ארכיון תגיות: ספרות מקור

בגד מאש – מיכל בן-נפתלי

בגד מאש
מיכל בן נפתלי
ספרות ספרים ספר עטיפה
עטיפת ספר

דו"ח נטישה.

כבר לא מעט זמן הספר הזה מונח על מדף-הספרים-הממתינים-לתורם (זה המכונה אצלי: מדף הספרים ליד המטה, אם כי ברור כי אין מדף, ליד המטה, היכול להכיל, בכל זמן נתון כשמונים ספרים), ועל כן, עם הבחרו לרשימת חמשת המועמדים הסופיים לפרס ספיר לשנת 2019, החלטתי כי הגיע הזמן לקראו.

הגעתי עד לעמוד 29; בדרך כלל אינני ממהרת לוותר בשלב כל כך מוקדם, אלא שאיכשהו לא נראה לי שהספר הזה יהפוך מתישהו לספר שיקשה עלי להניחו מן היד.

ליתר בטחון הצצתי בביקורת אחת על הספר הזה, והבנתי שצדקתי, ובאמת זהו ספר שלא אהנה ממנו במיוחד.

ולכן הנחתי.

יש עוד כל כך הרבה ספרים הממתינים על אותו מדף. עכשיו התקצר זמן ההמתנה.

 

 

בגד מאש – מיכל בן-נפתלי. הוצאת: כתר. 176 עמודים

 

פרפר במחסן – שולמית לפיד

ספרים שעניינם ספרים חביבים עלי עד מאד; ספרים שעניינם סובב סביב ספרים וסופרים וקוראים וקוראות, כמובן, ואיך נכתבים או נמכרים ספרים, ולעתים גם הבוכהלטריה, הפוליטיקה ושאר העניינים שמאחורי הוצאת הספרים לאור ומכירתם וקריאתם, אלה יימצאו לי באותם ספרים החביבים עלי אף יותר בתוך הקטגוריה הזו – אלה הספרים הנכתבים כאן ובעברית, על ידי מי ששייכים בדרך זו או אחרת לעולם הספרות המקומי, לביצה המקומית.

שולמית לפיד בראה את ליזי בדיחי, כתבת העיתון "זמן דרום" אי אז בסוף שנות השמונים של המאה שעברה, ודמותה זו הפכה לאחת מנכסי צאן ברזל של ספרות המתח הישראלית (יחד עם מיכאל אוחיון של בתיה גור). אחר כך באו עוד ועוד גיבורים, וספרי מתח עבריים הפכו לעניין שבשגרה, אבל זכות הראשונים (ראשונות, אם לדייק) עומדת להן, לגור וללפיד.

ליזי בדיחי זו, שבשנת 1989 היתה בתחילת שנות השלושים לחייה, נשארה, באורח פלאי, באותו עשור לחייה, רק עזבה את המקומון בו כתבה, ואף את באר שבע, ועברה לתל אביב, ומצאה עבודה כחוקרת פרטית במשרדה של עורכת דין אחת, שאינה בוחלת בעיסוק בכל מיני תיקים שעורכי דין אחרים נזהרים מלגעת בהם.

ליזי בדיחי אף עזבה את קדמת הבמה ובספר הזה היא רק כוכבת משנה. הכוכב הראשי הוא אלישע פרידריך. סופר. ולא סתם סופר – כזה שכל ספר שלו מתקבל בשבחים גדולים על ידי גדולי המבקרים, ואף נמכר בהיקפים בהחלט משביעי רצון, אם כי, כל ספר מלוּוה בהתרגשות מחודשת –

"… ההתקבלות היא תמיד הימור. וכל כך הרבה מיילדים ומיילדות טורחים על האובניים, עורכים ומעמדים ומגיהים ומדפיסים וכורכים ומפיצים ומוכרי ספרים ויחצ"נים, ולכל המהומה הזאת אחראי איש אחד…" (עמ' 35)

להמשיך לקרוא

זרעֵי מֶלח – יובל ירח

כשנגשת הקוראת לספר חדש, כמה תרחישים אפשריים עומדים בפניה; ייתכן כי זהו ספר ביכורים, ואז לא לא תוכל לדעת דבר על טיב כתיבתו של הסופר / כתיבתה של הסופרת, והריהי, הקוראת, מעין טאבולה ראסה, ככל שזה נוגע לספר המדובר. יכול שיהיה זה ספר שני לסופר שהיא כבר מכירה, ואהבה את ספרו הקודם, ואז נבנית ציפייה מן הספר החדש, שיעמוד בסטנדרטים של הספר הקודם, או אף יעלה עליהם, ובמקרה הזה יכול וציפייתה אכן תתגשם והספר יקח אותה למחוזות חדשים ומרוממים, או ינחיתה על קרקע קשה וכואבת, או משהו ביניהם (ויש לא מעט דוגמאות לכך). יכול, כמובן, להיות הספר – ספר חדש של סופר/ת אהוב/ה עד מאד, והקוראת כבר מכירה את סגנון הכתיבה, ואוהבת אותו (אחרת לא היתה שבה את אותו סופר), ואף אם הספר אינו הטוב ביותר שבספריו, הרי שאין כמעט סיכוי שלא תאהב בו לפחות דבר מה.

וישנם הסופרים שלא הכרת, אך המבקרים מהללים את ספריהם הקודמים במידה כזאת שנבנית ציפייה כי גם הספר הבא שלהם, זה שבדיוק לקחת ליד, יהיה טוב לפחות כמו שבחי ההלל שהורעפו על קודמו. גם כאן את סוג של טאבולה ראסה, משום שאין לך באמת מושג מה טיבו של אותו סופר.

וכל ההקדמה הזו כדי לומר שכך הגעתי אל הספר "זרעי מלח"; את כתיבתו של יובל ירח לא הכרתי לפני הספר הזה (לא, לא קראתי את "השתיקות"), אך שבחי המבקרים המודפסים על הדש הפנימי הקדמי היו מאד משכנעים, ומשום כך הוקדמה קריאת הספר הזה על פני ספרים אחרים.

שתי גיבורות לו לספר – מרלן, אשה צעירה, יהודיה, באלג'יריה הצרפתית, וכל חייה עד מותה, ונופר, נכדתה, אף היא אשה צעירה, ישראלית, עם חיים שאנו מכירים משלנו, או משל השכנים או החברות.

להמשיך לקרוא

שלג – רונית מטלון

"זו הפתיחה כנראה, או אחת מהן: השלג, הבחורה, הבית ברחוב הנשפך אל הנהר, האיש במעיל הגשם הסתווי העושה את דרכו לבית, בעקבות הבחורה, שוכח או לא שוכח את ילקוטו על המדרכה, קובר או לא קובר את ראשו בין כתפיו, לא, לא דורך על שרוכי נעלו הפרומים, זה כבר יותר מדי." (עמ' 27)

איש אחד שפעם אהב נערה אחת. נפרדו, לא ברור למה. עכשיו הם נפגשים שוב. בניו יורק. בשלג.

לה יש חיים אחרים עכשיו. בעל וילדה. הוא נשאר מאחור עם המשפחה שלו. גם עם אבא שלה.

אבא שלה היה, פעם, עילת הפגישה ביניהם; פעיל חברתי מעדות המזרח, מושא מחקרו של האיש, באוניברסיטה. מפגש בין ישראל הראשונה, הלבנה, הפריווילגית, לבין ישראל השניה, זו של השכונות, אלה שהובאו לארץ המובטחת ונדחקו לשוליה. בעצם, האב אמור היה להיות רק אחד מתוך המחקר, אבל האיש נשבה ונשאר.

והיתה גם הבת; נערה בת שבע עשרה, שלא זכתה להשכלה מסודרת אבל ידעה לצטט חלקים ניכרים מרומנים גדולים של המאה ה-19.

"מפאת הבהלה שתוקפת אותך לפתע, חולשת האיברים המשונה הזו שמזכירה שפעת, אתה מתנפל על העובדות, מונה אותן בזו אחר זו, כמו רוכל. הכרת את האישה הזו כשהייתה בת שבע עשרה. אהבת אותה תשע שנים ושלושה חודשים. חלפו מאז שש שנים ושבעה וחצי חודשים. יש לה בעל, יש לה ילדה. היא חיה בניו יורק עם בעלה ובתה. היא קוראת לך לפעמים סלומון אף gל פי שזה איננו ולא היה אף פעם שמך." (עמ' 12 – 13)

להמשיך לקרוא

להשביע את הדרקון – מאשה צור גלוזמן

למען האמת, חלק האקספוזיציה היה ארוך מדי; עד עמוד 60, לערך, נע הספר בין ההווה, שתיכף יקח אותנו לעבר, למאה ה- 13, (כך על-פי הטקסט על גב העטיפה), לבין העבר הלא רחוק, תקופת היכרותם של עידית וחלימי (שם משפחה, אבל כולם קוראים לו כך), והסיבות שהובילו למעברם מההדוניזם התל-אביבי לעתלית, בית מול הים, עם כל הסמליות הבורגנית והחלומות הנילווים אליה.

כמעט ויתרתי, אבל הייתי בהמתנה באיזה מוסד רפואי, וזה היה חומר הקריאה היחיד שהבאתי עמי, כך שלא באמת היתה אופציה אחרת, למעט העיתון שאני לא קוראת אף פעם, שמישהי השאירה על איזה שולחן, והיתה ברקע גם ההמלצה הבלתי מתפשרת של רוני, וכבר מיציתי את הפיד בפייסבוק; אז נשארתי.

וטוב שנשארתי. כי החל מעמוד 60, לערך, קשה עד מאד להניח את הספר מהיד. החל מעמוד 60, לערך, מתחיל הקסם.

עידית וחלימי, זוג צעיר, יחסית, עם ילדה קטנה אחת. עידית, עוסקת בתרגום ספרים. חלימי עורך עיתון לנשים, ובהמשך מגיש תוכנית רדיו. משבר בנישואיהם, שניסו להגדירם "פתוחים" אבל זה לא כל כך עובד, יחד עם הולדת לילי, בתם, וכל הכרוך באדם חדש ותלותי לחלוטין שהגיע למשפחה, הובילו אותם לעבור לבית השייך למשפחה בעתלית; לנסות מחדש.

להמשיך לקרוא

ממלכת האי רצון – איה קניוק

אני חושבת שכבר הרבה זמן לא קראתי ספר שכל כך.העציב אותי, כל כך העיק עלי בזמן הקריאה.

עד שחשבתי לוותר עליו.

ולא שהיו בו תכנים מזעזעים או קורעי לב, אבל היה בו עצב עמוק.

כל הזמן.

אדם ברוק, הדמות הראשית בספר, פסיכיאטר מנהל באחד המוסדות, שנמצא, תינוק בן שלושה חודשים, נטוש על סף ביתו של ארנסט ברוק, שהיה מנהל בשלוותה, מוסד אחר לתשושי נפש, ואומץ על ידו.

המוסד הזה – בית חולים לתשושי נפש, אנשים שאינם רוצים דבר, או שרוצים דברים שאי-אפשר, " אלה הם אנשי הקצווֹת, היה ארנסט מסביר לעובדים הספורים החדשים שהעסיק, אלה שמחוץ לזמן, שזמנם עצר, כאן, בממלכת האי־ רצון." (*)

אדם שכל חייו מחפש אחר אמו, שאין הוא יודע מיהי. שהיה ילד ונער מחונן ונבדל מכולם, שנזקק לשקט שלו . לבדידות שלו.

להמשיך לקרוא

הרשת התרבותית – נעה מנהיים

מאיפה להתחיל? האם מהעושר הרב הנמצא בכל עמוד בספר הזה, העושר התרבותי, האנציקלופדי, הבלתי נגמר, הקישורים בין נושא למשנהו, ולזה שבפרק הקודם או בשלושה (או עשרים) פרקים אחריו?

או, אולי, בכשרון הכתיבה המופלא, המרתק, זה שאינו מניח לך להחמיץ אף מלה באף משפט?

או … "החיים הם כמו קופסת שוקולד.." כך, בציטוט המפורסם מן הסרט "פורסט גאמפ"; הספר הזה הוא כמו קופסת שוקולד. לכל פרלין בה יש טעם אחר. אפשר לאכול את כולם בבת אחת, ואז כל הטעמים מתערבבים, והפה "מתפוצץ" מהנאה (או מהרעלת סוכר), ואפשר לטעום אחד, ולנוח, ולטעום אחר, ושוב לנוח, ושוב ושוב, עם הפסקות…

או כמו חפיסת שוקולד גודייבה; שוקולד כהה עם גרגרי מלח גס נעוצים בו. אפשר לאכול את כל החפיסה בבת אחת, או לאכול קוביה או שתיים, להתענג על הטעם והניגודים. לחכות קצת, ולאכול שוב, ושוב להתענג.

כך צריך לקרוא בספר הזה, לאט לאט. כל פרק בנפרד. לקרוא. "לעכל", לנוח. ושוב לקרוא.

כי כל פרק הוא עושר עצום, של ידע, של אינפורמציה, של קישורים, של הקשרים.

כמו קליידוסקופ של מידע, שמכל כיוון שנביט בו נראה משהו חדש.

להמשיך לקרוא

צערו העתיק של הירח – נעמה דעי

אלמלא פרסם עמרי הרצוג ביקורת משבחת ומהללת בעתון "הארץ", מן הסתם לא הייתי לוקחת את הספר לקריאה, ולו רק משום מספרם הרב של הספרים המונחים על "מדף הספרים הממתינים לקריאה" בביתי; אך קראתי את הביקורת ולקחתי את הספר לקריאה.

במבט לאחור, ולאחר שכמעט בחרתי להפסיק את הקריאה כ- 20 עמודים לפני סוף הספר, נראה שהייתי צריכה ללכת אחר תחושת הבטן שלי; וזה לא שהספר לא טוב, הוא פשוט לא מספיק טוב, כזה שבעוד שבוע לא ישאר ממנו אלא זכרון רחוק, ובעוד שנה אצטרך לחזור אל הביקורת הזו כדי להזכר על מה הספר הזה בכלל?

יותם הוא בנה של יעל, שאביו מת עליו בצעירותו, ואמו נישאה בשנית, ואין הוא מוצא את מקומו בביתה, ועל כן עובר לחיות בבית אחותה הנשואה לרב באיזושהי התנחלות, בית שיש בו שבעה ילדים, והוא מתקבל כאחד מהם, למרות זרותו ומנהגיו האחרים.

אריאל, אחד האחים הצעירים, קרוב בגילו ליותם, נושא אליו עיניים מעריצות במידה מסוימת, ולכן בערב שבת אחד, כשיותם יוצא מן הבית בכעס, ואף רוכב על האופנוע שלו (עניין שלא יעשה בישוב דתי), אריאל הממהר אחריו, מוצא אותו עם הרעלת אלכוהול, ובהחפזו להזעיק עזרה מנסה לנסוע על האופנוע ומתרסק.

להמשיך לקרוא

החלון והמדרגות – עמרי חורש

"כל כך הרבה דברים יכולים להשתבש, לור. מפחיד אותי לחשוב איך העולם הזה עוד נשאר עומד. בימים האחרונים גיליתי שכולנו משק כנפיים קטן של פרפר. שכל נשימה שלנו, כל בחירה דפוקה שלנו, תהדהד אצל הנכדים שלנו, שזרעי הפורענות טמונים במקומות שאנחנו אפילו לא מודעים להם. …" (עמ' 132)

דניאל אוסטר, גיבור הספר המספר את כולו בגוף ראשון, הצליח להרגיז אותי כמעט מתחילת הסיפור; לא הצלחתי, בשום צורה ודרך, להבין את מניעיו. כשספר נכתב בגוף ראשון, נוטה הקורא/ת לסוג מסוים של הזדהות עם המספר/ת; ב"החלון והמדרגות" לא הצלחתי להזדהות אפילו קצת.

להיפך, לא חדלתי להתרגז ולקוות שדניאל אוסטר דנן "יקח את עצמו בידיים" ויחזור למסלול חייו "הנורמטיבי". אחרי הכל, כולנו עברנו אותו תהליך סוציאליזציה, ובעיני כולנו יש מה שהוא "נורמטיבי" ומה שהוא לא.

דניאל אוסטר הצעיר, רק בן 29, בנו של פול אוסטר המנוח (לא, לא הסופר, אם כי הספר הזה, כך הבנתי, נכתב באיזושהי זיקה או מחווה לפול אוסטר הסופר, ועל-כן חובבי אוסטר, שאני פחות נמנית עליהם, ימצאו שם אולי מפתחות ורמזים שאני לא מצאתי), מחליט יום אחד לשנות את חייו.

מין משבר גיל ה- 30 המתקרב שכזה.

הוא מתפטר ממקום עבודתו הקבוע, ומתחיל לתכנן את שארית חייו, בהתחשב בסכום הכסף שיעמוד לרשותו למשך זמן מסוים, שיקבל עם סיום העבודה.

להמשיך לקרוא

רומן – מיכל קובזמן

"… אני עומדת על סף התהום, ואין מי שימשוך אותי אחורה." (עמ' 243)

לא פעם תהיתי מיהם האנשים והנשים ההולכים לסדנאות כתיבה, והרי יש כל כך הרבה סדנאות ובתי ספר בהם מלמדים לכתוב, ואפילו באוניברסיטאות כבר יש חוגים לכתיבה; מיהם האנשים האלה?

אמנם, מדי פעם נתקלתי בספר ביכורים זה או אחר, ובעמוד התודות מוזכרים המורים שליוו את הסופר/ת (מתי, אגב, אדם יכול לאמץ לעצמו את התואר הזה "סופר"? אחרי ספר אחד? שניים? חמישה? עוד תהייה המלווה אותי. אבל זה כבר ענין אחר.) והלא, אם אעשה חשבון פשוט, יש הרבה יותר תלמידים בסדנאות ובבתי הספר הללו, מאשר ספרי ביכורים היוצאים לאור, מה גם שחלקם של אותם ספרי ביכורים נכתבו על ידי אנשים ונשים שלא עברו כל הכשרה שכזו?

בספר הזה מצאתי כמה וכמה נשים ואנשים שהסיבות להצטרפותם לסדנה לא כללו ספר בסופה; למשל מיקי, שהגיע באיחור, ונמצא בסדנה על פי המלצת אשתו. למשל איה. איה הגיעה משום שהפסיכולוג שלה חשב שאולי דרך סדנת כתיבה תמצא דרך לפתוח את המורסה המקננת בנפשה. זו המכונה בינה לבינה "איה האחרת", זו שאסור להציג לעולם, זו שמתחת לעור. אוי, איה.

להמשיך לקרוא