ארכיון תגיות: מרגרט אטווד

העדויות – מרגרט אטווד

יש ספרים הנקראים פעם אחת, חלקם טובים יותר, חלקם טובים פחות, חלקם מיותרים, ואינני מדברת על הנזנחים, שהם מיעוט; יש ספרים שאני חוזרת אליהם אחרי שנים, אם כי יצאו בתרגום מחודש, אם משום שהתגעגעתי לתחושה המענגת שחשתי כאשר קראתים לראשונה. יש ספרים שקראתים פעם אחת ועוד אשוב אליהם.

העדויות הוא ספר שקראתיו לראשונה אך לפני חמישה חודשים, מיד לכשיצא לאור באנגלית, והגדלתי ואף האזנתי לו (תענוג בפני עצמו, בין השאר משום שאטווד מקריינת שם את שמות הפרקים ואת פרק התודות), ועתה משיצא לאור התרגום לעברית (תרגום מצוין, יש לציין!), מהרתי לקראו שוב, מחפשת את הניואנסים שאולי חמקו מעיני ומאוזניי בפעמיים הראשונות, ומתענגת עליו כבראשונה.

על הספר עצמו סיפרתי כבר, לאחר קריאתו לראשונה, ואין לי אלא להעיד על עצמי כי גם בקריאה שלישית (סמוכה מאד בזמנים, כאמור), לא נפגמה הנאתי כהוא זה, והייתי מרותקת לעלילה מחדש.

על הדברים שאמרתי עליו אך לא מזמן, אין לי הרבה להוסיף; רק מובאות שליקטתי (שוב) במהלך הקריאה, כאלה שגרמו לי לעצור ולהרהר בהן רגע.

"…שרוולים ארוכים, כיסוי ראש, חצאיות עד הברכיים עוד לפני גיל חמש, ולא יותר מחמישה סנטימטרים מעל הקרסול לאחר מכן, כי דחפים של גברים הם דבר נורא, ואת הדחפים האלה יש לרסן. עיני הגבר משוטטת כה וכה כעיני הטיגריס, עיני זרקור, ויש להגן עליהן מפני העוצמה המפתה והמסמאת שלנו… בכל צורה וגודל, היינו מלכודות וגירויים בעל כורחנו, היינו סיבות תמות וברות, אשר מעצם טבען גורמות לגברים להשתכר מתאווה…." (עמ'  17)

להמשיך לקרוא

The Testaments – Margaret Atwood

הספר "סיפורה של שפחה" יצא לאור לראשונה בשנת 1985.

הספר נחשב אייקוני בזמנו, אבל איכשהו, עם השנים, נשאר חקוק בעיקר בלבם וזכרונם של אוהדי אטווד האדוקים.

ב-1990 נעשה סרט על פי הספר, שלא זכה להצלחה גדולה, או לשבחים מרובים, ועל כן נשכח מלב.
(ראיתי את הסרט, פעם, והוא בהחלט מומלץ.)

ואז, בשנת 2016, שלושים שנים לאחר צאת הספר, כשהעולם כולו עבר שינויים טכנולוגיים, פוליטיים ועוד ועוד, פרצה סדרת הטלוויזיה, המבוססת על הספר, תוך התאמות (גאוניות, יש לציין) לתקופתנו, והרחבת הסיפור המקורי, מעבר לעדותה של ג'ון, המוכרת לנו גם בשם שלפרד, השפחה המספרת את סיפורה על גבי קלטות שנמצאו בשלהי המאה ה-22, והיוו בסיס למחקר על תקופת גלעד.

הצלחת סדרת הטלוויזיה הולידה, מטבע הדברים, עונות המשך; לסיפור בעונות אלה לא היה בסיס בספרה של אטווד, ולמרות הצלחתן של שתי העונות הנוספות, ולמרות שלאטווד היתה איזו דריסת רגל באזור התסריט (ואפילו תפקיד אורח באחד הפרקים), משהו היה חסר לאורך כל הדרך. כל זה במאמר מוסגר, משום שביקורת זו אינה עוסקת בסדרת הטלוויזיה, אלא בספר החדש שזה עתה יצא לאור – "העדויות" – The Testaments.

בבואה לכתוב את "העדויות" עמדו בפני אטווד מספר מכשולים; האחד – למרות שקוראיה הפצירו בה לאורך השנים, כך על פי עדותה, לספר עוד מקורותיה של ג'ון, הלא היא שלפרד, הרי שאותם קוראים וקוראות, או רובם לכל הפחות כבר הספיקו להתעדכן בקורותיה של שלפרד, ג'ון, דרך התפתחות העלילה בסדרת הטלוויזיה, ואין שום סיבה, וודאי לא לסופרת מצוינת כאטווד, לחזור ולספר במילותיה היא אותו הסיפור בדיוק.

בנוסף, אטווד בחרה, כך היא אומרת, לסיים את "סיפורה של שפחה" בסוף פתוח והותירה לכל קורא וקוראת לבחור את הסיום המתאים בעיניהם לסיפור.

להמשיך לקרוא

זרע-רע – מרגרט אטווד

"…אנשים אציליים לא עושים דברים בשביל הכסף, פשוט יש להם כסף וזה מה שמאפשר להם להיות אציליים. הם בעצם לא צריכים לחשוב על כסף; הם מניבים מעשים טובים כמו שעץ מצמיח עלים. …" (עמ' 69)

קודם כל ולפני הכל, לאלה בינינו שאינם מכירים על בוריו את המחזה "הסערה" מאת וויליאם שייקספיר, מומלץ מאד לקרוא לכל הפחות את סיפור המחזה בסוף הספר, ולשוב ולקראו לאחר קריאת הספר כולו. לגמרי מאיר עיניים ונותן משמעות רבה ונוספת לסיפור, שיכול היה להיות רק סיפור. אבל אפשר לסמוך על מרגרט אטווד שאצלה לא יהיה "סתם" סיפור; תמיד יהיו סביבו משמעויות נוספות ומורכבויות נוספות.

אטווד, שבעת שנים וכיבודים; רק ה"נובל" משום מה מתמהמה, ובכל שנה נבחרים סופרים ומשוררים וסופרות ומשוררות מצויינים וראויות למדי, אבל לא כולם קרובים למעמדה הרם והנישא, הן בקרב שוחרי האיכות והן בקרב הקהל הרחב; אטווד זו יכולה להרשות לעצמה להשתעשע, בכל פעם מחדש, בהרפתקה ספרותית או עיונית אחרת, תוך שאינה נוטשת את הכתיבה הווירטואוזית ואת יכולת הסיפור המופלאה. או השירה, כמובן. כך יכולה היתה להשתעשע בליווי האדפטציה הטלוויזיונית שנעשתה לספרה "סיפורה של שפחה", או לעסוק בחקר המושג "חוב" כדי להנגיש את תולדותיו של החוב, על כל צורותיו, לקורא/ת מן המאה העשרים ואחת, ולהצניע פעם יותר ופעם פחות, בכל אחד ואחד מספריה, את האג'נדות שלה, הפמיניזם, ההתנגדות למרוץ אחר העושר ולא משנה באיזה מחיר, ההתנגדות לתאגידים הטורפניים וחסרי המוסר.

ובכן, גם ב"זרע-רע" בחרה אטווד לכתוב מעבר לסיפור. לקחת את המחזה "הסערה" של שייקספיר, לכתוב סיפור לאורו וגם להטמיע אותו בספר. ארס-פואטיקה במיטבה.

להמשיך לקרוא

והלב הולך אחרון – מרגרט אטווד

רצון חופשי. בואו נדבר רגע על רצון חופשי. עד כמה הרצון שלנו באמת חופשי, עד כמה הבחירה שלנו באמת חופשית, חופשיה מאילוצים של צרכי מחיה, מוסכמות החברה, הסוציאליזציה של כולנו? עד כמה אנחנו יכולים לבחור את המקצוע שבו נעסוק, או אם נרצה להחליף? עד כמה אנו חופשיות לבחור את מי שעמו נחלוק את חיינו, או חלק מהם?

עד כמה אשה צעירה, שיש לה ילדים ואין לה השכלה או הכשרה מקצועית, ואין לה מנין לשלם את שכר הדירה הקרוב, עד כמה אשה כזו יכולה לבחור שלא למכור את גופה לכל דורש, פעם אחת, פעמיים? ואז איך תצא מן המעגל?

עד כמה איש צעיר שגדל בחברה סגורה ורוצה לעזוב אותה, אך יודע שהעזיבה הזו תפגע בכבוד המשפחה ובסיכויי השידוך של אחיו ואחיותיו, עד כמה הבחירה שלו להשאר חופשית באמת?

או, נניח שאתם זוג צעיר ואוהב, שנישאתם וקניתם בית עם משכנתא מסוימת, לשניכם יש מקומות עבודה בטוחים, וחלומות על העתיד, ילדים, משפחה. את עובדת בבית אבות יוקרתי, ואתה בתעשיית הרובוטיקה. ויום אחד הכל מתנפץ, כל החלומות, כל מה שאי פעם רציתם. משבר כלכלי מחייב את סגירת בית האבות, כי המשפחות כבר לא יכולות לשלם, ותעשיות ההיי-טק נודדות למקום אחר, ואתה מפוטר (באנגלית יש לזה ביטוי: Made redundant, נעשה מיותר), ופתאום אין לכם מספיק כדי לשלם משכנתא, והבנק מעקל את ביתכם שאהבתם, ואתם עוברים לגור במכונית. אתם לא יכולים לוותר עליה, משום שהיא המגן האחרון בפני הסביבה שהפכה להיות סביבת פרא, עם כנופיות של אנשים שאיבדו יותר מכם, ויש להם עוד פחות להפסיד, וכל מה שהם רוצים הוא את מה שיש לכם.

להמשיך לקרוא

Lady Oracle – Margaret Atwood

ג'ואן פוסטר היתה פעם ילדה שמנה. שמנה מאד. קראו לה אז ג'ואן ד'לקורט, היא היתה פרי הריון לא לגמרי מתוכנן. משום כך גם היתה לא כל כך רצויה אצל אמה. האב נעלם למשך שנות המלחמה, בכל מיני תפקידים מיוחדים כאלה או אחרים וג'ואן נשארה עם האם, ילדה לא לגמרי רצויה. האב שחזר מן המלחמה הפך לרופא בבית החולים ומעמדו אפשר למשפחה הקטנה להתקדם במעמד הכלכלי, ולאם לקדם את מעמדה החברתי (או כך חשבה). רק הילדה נשארה מקור לאכזבה.

את תשומת הלב המירבית השיגה ג'ואן כאשר אכלה ועלתה עוד ועוד במשקל; הערות האם, וההתיחסות בכלל נגעו בעיקר לכך, ומשום כך אכלה עוד ועוד.

כל ילדותה, ונעוריה, הוכתבו ממשקלה וממידותיה:

I was quite fat by this time and all fat women look the same, they all look forty-two. Also, fat women are not more noticeable than thin women; they’re less noticeable, because people find them distressing and look away.” (Page 83)

All sorts of things had been happening behind my back, it appeared: treacheries and famines, diplomatic coups, ideological murders and doomed heroic exploits. Why had no one told me? They had, perhaps, but I hadn’t been listening. I had been worrying about my weight.” (Page 156)

“If Desdemona was fat who would care whether or not Othello strangled her?” (Page 51)

במסגרת המעמד החברתי שהאם בקשה לרכוש לעצמה, נשלחה ג'ואן לתנועת הצופות, ל"שבט" במקום ה"נחשב" יותר, אך המרוחק יותר ממקום מגוריה. כדי להגיע לשם התלוותה לשלוש נערות, מבוגרות מעט ממנה, שלא חדלו להציק לה ולהתעלל בה, בדרך שיכולה להזכיר לחובבות וחובבי אטווד את סיפורי הגיבורה ב"עין החתול"

להמשיך לקרוא

The Heart Goes Last – Margaret Atwood

The Heart Goes Lastזוג צעיר, תחילת החיים יחד. עוד אין להם ילדים. היא, שרמיין, יפה כמו מלאך, או כמו בובת ברבי, צנועה כזאת, שמרנית במידה מסוימת, טובת לב. עיקר עניינה בביחד הזה שכדאי וצריך לשמור עליו, בחיים הזעיר בורגניים האלה, שנראים כמו הבטחה אחת גדולה. הוא, סטן, גבר כל-אמריקאי, כזה שיודע מתי צריך לכסח את הדשא, ואיך לתחזק את כלי העבודה. לשרמיין היתה עבודה כמתאמת ארועים ב- Ruby Slippers רשת בתי אבות. קריירה מובטחת. לו היתה פעם עבודה בבקרת איכות ב- Dimple Robotics , עולם של צרכנות ותאגידים. אבל אז הכל נגמר.

There used to be a lot of jobs licking ass in the corporate world, but those asses are now out of reach. Banking’s left the region, manufacturing too; the digital genius outfits have migrated to fatter pastures in other, more prosperous locations and nations. Service industries used to be held out as a promise of salvation, but those jobs too are scarce, at least around here.

המשבר הכלכלי גרר את שרמיין וסטן, אט אט, קודם אל מחוץ למעגל העבודה, אחר כך נאלצו לוותר על הבית ולעבור לחיות במכונית. עבודה מזדמנת לה בבר, שפעם היה מקום מפלט להייטקיסטים שהפרוטה ואף יותר מכך, בכיסם. לו אין עבודה, הוא עסוק בלשמור על המכונית מפני נוודים ופורעי חוק, ולשמור על שרמיין מפני גברים אחרים.

להמשיך לקרוא

Stone Mattress – Margaret Atwood

Stone mattressספר של מרגרט אטווד, כל ספר של מרגרט יש לומר, הוא חגיגה לכל אוהביה, ולעולם הספרות בכלל, וגם Stone Mattress אינו יוצא מכלל זה; תשעה סיפורים, חלקם קצרים, חלקם פחות, כולם "מהחיים" אין בהם דיסטופיה או אוטופיה או עולמות אחרים, רובם סיפורים משלהי החיים, עם התבוננות לאחור והרבה חכמת חיים ארוכים, וכמובן, כמו אצל אטווד – התבוננות ביקורתית על העולם האנושי הלבן, השבע.

כך, למשל, בסיפור החותם את הספר – Torching the Dusties , סיפור שהזכיר לי בדרך זו או אחרת את ספרו של ניר ברעם צל עולם. הסיפור – סיפורה של ווילמה, אשה בשלהי חייה שראייתה הולכת ומדרדרת, ובעצם היא מסוגלת לראות בעיקר אור וצל ומשהו בזוויות העיניים, וגם שורות שורות של אנשים קטנים ונשים קטנות בבגדים מרהיבים, צועדים בבגדים אחידים ומחוללים לנגד עיניה מסביב למסגרת החלון, לכלי הסוכר ובכל מקום בו נחות עיניה, המתגוררת ב"אחוזת אמבורזיה" בית אבות מהודר שיש בו, כמו בכל בית אבות, מדור נפרד לתשושי נפש וגוף, מחלקה סגורה שכזו אליה מעבירים כל מי שלדעת הסגל אינו מתפקד, ושאר הדיירים, שיכולים להרשות לעצמם מגורים בבית שכזה. יש לה חבר לווילמה – טוביאס – המתגורר בצד השני של בית האבות, המסייע לה בהכנת ארוחות הבוקר היומיות, ובמצעד לחדר האוכל וחזרה לארוחות הצהריים והערב, ובתמורה עליה להקשיב לכל סיפורי הנפלאות (והנסים) שלו.

להמשיך לקרוא

Positron – Margaret Atwood

Episode 1 – I’m Starved for Youpositron

Episode 2 – Choke Collar

Episode 3 – Erase Me

Episode 4 – The Heart Goes Last

 “Consilience = cons + resilience. do time now, buy time for our future.” (I’m Starved for You. Positron – Episode 1)

 הרעיון בבסיסו הוא לשמור על חברה רגועה, שומרת חוק, שכל פרט בה מחויב לכלל.

הכל החל בתקופה קשה שבה אחוזי האבטלה עלו, ובעיקר בגילאים הנמוכים יחסית של שנות העשרים עד השלושים; המשבר הכלכלי הוליד פשיעה, הפשיעה הולידה צורך בעוד ועוד בתי כלא, והבעיות לא נפתרו אלא רק הלכו והחריפו. כך נוצרה החברה החדשה (האטוודית החדשה, יש לומר) שבה כולם לוקחים חלק, ומשום כך כולם מחוייבים לשמירה על החוק ובעיקר על הסדר.

 ““Positron,” which technically means the antimatter counterpart of the electron, but few would know that. As a word it just sounded very, well, positive.” (I’m Starved for You. Positron – Episode 1)

  להמשיך לקרוא

MaddAddam – Margaret Atwood

maddaddam
There’s the story, then there’s the real story, then there’s the story of how the story came to be told. Then there’s what you leave out of the story. Which is part of the story too.”

סגירת מעגלים; מעגלים שנפתחו ב"בז וניאלה" וב"שנת המבול" נסגרים בספר הזה – מאדאדאם, השלישי בטרילוגית מאדאדאם של אטווד.

אם ב"בז וניאלה" הכרנו את האדם האחרון בעולם  – ג'ימי המכונה "איש השלג"  ועמו חבורת הבזאים, יציר כפיו של חברו המוכשר, הגאון, המטורף, גלן, המכונה "בז" – דמויי אדם –  שכפול גנטי של אדם עליון במידה מסוימת, מוזר במידה אחרת, תמים ורך כתינוק שנולד, מכיוון אחר – אדם שלא ידע תשוקה ולא שנאה, לא קנאה ולא עצבות….

אחרי שכל בני האדם כלו מן האדמה, קודם ניצלו את משאביה עד תום, פגעו באקלימה, ולאט לאט נכחדו (לא בלי עזרתו של בז), נשארו רק הבזאים וג'ימי-איש-השלג, אחרון בני האדם.

או שלא

להמשיך לקרוא

לפני הכל – מרגרט אטווד

LifneyHakolיש משהו נפלא ביותר בלגלות ספר שלא ידעת עליו דבר (או שידעת ושכחת לגמרי) בחנות לספרים משומשים, ספר של סופרת אהובה ומופלאה (שיכולה, מצדך, לכתוב גם את ספר הטלפונים מחדש), ולקחתו מיד הביתה, לקדמו ב"תור הספרים הממתינים להיקרא" ולהכיר שוב עולם חדש מופלא, מוכר לגמרי ונדוש, ובכל זאת מואר באור חדש.

 אטווד – בספר מוקדם למדי שלה – מציגה, דרך סיפוריהם של שלושה אנשים, את דעותיה והאג'נדה שלה, ואין אלה מובחנים כמעט כלל בתוך הסיפור הנפלא, אלא אם חושבים על כך, ומקדישים לטקסט ומנתחים אותו בדרכים מסויימות.

 ולספר עצמו. זהו, כאמור סיפורם של שלושה אנשים וחייהם השזורים זה בזו:

 לשיה – פליאונטולוגית העובדת במחלקה הפרהיסטורית, עם עצמות הדינוזאורים, עם שלדיהם המשוחזרים, והמבינה אותם ומכירה אותם טוב יותר מאשר את בני האדם. לשיה, יהודיה למחצה:  ".. לשיה אינה יהודיה באמת. היא היתה יכולה להיות מסווגת כיהודיה אמיתית רק אם אמה היתה יהודיה במקום אביה. מסתבר שהגֵן עובר דרך האם, כמו הֶמופיליה." (עמ' 82), שילדותה שזורה במריבות בין הסבתות בנות הדתות השונות, החיה עם ויליאם – פעיל סביבתי, שנותן לה בעיקר תחושת בטחון; לא אהבה, או חיבה מיוחדות. רק סוג של השתייכות.

להמשיך לקרוא