכולם עוסקים באליס מנרו ובמשפחתה. הרקע, אגב, משתנה בהתאם לזמנים.

 חלקו הראשון של הספר עוסק בהסטוריה המשפחתית, שמנרו חקרה והרכיבה את עץ המשפחה שלה, ולאנשים האלה, שהם אבותיה ואמותיה כמה וכמה דורות קודם, הוסיפה סיפורים והעניקה לשמות ולמועדי הלידה והמוות גם תוכן ו"צבע" והפכה אותם אנושיים הרבה מעבר לפרטים היבשים.

בחלק הזה – "חסר יתרונות" – מתוודע/ת הקורא/ת יחד עם הסופרת אל האנשים שחיו בסקוטלנד ונדדו ובחרו להגר לאמריקה; על משמעות ההגירה, הפרידה ממחוז הילדות המוכר, מארץ מוכרת, משפה מוכרת, על מקומן של נשים במשפחה, על מקומם של גברים, ושל ילדים. על ההתישבות בארץ חדשה, הסתגלות, יחסים בתוך משפחה, דיני ירושה (הפלא ופלא – לנשים חלק שווה בירושה כמו לגברים, ועוד בשלהי המאה ה- 19 – עניין שכלל אינו מובן מאליו).

בסופו של הספר תשוב מנרו בקצרה אל האנשים והנשים הללו, הבסיס למשפחתה.

להמשיך לקרוא

מבחר יצירותיו של טי אס ספיווט – רייף לארסן

מבחר יצירותיו של טי.אס. ספיווט

טי אס ספיווט הוא קרטוגרף ומאייר. הוא משרטט מפות גאוגרפיות, מבני פרחים, גופי חרקים,  תנועות של אנשים, מחשבות של אנשים.

טי אס ספיווט הוא גם מעין מדען הוליסטי האוסף אל תוכו מידע מכל התחומים.

ספיווט הוא צאצאה של האשה הראשונה שהגיעה לאקדמיה למדעים בארצות הברית, סבתא רבתא רבתא שלו.

טי אס ספיווט זכה בפרס ביירד מטעם הסמיתסוניאן בוושינגטון, ומתבקש להגיע לטקס קבלת הפרס כדי לשאת דברים.

טי אס ספיווט מתגורר בחווה די מבודדת על קו פרשת המים במונטנה.

הספר הזה הוא ספר מסעו של טי אס ספיווט מן החווה במונטנה במערב ארצות הברית אל וושינגטון הבירה, לקבלת הפרס.

במהלך המסע כותב ספיווט יומן מסע מאוייר ומואר בהערות שוליים – והיומן הזה, הוא הוא הספר המוגש לקורא.

 ספיווט יוצא, כמו הנוודים של פעם, ברכבת הנוסעת מערבה, ובדרך ייפגש עם פניה הרבות של ארצות הברית של אמריקה: בנווד אחר, בחסר בית אדוק בדתו, בנהג משאית עם לב זהב, באגודות מסתוריות.

להמשיך לקרוא

יותר מדי אושר – אליס מנרו

יותר מדי אושר

הסיפור האחרון – זה הנושא את שם הספר – "יותר מדי אושר" – קרוב יותר לנובלה מאשר לסיפור קצר. מעבר לכך – הסיפור עצמו הוא הפתעה אמיתית; אחרי סיפורי קנדה מן המאה העשרים, מופיע פתאום סיפורם של הגולים הרוסיים בפאריז במאה ה- 19, דרך עיניהן של דמויות אמיתיות מן העבר.

אבל תיכף נגיע לזה גם.

 ספר שמופיעה בו פיסקה כמו זו: "בכל שנה, כשאתה ילד, אתה נעשה אדם אחר. בדרך כלל זה קורה בסתיו, כשאתה נכנס שוב לבית הספר, מתיישב במקומך בכיתה הגבוהה יותר, זונח מאחוריך את הערבוביה הנרפית של חופשת הקיץ. ברגעים אלה אתה חש בשינוי במלוא חדותו. אחרי כן כבר אינך בטוח בחודש או בשנה, אך השינויים נמשכים למרות זאת. במשך תקופה ארוכה העבר נושל ממך בקלות וזה נראה תהליך אוטומטי, תקין. ההתרחשויות בו אינן נעלמות דווקא אלא מאבדות את חשיבותן. ואז יש סיבוב חד אחורנית, וכל מה שתם ונשלם צץ שוב במלוא חיותו, תובע תשומת לב, אפילו רצה שתעשה משהו בקשר אליו, אם כי ברור לגמרי שאין בכל העולם הזה אפילו דבר אחד שאפשר לעשות." פיסקה כזו, כל כך מדויקת, שאינה אלה הקדמה לסיפור (ילדות משחקות), כל כך יפה, המתחברת לכל נים בנפשו של כל מי שאי פעם היה ילד, פיסקה כזו אינה יכולה להופיע אלא בספר נפלא בהחלט.

להמשיך לקרוא

היביסקוס סגול – צ'יממנדה אדיצ'ה

היביסקוס סגולספר קטן, כמעט נובלה; סיפורה של קמבילי, בתו של איש עשיר וחשוב בניגריה. בעל עיתון שדעותיו אינן עולות תמיד בקנה אחד עם דעות המשטר (ויש לזה מחיר), איש נדיב ידוע, לוחם לזכויות האדם, נוצרי טוב, מוכר בעולמו הקרוב ובעולם הרחב… ואב משפחה איום ונורא.

כי בבית שוררים סדר ומשטר, ואין להמרות את פי האב או הבעל, ומי שממרה נענש בחומרה. האם מוכה ומפילה את עובריה פעם אחר פעם, האח הבכור – ג'ג'ה וגיבורת הספר – קמבילי.

חייהם מנוהלים על פי מערכת שעות, הכוללת לא רק את בית הספר אלא גם את שעות אחרי בית הספר: כמה זמן יוקדש לשיעורי הבית, כמה זמן לתפילות, כמה זמן לארוחות.

דבר לא נשאר ליד המקרה.

 ויש לו אחות לאב, מרצה באוניברסיטה, אלמנה ולה שלושה ילדים. פרנסתה דלה, ואף על פי כן היא פותחת דלת לבני אחיה, ופותחת בפניהם עולם שלם.

  להמשיך לקרוא

המדריך למצית בתי כותבים בניו אינגלנד – ברוק קלארק

המדריך למצית בתי כותביםספרים על ספרים יש בהם קסם מסוים; כך אהבתי את "הסיפור השלושה עשר", את "צילה של הרוח" ועוד ועוד.

המדריך למצית בתי כותבים בניו אינגלנד התכוון גם הוא להיות ספר שכזה.

 סם פלסיפר שרף בטעות (כך הוא אומר) את ביתה של אמילי דיקנסון, ובאותה הזדמנות מצאו את מותם גם שני אנשים שהיו באותו זמן בבית. סם נשפט ונדון לעשר שנים בכלא, השתחרר, נישא לאשה אחת והקים משפחה כל-אמריקנית בפרברים הכל-אמריקנים, ונראה שנטש ודחק את עברו.

 אלא שהעבר – חזר והתדפק בדלתן "מרגע שהעבר חוזר פעם אחת הוא ממשיך לחזור ולחזור, לא רק חלק מסוים מהעבר, אלא כולו, כל ההמון הנשכח של חייך פורץ מהגלריה ומסתער עליך, ואין טעם להסתתר מההמון, הוא ימצא אותך בסופו של דבר. זה ההמון שלך ורק אותך הוא מחפש." (עמ' 38)

 ומרגע שהעבר חוזר, מוצתים שוב בתיהם של סופרים, וסם הוא שוב החשוד המיידי בהצתה.

 המדריך למצית בתי כותבים בניו אינגלנד אמור להיות ספר זכרונות, משום שבמהלך המאורעות המתוארים בספר הזה – שיטוטיו של סם בין עיירות ובתי כותבים בניו-אינגלנד, כאשר הוא מגיע לאיזו חנות ספרים "התברר שמחלקת ספרי הזכרונות היא המחלקה הגדול ביותר בחנות, ובדרכה היתה בית המועצות של הספרות לאחר שבלעה כמעט בשלמותן את המדינות הקטנות והמיושנות יותר של הבדיון והשירה." (עמ' 91)

להמשיך לקרוא