ארכיון תגיות: מתח

רציחות האלפבית – אגתה כריסטי

הוצאת עם עובד החלה, בשנים האחרונות, להוציא לאור בתרגום מחודש כמה וכמה מסופרי המתח שאהבנו לקרוא לפני עשרות שנים, ביניהם, כמובן, המלכה הבלתי מעורערת – אגתה כריסטי. תרגום חדש מטבע הדברים הופך את הקריאה לנגישה יותר, ודאי לבני הדור הצעיר (שלא יבינו על מה ולמה ההתרגשות), ואף לבני דורי שהתרגומים הישנים נראים להם לפתע (או לא לפתע) מגושמים למדי.

ואם בתרגום עסקינן, איני מקנאה כלל וכלל במתרגמת המצוינת של הספר הזה – מיכל אלפון – שנאלצה לבחור בין שמירה על סדר האלפבית העברי, לבין זה הלועזי, ולהחליף את האות C ב- ג' (ואז למצוא שמות דומים לאנשים ולמקומות). אלפון בחרה באלפבית העברי, ולוּ שאלה אותי הייתי בוחרת אחרת, ומוסיפה ביאורים, אבל פרט לכך, הרי שתרגומה מעולה לגמרי.

הרקול פוארו, אחד משני גיבוריה האלמותיים של כריסטי, קיבל לביתו מכתב ובו הודעה על רצח שעתיד להתרחש בעיירה אנדובר בתאריך מסוים, וחתום על ידי א.ב.ג. ואכן, ביום שנקבע במכתב נרצחה אשה אחת באנדובר, ששמה גב' אשר.

זמן קצר לאחר מכן התקבל מכתב הנוקב ברצח עתידי בעיירה בקסהיל-און-סי, ואכן בתאריך הנקוב נרצחה באותה עיירה אשה צעירה, העלמה ברנרד.

המכתב השלישי הצביע על רצח עתידי בגמפטון-און-סי, אך עוד לפני שהספיקה המשטרה להערך, התבצע הרצח הנוסף, והפעם הנרצח הינו אדם מוכר, עשיר ורב השפעה – סר ג'פרי גלדסטון.

להמשיך לקרוא

הערעור האחרון – ליעד שהם ויובל אלבשן

הימים ימי קורונה וסגר חלקי; אנשים ונשים נקראות ונקראים להשאר בבתים עד יעבור זעם או עד שיתבהר המצב; סא"ל שמועתי, שדרכי ההפצה שלו השתפרו פלאים מאז המצאת הווטסאפ והפייסבוק, עובד שעות נוספות ומפיץ תילי תילים של הודעות והתראות, וגם הודעות והתראות סותרות, תיאורית קונספירציה כאלה ואחרות, תוך שהוא נעזר במומחים עלומים אך ידועי שם.

זמן נפלא לאסקפיזם. זמן נפלא לקרוא ספר מתח, מקומי, שאפשר לזהות בו תרחישים אפשריים או קיימים (או קונספירטיביים) מעכשיו ומכאן, משקעי עבר אמיתיים או מדומים, זמן ל"הערעור האחרון" ספרם המשותף של ליעד שהם ויובל אלבשן, שהביאו עמם, כל אחד, הן יכולת נפלאה לספר סיפור, והן אג'נדות שונות שאיכשהו הם מצליחים לשלב בספריהם.

בספר הזה נכנסים ומשתלבים יחדיו – מעמדו של בית המשפט העליון: אקטיביזם שיפוטי כן או לא, תחושות הקיפוח העדתי, הממשל החדש שירש את מפא"י, ניסויים רפואיים בחיילי צה"ל, השימוש באצטלת הבטחון כדי לפעול במחשכים, ועוד.

משה גילון, נשיא בית המשפט העליון, סמל למעמדו האייקוני של בית המשפט, אקטיביסט משפטי הנלחם על אותו מעמד אייקוני הוא הגיבור הראשון בספר. גילון שכל לא מכבר את רעייתו האהובה והקשרים המשפחתיים עם בתו טעונים למדי, ועם בנו מרוחקים לגמרי.

טקס הפרידה משופט אחר בבית המשפט, המשנה לנשיא הוא הרקע לשרשרת הארועים בבסיסו של הספר.

להמשיך לקרוא

איש הלחישות – אלכס נורת'

לספרי מתח שמור מקום מיוחד בין כל הספרים שאני קוראת: המקום של הסחת הדעת, של המנוחה; המקום של "לא להתאמץ מדי", כי הנה ספר, אפילו אם מלווה אותו איזו אג'נדה, שידפדף עצמו מהחל עד כלה, מן הסתם יישכח אחרי זמן לא רב, ויכולתי "לנוח" קצת בין ספרים המחייבים מחשבה נוספת.

"איש הלחישות" אינו עונה על הדרישה הבסיסית מספר מתח: הוא לא אמין!

כי אם ארצה לקרוא ספר מהפך דפים המערב את העל-נורמלי, אקח לי ספר של סטיבן קינג, שהוא מאסטר בעירוב העולם שמעבר בתוך העולם שלנו. אלכס נורת' הוא חיקוי חיוור למדי.

גם המתח כאן הוא לא לגמרי מתח, ודאי לא "מערער" ככתוב על הכריכה הקדמית, או "מבעת" ככתוב על האחורית. למען האמת, אלמלא היה מונח ליד המטה במהלך לילה לבן, ואלמלא היה זה לילה קר למדי מכדי לגשת למדפי הספרים ולקחת לי ספר אחר, כי אז לא הייתי מחכה לסופו של הספר. הוא לא באמת מעניין. אם כי משהגעתי אל הרבע האחרון, החלטתי להמשיך עד הסוף, ולבזבז עוד שעה.

להמשיך לקרוא

פרפר במחסן – שולמית לפיד

ספרים שעניינם ספרים חביבים עלי עד מאד; ספרים שעניינם סובב סביב ספרים וסופרים וקוראים וקוראות, כמובן, ואיך נכתבים או נמכרים ספרים, ולעתים גם הבוכהלטריה, הפוליטיקה ושאר העניינים שמאחורי הוצאת הספרים לאור ומכירתם וקריאתם, אלה יימצאו לי באותם ספרים החביבים עלי אף יותר בתוך הקטגוריה הזו – אלה הספרים הנכתבים כאן ובעברית, על ידי מי ששייכים בדרך זו או אחרת לעולם הספרות המקומי, לביצה המקומית.

שולמית לפיד בראה את ליזי בדיחי, כתבת העיתון "זמן דרום" אי אז בסוף שנות השמונים של המאה שעברה, ודמותה זו הפכה לאחת מנכסי צאן ברזל של ספרות המתח הישראלית (יחד עם מיכאל אוחיון של בתיה גור). אחר כך באו עוד ועוד גיבורים, וספרי מתח עבריים הפכו לעניין שבשגרה, אבל זכות הראשונים (ראשונות, אם לדייק) עומדת להן, לגור וללפיד.

ליזי בדיחי זו, שבשנת 1989 היתה בתחילת שנות השלושים לחייה, נשארה, באורח פלאי, באותו עשור לחייה, רק עזבה את המקומון בו כתבה, ואף את באר שבע, ועברה לתל אביב, ומצאה עבודה כחוקרת פרטית במשרדה של עורכת דין אחת, שאינה בוחלת בעיסוק בכל מיני תיקים שעורכי דין אחרים נזהרים מלגעת בהם.

ליזי בדיחי אף עזבה את קדמת הבמה ובספר הזה היא רק כוכבת משנה. הכוכב הראשי הוא אלישע פרידריך. סופר. ולא סתם סופר – כזה שכל ספר שלו מתקבל בשבחים גדולים על ידי גדולי המבקרים, ואף נמכר בהיקפים בהחלט משביעי רצון, אם כי, כל ספר מלוּוה בהתרגשות מחודשת –

"… ההתקבלות היא תמיד הימור. וכל כך הרבה מיילדים ומיילדות טורחים על האובניים, עורכים ומעמדים ומגיהים ומדפיסים וכורכים ומפיצים ומוכרי ספרים ויחצ"נים, ולכל המהומה הזאת אחראי איש אחד…" (עמ' 35)

להמשיך לקרוא

גריי – לאוני סוואן

ד"ר (בשאיפה לפרופסורה) אוגוסטוס (אוגוסט) הף עמית מחקר ואנתרופולוג בקיימברידג', חונך לכמה סטודנטים וסטודנטיות, איש צעיר, יחסית, קפדן עם עצמו עד אימה, בעצם בעל הפרעה טורדנית כפייתית משהו, בעל הרגלים קבועים לגמרי: "הוא ידע ששטיפת ידיים רבה כל כך ונעילה וספירה עד שלוש אינם חיוניים באמת כדי לשרוד. אנשים אחרים מסתדרים יפה מאד בלי ספירה וסידור אינסופיים. אבל לו זה חיוני. בראש שלו." (עמ' 285) מוצא עצמו במערבולת בלתי מוכרת לו כלל; סטודנט אחד שלו – אליוט פיירבנקס, נצר למשפחת אצולה, נמצא מת למרגלות הקפלה של קינגס קולג'.

הדעה המקובלת היתה כי הסטודנט חובב הטיפוסים על גגות מצא את מותו בנפילה, ובשקט בשקט מלחששים גם על אפשרות של התאבדות, אם כי לא ברור לגמרי למה, המשפחה מבקשת למנוע נתיחה לאחר המוות, ובניגוד למקובל לערוך לו טקס הלוויה בקיימברידג' ולא באחוזת המשפחה, אולי כדי למנוע שאלות נוספות מצד המיליה החברתי אליו השתייך.

אליוט פיירבנקס מת והותיר אחריו תוכי אפרפר, מושא המחקר שלו. תוכי שיש לו אוצר מלים לא קטן, תוכי המסוגל לזהות צורות וצבעים, חומרים, מאכלים אהובים, מסוגל לחקות קולות, ואפילו לשיר משפטים מתוך Bad Romance  של ליידי גאגא.

להמשיך לקרוא

אם היית – איבון פרינץ

"לאקי מת בגיל עשרים ושתיים. הכרתי אותו שבע-עשרה שנה." (עמ' 12)

ג'ורג'יה, שכולם קוראים לה ג'ורג', היא נערה בת שבע-עשרה, המתגוררת עם אמה ואביה בעיירה קטנה בקליפורניה. אחיה, לאקי, נהרג באוסטרליה, באחד ממסעות ההרפתקאות שלו, וכך נפתח הספר. עם מותו.

ג'ורג' עובדת בשתי עבודות: האחת בחנות ממתקים ומזכרות, והשניה כקונדיטורית במלון (הקטן) המקומי.

ג'ורג' סובלת מסכיזופרניה ומטופלת בכל מיני תרופות; עדיין לא נמצאה התרופה המתאימה או המינון המתאים ועל כן תופעות הלוואי מציקות לה ביותר.

בארוע שעושים לזכרו של לאקי מגיעים כל מיני חברים שלו שפגש במסעותיו בעולם; אחד מהם, פין, מחליט להשאר.

פין הוא איש צעיר המקסים את כל רואיו, אפילו את בת זוגו של קאל, אפילו את הוריו. רק לא את ג'ורג', שמשהו בו נראה לה חשוד, אבל בהיותה סכיזופרנית, אף אחד לא מייחס לחשדותיה (אם היא כבר משתפת מישהו) ברצינות.

אבל היא נחושה להוכיח שמשהו לא מסתדר בצעיר המקסים הזה. לעתים נדמה לה שהיא רואה את אחיה המת. לעתים נדמה לה שהוא קורא לה לעזרה. לעתים נדמה לה שהוא עוזר לה. והכל כל כך מוחשי, עד שגם הקורא/ת נוטה שלא להאמין לתחושות הבטן שלה.

להמשיך לקרוא

הנעדרת – סוזי סטיינר

ספר מתח, בדרך כלל, הוא ספר שאי אפשר להניח מהידיים עד שהתעלומה תפתר. את התהליכים לפתרון אנו מלווים בדרך כלל בחוסר תשומת לב, משום שהם לא באמת חשובים; חשוב שנדע מי? מה? למה? איך?

"הנעדרת" אינו ספר מתח רגיל; הוא נקרא בשטף מהחל עד כלה, אבל התהליכים הם החשובים, האנשים והנשים הם החשובים; הפתרון חשוב, אבל פחות.

אידית היינד, בתם של סר איאן היינד, רופא בית המלוכה, ומרים, נעדרת מביתה. כל חפציה נשארו מאחור, גם כוס יין שבורה וכתמי דם, הדלת לא היתה נעולה ואידית נעדרת.

סוף השנה. משטרת קיימברידג'שייר נכנסת לחקירה בהילוך גבוה משום מעמדה הרם של הנעדרת, וקרבתו של אביה לשר הממונה על המשטרה. כל קצה חוט נבדק, כל העבריינים הידועים למחוז נסקרים לבדוק האם יש להם קשר להעדרות. 72 השעות הראשונות להעדרות הן קריטיות; אחר כך נוטים לחפש גופה, מעשה פשע שהתבצע.

וכנאמר בפתיח – התהליכים והאנשים בספר הזה מרתקים עד בלי די.

אנשי המשטרה – מאנון בראדשו, סמלת בילוש, רווקה בת 39, יוצאת לדייטים מהאינטרנט (ומהגיהנום, אם תשאלו אותה). מאנון הנרדמת לקול מכשיר הקשר שלקחה פעם לביתה: "…הקול מתחיל להתרחק כשעפעפיה של מאנון צונחים, וגרגור מכשיר הקשר מתמזג לכתם חצצי מטושטש מאחורי עיניה. הנקישות, המתגים, הזמזומים, שפופרות הטלפון שמורמות ומורדות, החברים לעבודה שמתייעצים איתם, הכפתורים הנלחצים כדי לשמוע. באוזני מאנון זהו צליל הדריכות, התגובה המהירה לפגיעות ופשעים. זהו הטוב האנושי בפעולה, הגנה על הטוב מפני הרע. היא נרדמת." (עמ' 15).

להמשיך לקרוא

משטרה – יו נסבו

עשרה ספרים יצאו לאור בארץ בסדרת "הארי הולה" של יו נסבו. כל אחד הוא ספר מתח בפני עצמו, כל אחד הוא המשכו של קודמו מבחינת עלילותיו של הבלש הארי הולה.

עדיף היה, כמובן, לקראם על פי סדר, אלא שהוצאתם לאור בארץ החלה דווקא מן הספר השלישי – "אדום החזה", מסיבות פטריוטיות אולי, כי ראש ממשלת ישראל מוזכר בפרולוג לספר, ואולי מסיבות אחרות. בכל אופן, כך קרה שכקוראת בעברית התוודעתי לראשונה לבלש המיוסר, השתיין, המעשן, הבודד, הנורווגי (יש לציין, כי בשנים האחרונות הבלשים הסקנדינביים הולכים ותופסים מקום נרחב בספרות המתח), רק מן הספר השלישי, ונאלצתי לספר לעצמי את תולדותיו לפני הספר הזה מתוך קשרים והקשרים שבתוך הספר. אחר כך קראתי עוד כמה ספרים, על פי סדר, ועשיתי הפסקה, ולכן הגעתי את הספר הזה – העשירי למנין – עם עוד "חור בהשכלה", או לפחות צורך להבין מתוך הסיפור "מה היה קודם".

אלא ש"מה היה קודם" לספר הזה נוגע בעיקר לסיפור המסגרת, סיפורו של הארי הולה, אהובתו, בנה, מפקדי המשטרה וחוקרים אחרים, ואין צורך ממשי להכיר לפרטי פרטים את תולדותיו בספרים הקודמים (אם כי זה בהחלט לא מזיק).

בספר הזה הארי הולה מרצה בבית הספר לשוטרים; אין הוא ממלא כל תפקידי חקירה, משום אלה שהם מאורעות בספר הקודם (שלא קראתי, אבל בהחלט אפשר להבין את ההקשרים), אלא שיום אחד הוא נקרא ליעץ לצוות מיוחד החוקר מקרי רצח של שוטרים, שכל אחד מהם נרצח בזירת רצח קודמת, מקרי רצח שמעולם לא פוענחו. כל השוטרים נרצחים באופן דומה לאותם מקרי רצח בלתי מפוענחים.

להמשיך לקרוא

תגידי שאת שלי – אליזבת נורבק

"כל כך הרבה שנים חלפו עד שהצלחתי לבנות את חיי מחדש, להגיע אל המקום שבו אני נמצאת היום. אבל למרות שהנחתי את העבר מאחוריי, בכל זאת לא שכחתי דבר. יש דברים שאי אפשר לשכוח." (*)

לסטלה … היה הכל; מקצוע מצוין כפסיכולוגית ופסיכותרפיסטית, בעל אוהב, בן אהוב, נער צעיר בן 13, בית מרווח בשכונה טובה, חברים אוהבים ומשפחה מחבקת.

לסטלה יש פצע גדול, בדרך כלל חבוי, בדרך כלל לא ידוע, בדרך כלל לא כואב. לסטלה היה פעם איש אחר שאהב אותה, והיתה להם תינוקת ששניהם אהבו עד בלי די. ויום אחד התינוקת לא היתה עוד; נעלמה. כנראה טבעה.

"אני עדיין מופתעת כשאנשים שׂמים לב שאני כאן. כשמישהו מבחין בנוכחותי. אולי אפילו מתגעגע אליי. אני כל כך רגילה להיות שקופה." (*)

איזבל קארלסון היא אשה צעירה בתחילת דרכה העצמאית, תחילת דרכה באקדמיה. סוף סוף יצאה מביתה, קצת לאחר שאביה מת, מלפיתתה של אמה האוהבת, החונקת. התחילה להכיר אנשים חדשים, בני גילה, חברות חדשות, בחורים צעירים, ואחד במיוחד.

משום שאביה מת לא מזמן, ביקשה מעט עזרה, טיפול שיסייע לה לעבור את תקופת האבל.

איזבל הופנתה לטיפול אצל סטלה.

סטלה ראתה בפניה את פני בתה הנעדרת או מתה כבר עשרים שנים.

וכל עולמה הבטוח והמוגן התערער.

להמשיך לקרוא

המטופלת השקטה – אלכס מיכאלידס

ספר מתח טוב, לטעמי, ניכר בשתי תכונות עיקריות: האחת – היותו מהפך דפים, כזה שאי אפשר להניחו מן היד אפילו לרגע; והשניה – שיפתיע אותי בפתרון שלו.

ובכן – "המטופלת השקטה" עונה, בחלקו המאוחר יותר על התוכנה הראשונה (עד כשליש מן הספר תהיתי אם עלי להמשיך, אלא שחזקה עלי המלצתו של מי שהפקיד בידי את הספר, ולכן לא ויתרתי), ובאופן מוחלט על התכונה השניה; אין שום דרך שיכולתי לנחש מה יהיה הפתרון המתיר את כל התהיות בסופו של הספר (למרות הרמזים הפזורים לכל אורכו, רמזים שרק בדיעבד אני יודעת לקרוא).

ובכן – תיאו פייבר, פסיכולוג, המספר בגוף ראשון, למעט קטעים מסויימים, ביקש והתקבל לעבוד במוסד לחוסות פגועות נפש, ויתר על קריירה מזהירה אפשרית במקום אחר, משום שחולה אחת – אלישיה ברנסון – סיפורה ריתק אותו.

אלישיה ברנסון היתה פעם ציירת מפורסמת ומוצלחת, היתה נשואה לצלם אופנה מצליח, ואהבה גדולה היתה ביניהם, ולכן כשרצחה את בעלה ביריות רובה, כפות לכסא במטבח, לאף אדם לא היה מובן על מה ולמה. אלישיה ניסתה לפגוע בעצמה, ולא לגמרי הצליחה, ושקעה בשתיקה מוחלטת.

הרוצחת השותקת נשפטה ונכלאה במוסד לפגועות נפש, שם המשיכה לשתוק ולא לתקשר עם אף אדם, מטפלים, רופאים, אחיות, מרפאות בעיסוק כזה או אחר. לא דברה עם איש במלים או שמחוות כלל.

עד שבא תיאו.

להמשיך לקרוא