אשה פוגשת איש ברחוב, בסמוך לשפת הים.

אשה צעירה פוגשת איש צעיר ברחוב, וחולדה שנדרסת לעיניה, ותגובתו של האיש מציתים איזו אש של קירבה ביניהם.

אשה צעירה פוגשת איש צעיר ברחוב, ואחרי איזה זמן היא מוכנה להפוך את כל חייה, לעזוב את עבודתה, את משפחתה (המצומצמת מאד, יש לומר) ולהגר אל מעבר לים.

אשה צעירה, תמר, פגשה איש צעיר, אדם, עת ראתה חולדה נדרסת על הכביש, והוא אסף את החולדה, וערך לה מסע הלוויה היתולי, ומשהו קרה שם, באוויר שביניהם, משהו ניצת.

ואחר כך נפגשו, ואחר כך עברו לחיות ביחד.

הוא לא הסתיר ממנה כי יש לו בעיות, כל מיני בעיות. למי אין?  הוא היה אלכוהוליסט בגמילה, אחר כך התברר כי הוא נוטל כדורים לאיזון מצבו הנפשי.

ויום אחד הוא נעלם.

ואחר כך התקשר שוב, מעבר לים.

פעמוני האזעקה אולי צלצלו, אבל תמר, אשה צעירה שאין לה כמעט משפחה, שכמעט נואשת לאהבה, שהיא עובדת סוציאלית רחומה, לא שומעת אותם.

וכבר ברור שהם ישובו להיות ביחד, וכבר ברור לגמרי, לקוראת, לכל מי שמסתכל מן הצד, כי כמה שלא תאהב אותו וכמה שלא יאהב אותה, משהו שם לא יעבוד.

אין ולא יכולה להיות סימטריה ביחסים ביניהם.

הוא חש ראוי לה, הוא חש לא ראוי לה, ומי שחש שאינו ראוי לאשה שאיתו, הופך רכושני וקנאי, ואי אפשר באמת לחיות, לאורך זמן, באווירה של חשדנות וחוסר אמון.

והם יחד.

והם לא.

ושוב יחד.

ושוב לא.

מי שמתבונן מן הצד יכול רק לחשוב כי טוב יהיה לה אם תעזוב. אבל איך עוזבים אהבה כל כך טוטאלית.

ואהבה כל כך טוטאלית מכלה, לאיטה, כל חלקה טובה.

יש בו, בספר הזה, חלקים השואבים את הנשימה,; חרדה מפני הבאות. ויש הפוגות.

ויש בו אהבה גדולה, אהבה לא שמחה. כלל וכלל לא.

ורק חסרה לי, מדי פעם, יד עורך או עורכת, שיהדקו את הסיפור. עוד קצת. או שיפרידו אותו לסיפורים קצרים היוצרים יחד סיפור אחד ארוך. ובכל זאת, כדאי לקרוא בספר הזה.