ארכיון תגיות: מרגרט אטווד

שנת המבול – מרגרט אטווד

 שנת המבול"… קרב ובא עלינו המבול הצחיח, ויבוא הקץ על הקנייה ועל המכירה, ונמצא את עצמנו מסתמכים על משאבינו לבדם.." (עמ' 138)

 סוף העולם הגיע. סוף העולם, כפי שאנחנו מכירים אותו (ועוד קצת בכיוון הכלכלה החזירית וניצול משאבי כדור הארץ, הפיתוחים המיוחדים, הכלאות בעלי החיים, השימוש בגנטיקה, הנסיון להעניק נעורי נצח לעשירים במיוחד, שיכולים להרשות לעצמם, הנסיון ליצור אדם עליון). סוף העולם, זה שהכרנו ב"בז וניאלה", הגיע. ממש כמו סוף העולם שם; סערות מונסון כל יום אחרי הצהריים, שמי שאינו מוגן מהן, ימצא את מותו לבטח. בעלי חיים משובטים ומהונדסים גנטית מסתובבים פרא בשטח, וכל בני האדם, למעט יחידי סגולה, מצאו מותם במגיפה איומה ונוראה שהרגה רק בבני המין האנושי.

 בין מתי המעט נמצאת טובִּי, שנשארה לבדה באחד ממכוני היופי והספא, אלה שהבטיחו להעניק נעורי נצח לכל הבאות בשעריהם (תמורת שלמונים רבים). טובי, שפעם היתה בכת גנני האלוהים, ונאלצה לברוח משם יום אחד, ולהסתתר מפני רודפיה, ומקום המפלט שלה היה הספא היוקרתי ביותר.. עד שכולם החלו למות.

 "'אתה מתכוון לומר שאם יש אלוהים בסיפור, יש גם עונש', אמרה טובי.

'כן', אמר אדם אחת. 'יש עונש גם בלי אלוהים בסיפור, כמובן, אך הסיכוי שאנשים יכירו בכך נמוך יותר. אם יש עונש, הם רוצים במעניש. לא חביבים עליהם אסונות חסרי משמעות'". (עמ' 261)

להמשיך לקרוא

סיפורה של שפחה – מרגרט אטווד

סיפורה של שפחה(תרגום חדש)

 "אי אפשר לתאר משהו בדיוק כפי שהיה, כי מה שאתה אומר לעולם אינו מדויק, תמיד עליך להשמיט משהו, יש יותר מדי חלקים, צדדים, זרמים נגדיים, דקויות, יותר מדי מחוות שמשמעותן יכולה להתפרש כך או כך, יותר מדי צורות שבשום אופן אי אפשר לתאר אותן בשלמות, יותר מדי טעמים, באוויר או על על הלשון, בני גוונים, יותר מדי." (עמ' 154)

 גִלעד היא מה שהיתה פעם ארצות הברית, שנסוגה בזמן והפכה למדינה פוריטנית / דתית. נשים איבדו את עצמאותן, אך זכו בביטחון מסוים, בטחון מפני אונס, הטרדה, בטחון מפני הפחד:

"אני זוכרת את הכללים, כללים שלא נאמרו במפורש, אבל כל אשה הכירה: אל תפתחי את הדלת לזר, אם אם הוא טוען שהוא שוטר. אלצי אותו להחליק את התעודה שלו מתחת לדלת. אל תעצרי על הכביש לעזור לנהג המעמיד פנים שהוא בצרה. המשיכי לנהוג בדלתות נעולות. אם מישהו שורק, אל תסבי את פנייך להסתכל. אל תיכנסי למכבסה אוטומטית לבד בלילה." (עמ' 35)

  להמשיך לקרוא

חוב: צלו האפל של העושר – מרגרט אטווד

 

חוב

"המניע לכתיבת ספר זה הוא סקרנות – הסקרנות שלי – ואני מקווה שכתיבתו תאפשר לי להתעמק בנושא שעליו אני יודעת מעט מאוד, אבל מסיבה זו בדיוק הוא מעורר את סקרנותי. הנושא הוא חוב."  (עמ' 11)

 הנה כך, במלים אלה, מודה אטווד כי הנושא – חוב – אמנם מעניין אותה מאד, אבל אין לה ממש מושג מהו ואיך נוצר, וכך אנו מוצאים עצמנו מלווים אותה במהלך מחקרה, לאורך ההיסטוריה האנושית, הדתית, הספרותית, המשפטית ועוד ועוד.

 ודוק – למרות שאין זה ספר פרוזה, הרי שהוא מרתק עד מאד, ולו רק משום שאטווד כתבה אותו (והיא הלא מפליאה לכתוב). אבל לא רק. מסתבר שלנושא הזה – חוב – יש פנים רבות, שכלל לא הכרנו, ולא העלינו על דעתנו. כך למשל – עבדות החוב, עניין הנמשך מאז המאה השמונה עשרה לפני הספירה (לערך) ומתקיים עד ימינו אנו:

 "עם הדברים הראשונים שאנשים יכלו למשכן נמנו אנשים אחרים. .. עבדות-חוב לא עברה מן העולם. בהודו של היום יכול אדם להיות למעשה עבד-חוב כל חייו… חשבו גם על המהגרים הבלתי חוקיים  … שנאמר להם שעליהם לעבוד לנצח מבלי לקבל שכר כדי לפרוע את עלות המסע. …

להמשיך לקרוא

הכלה השודדת – מרגרט אטווד

hakala hashodedet

"הבעיה היא היכן להתחיל, מפני ששום דבר לא מתחיל כאשר הוא מתחיל, ושום דבר לא נגמר כאשר הוא נגמר, וכל דבר זקוק להקדמה: הקדמה, אחרית-דבר, טבלת מאורעות המתרחשים בו-בזמן. היסטוריה היא מבנה.. כל נקודת כניסה היא אפשרית וכל הבחירות הן שרירותיות. ועם זאת, יש רגעים מוחלטים, רגעים שבהם אנו משתמשים כנקודת התייחסות… אנחנו יכולים להסתכל במאורעות אלה ולומר שאחריהם שום דבר לא היה עוד כמו שהיה קודם לכן. הם נותנים לנו התחלות, וגם סיומים. לידות ומיתות, למשל, וחתונות. ומלחמות.

בחירה שרירותית, אם כן, רגע מוחלט: 23 באוקטובר, 1990. .. יום שלישי. הגוש הסובייטי קורס, המפות הישנות מתמוססות, שבטי המזרח נעים שוב על פני הגבולות המשתנים. צרות במפרץ הפרסי, שוק הנדל"ן מתנפץ, וחור גדול נפער בשכבת האוזון…. רוח קלילה מנשבת מאגם אונטריו וזיניה חוזרת מהמתים."  (עמ' 12)

 שלוש נשים, שלוש חברות, לכאורה שונות זו מזו לחלוטין; שום דבר לא היה אמור לחבר אותן האחת לשניה לאחר שסיימו (או לא סיימו) לימודיהן באוניברסיטה.

  להמשיך לקרוא

האוהל – מרגרט אטווד

האוהל"אתם לא באמת ההורים שלי, כל ילד חשב פעם. אני לא באמת הילד שלכם. אבל אצל יתומים זאת האמת."

 הנה דוגמה לסיפור בתוך סיפור (סיפורי יתומים) בספר שהוא כולו סיפורים קצרים לעתים, לעתים מחשבה שהתפתחה לכמה שורות, לא ממש סיפור, לא לא-סיפור, רק הרהור שלבש צורה של מלים על דף, רעיון שהתפתח מתוך איזה בדל מחשבה אחר.

 או סיפורים המתיחסים לסיפורים אחרים, שאנחנו מכירים ממקומות אחרים, מיוצרים אחרים. כך, למשל, הגירסה של הוראציו ל"המלט"… כשאטווד לוקחת את מילותיו האחרונות של המלט להוראציו, ומספרת את סיפורו, איך בעצם התלבט כיצד לספר את הסיפור האמיתי של המלט…

ופתאום "נחטף" הסיפור על ידי מחזאי אחד, ואף אחד לא יכיר עוד את הסיפור האמיתי… משום שהוראציו התמהמה.

וישנה התחינה:

הָשִׁיבוּ אֶת אִמָּא: תְּחִנָּה

הָשִׁיבוּ אֶת אִמָּא,

אִמָּא־אוֹפַת־הַלֶּחֶם, בְּסִינָר מִשְׁבְּצוֹת מְעֻמְלָן,

סִינָר זֵהֶה לַסִּינָרִים שֶׁתָּפַרְנוּ לְמַעֲנָהּ

בְּשִׁעוּרֵי כַּלְכָּלַת הַבַּיִת

וְנָתַנּוּ לָהּ בְּמַתָּנָה

בְּיוֹם הָאֵם —

  להמשיך לקרוא

בז וניאלה – מרגרט אטווד

בז וניאלה(קריאה חוזרת)

 מתישהו במהלך הקריאה ברכתי על המשבר הכלכלי הגדול שנפל על העולם בשנתיים האחרונות; משבר שאיכשהו צמצם חלק מהצריכה המיותרת, הבזבזנית והחזיר סוג של שפיות להתנהלות הכלכלית של העולם. משבר שאולי הרחיק אותנו קצת מהדיסטופיה שב"בז וניאלה".

 כי ב"בז וניאלה" העולם הוא עולם של תאגידים המטפחים צריכה בזבזנית ומיותרת, ומפתחים עוד ועוד מוצרים ש"כולם צריכים".

בעולם הזה ישנם המתחמים המוגנים של העולם המערבי / התאגידי, בהם מתגוררים החוקרים המועדפים ובני משפחותיהם, בהם מפתחים את גלולות הנעורים הבאות שיעלו הון רב, משבטים ומייצרים בעלי חיים עם תכונות של בעלי חיים אחרים, כדי שיתאימו לצריכה; כך למשל – השתלזיר שהוא חזיר שבהנדסה גנטים מגדלים לו איברים חליפיים לאיברי האדם, או הכלזב – שהוא החלאה של כלב וזאב, כלב שמירה מצוין שלעולם ובשום פנים ואופן אסור להתקרב אליו, משום שהוא לא ניתן לביות.

וישנם העופות עם הרבה רגליים לאוהבי הפולקעס.

 וישנן עוד המצאות סודיות – שכפול גנטי של אדם עליון במידה מסוימת, מוזר במידה אחרת, תמים ורך כתינוק שנולד, מכיוון אחר – אדם שלא ידע תשוקה ולא שנאה, לא קנאה ולא עצבות…

לא יהיו בו גזענות ואמונות תפלות, יהיה חסין למחלות, לא יהיה לו רכוש, לא תהיה לו משפחה – רק שבט – אדם קדמון חדש נעלה על האדם….

להמשיך לקרוא

מעשה השפחה – מרגרט אטווד

מעשה השפחהוַתֹּאמֶר, הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ; וְתֵלֵד, עַל-בִּרְכַּי, וְאִבָּנֶה גַם-אָנֹכִי, מִמֶּנָּה.  וַתִּתֶּן-לוֹ אֶת-בִּלְהָה שִׁפְחָתָהּ, לְאִשָּׁה; וַיָּבֹא אֵלֶיהָ, יַעֲקֹב.  וַתַּהַר בִּלְהָה, וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן. (בראשית פרק ל', ג'-ה')

 ליפרד היא שפחה, אשת פריון, במדינת גלעד (זו המוכרת לנו כארצות הברית של אמריקה) – בחלקה הצפוני (המוכרת לנו כמדינת מיין). לליפרד בגדים אדומים כדי לציינה ולהבדילה משאר הנשים, שאינן שפחות.

לגברות ניתנו בגדים כחולים

למשרתות – בגדים ירוקים

לנשות העניים – בגדים מפוספסים בכל מיני צבעים

ל"דודות" המפקחות והאחראיות למוסר הנשים – בגדים חומים

ליפרד שייכת לדור המעבר, זה שהכיר את אמריקה והחופש של פעם; אמה היתה פמיניסטית, חד-הורית, היא עצמה ניהלה רומן עם גבר נשוי, ולאחר שהתגרש החלה לחיות עמו, ואף נולדה להם בת.    כל כך הרבה חטאים…

"יש יותר מסוג אחד של חירות, אמרה דודה לידיה. חירות ל… וחירות מ… . בימי האנרכיה היתה חירות ל… עכשיו מוענקת לכם חירות מ… . אל תזלזלו בה. "

להמשיך לקרוא

אל פני המים – מרגרט אטווד

אל פני המיםמוזר; אני חושבת שזו ההגדרה המדויקת ביותר של מה שנשאר בי אחרי הספר הזה.

 את ספריה של אטווד, אחרי קריאת לא מעט מהם, אני מחלקת – ביני לביני לספרים אוטוביוגרפיים או סמי-אוטוביוגרפיים, לבין ספרי סיפורים. אל פני המים נופל בקטגוריה הראשונה.

 שוב פוגשים כאן את המשפחה המבודדת: אב, אם, בן ובת, היכרות אינטימית עם הטבע, יכולת לחיות ב"חוץ", הכרות עם החי והצומח ממש כמו ב"עין החתול" וב"אי סדר מוסרי".

 אשה צעירה – המספרת, מגיעה לבית הוריה באי אחד נידח בקנדה, יחד עם מאהבה וזוג חברים נשוי, לאחר שנודע לה כי אביה נעדר. לכולם זהו מעין מסע הרפתקאות, לה הוא מסע של זכרונות וחיבור עם עברה.

 היא, המספרת, היתה פעם נשואה והיה לה ילד, והאיש שהיא היתה נשואה לו, והתגרשה ממנו – לקח ממנה את ילדה: "… אף אחד לא גרם לי עצב מאז בעלי. גירושים הם כמו קטיעה, אתה ממשיך להתקיים אבל יש ממך פחות". האיש שאיתה עכשיו אוהב אותה, כנראה, ומבקש "לביית" אותה – כי היא קצת מוזרה, קצת מרוחקת.

  להמשיך לקרוא

אי-סדר מוסרי – מרגרט אטווד

אי סדר מוסריהו, חובבי, ובעיקר חובבות אטווד: אם יש את נפשכם לדעת את המעיין ממנו שאבה אטווד את ספריה ורעיונותיה – קחו לכם את "אי-סדר מוסרי" – שהוא מעין אוטוביוגרפיה (אבל לא בדיוק – כי לגיבורה קוראים נל, וחלקים שלמים מן הספר מסופרים בגוף שלישי), מעין ספר סיפורים (אבל לא בדיוק  – היא אמנם מזכירה בסופו כי כמה מן הסיפורים נתפרסמו בעבר, אולם יש קשר והובלה בין הסיפורים השונים).

 מי שקרא ומכיר את אטווד, גם מתרגום שהוא כלי שני, מכיר כבר את השפה האטוודית המיוחדת עם משמעויותיה ותתי המשמעויות, עם הנימים הדקים הרוחשים בין השורות ומבעד למלים – והנה כאן לפנינו סיפור חדש, אישי יותר מכל קודמיו, ועדיין עם השפה המיוחדת ההיא.

היכרות מוקדמת עם ההכרה באחריותה של האשה ל"תחזוקת הבית / תחזוקת החיים" אנו פוגשים אצל נל הצעירה, שאמה נמצאת בסופו של הריונה, והילדה בת האחת עשרה היא האחראית לכך שהבית יתפקד (כי האח הבוגר יותר, יש לו עיסוקים חשובים יותר, והאב נמצא בעבודה הרחק מן הבית, לא יום ולא יומיים אלא שבועות). ומתוך הדאגה הזו בוקעת החרדה שמשהו ישתבש, שהתינוק יבוא ורק היא בבית, ואיך תזעיק עזרה מן המקום ההוא המרוחק מכל ישוב.

אבל אסור להסגיר את האימה, שלא להדאיג את האם ההרה העייפה… אז היא סורגת – חליפה לתינוק שיגיע. (כי כך צריכות לנהוג נשים).

להמשיך לקרוא

האשה האכילה – מרגרט אטווד

האישה_האכילהמה צופן העתיד למריאן, אשה צעירה העומדת בפני נישואיה?

היא בכלל רוצה להינשא?

עם האיש הזה – פיטר – היא רוצה לבלות את שארית חייה?

אם תינשא תאבד את מקום עבודתה, כי בחברת הסקרים שבה היא עובדת אין מחבבים נשים צעירות נשואות; הן נכנסות להריון, הן יולדות, הן מטופלות בילדים קטנים – אין להן זמן ו"ראש" לעבודה.

אם לא תינשא, תגיע למצבן של שלושת "הבתולות" עמיתותיה לעבודה שחייהן סובבים סביב עבודתן ואין להן חיים מבלעדיה.

אם לא תינשא – לא תגשים את מה שכולם מצפים ממנה, את מה שהיא מצפה מעצמה.

 אבל היא מפחדת; יש לה חברה נשואה עם ילדים קטנים – קלרה, שכל חייה סובבים סביב הבית והילדים. יש לה, לחברה, אמנם בעל נהדר – ג'ו-  שאינו נרתע מחיתולים ומהאכלה, והיצורים הקטנים הללו אינם מפחידים אותו כלל וכלל; אבל אף אחד לא מבטיח למריאן שפיטר יהיה כזה מין בעל.

להמשיך לקרוא