ארכיון תגיות: ספרות מתורגמת

לאונרדו דה וינצ'י, ביוגרפיה – וולטר איזקסון

שנת 2019 תזכר אצלי כשנת האמנות הפלסטית. לראשונה התחלתי להתעניין בקיומן של תערוכות מיוחדות המתקיימות במוזיאונים שונים באירופה, ואף יותר מכך – לראשונה התחלתי לנסוע במיוחד לתערוכות כאלה, ואם לא נסעתי במיוחד, הרי שהוספתי לכל נסיעה ביקור אחד או יותר בתערוכה מיוחדת בעיר אליה נסעתי.

בינואר נסעתי לוינה כדי לצפות בתערוכה של ברויגל האב בקונסטהיסטורישה מוזיאון בוינה, ומאחר שבאותו זמן הוצגה גם תערוכה של מונה במוזיאון אלברטינה, ביקרתי גם בה. באפריל, בנסיעה לאמסטרדם וברלין, ביקרתי בתערוכות המיוחדות של רמברנדט ברייקס ודיוויד הוקני ב"ואן גוך", שתיהן באמסטרדם, ואת ציוריהם של מנטניה ובליני ראיתי בגמלדה גלרי בברלין.

במהלך השנה קראתי ידיעה על תערוכה לרגל 500 שנה למותו של  דה-וינצ'י העתידה להפתח באוקטובר 2019 בלובר בפריז, ומיהרתי להצטייד בכרטיס כניסה ומועד מובטח למוזיאון, כחודש לאחר פתיחת התערוכה.
(וזאת לדעת, תערוכות מן הסוג הזה מושכות קהל רב, ועל כן כדאי לשריין מועד כניסה מראש, אחרת התורים ארוכים ארוכים וכניסה לתערוכה כלל אינה מובטחת.)

כחודשיים לפני הנסיעה הגיעה לידי הביוגרפיה הנפלאה שכתב וולטר איזקסון על דה וינצ'י, כאילו בהזמנה מראש, וכך יכולתי להתכונן ולהתכוונן לא מעט לקראת התערוכה (ולחסוך לעצמי אכזבה כלשהי ממיעוט הציורים).

להמשיך לקרוא

ארצנו הירוקה והנעימה –עאישה מאליק

ישובים קטנים, קהילות קטנות, כפרים נוטים להיות הומוגניים באוכלוסיה החיה בהם; אנחנו מכירים את זה מקרוב. מן הקיבוצים ועד הישובים הקהילתיים, המושבים וכל אותם מקומות פסטורליים ויפים, שכדי לגור בהם אין די ברצון, וברכישת פיסת נדל"ן, אלא יש לעבור דרך ועדת קליטה ולקבל עליך כל מיני כללי התנהגות הנוהגים במקום. וגם אם אין ועדת קליטה, מעטים האנשים שיבואו לגור במקום שידגיש את שונותם.

ובכל זאת, לעתים יש מי שרוצה לשנות את הדרך המותווית לו, ובוחר לעצמו מקום מגורים שבו ינסה להיטמע, שלא ידעו, שלא ירגישו שבעצם הוא שונה.

בילאל השאם, רואה חשבון אנגלי ממוצא אפגני בחר לחיות יחד עם משפחתו בקהילה קטנה שכזה, בכפר אנגלי מרוחק בשם "אחרית בבל", ובדרך כלל הצליח להיטמע בסביבת מגוריו. היה לו  משרד מצליח ובו כמה וכמה עובדים, היה לו קול במועצת הכפר, בנה של אשתו מנישואיה הראשונים למד בבית הספר המקומי, והיו לו חברים מקומיים, ובכלל, נדמה היה שאין הבדל בינו לבין שכניו, שבחרו אף לקרוא לו "ביל".

אלא שאמו, על ערש מותה, ביקשה כי יקים בכפר מסגד.

"אנשים מתים ותולים את המשאלות שלהם על צווארך עם כל האשמה הכרוכה בכך." (פרק 25)

החל מאותו רגע החלו לעלות כל הרחשים המוסווים של כל אלה המקבלים את האחר, ובלבד שיאמץ את ערכינו ואת דרכי חיינו, ולא יתבלט בריחו או בלבושו, או באורחות חייו. שיהיה כמונו (ויש שיאמרו: ושיגיד תודה על שאנחנו נותנים לו מקום בתוכנו).

להמשיך לקרוא

מדריך המכשפות לבריחה – אליקס א' הארו

לא ספר כי אם סיפור, אף לא ארוך במיוחד, אך קסום ביותר.

הידעתם כי "בתולדות העולם היו תמיד רק שני סוגי ספרניות: ספרניות מרירות וצדקניות שהשפתון שלהן מחלחל אל הקמטים סביב שפתיהן והן סבורו תשהספרים הם רכושן הפרטי, ומנויי הספרייה אינם אלא עבריינים מסוכנים שבאים לגנוב אותם; ומכשפות."

ובכן – המספרת היא ספרנית מן הסוג השני, זו שתדע להתאים ספר לכל קורא/ת, זו שתבליט את שדרת הספר המומלץ בפני הקורא/ת המזדמן/ת בלי שידעו כי ישנה הכוונה לקריאה, זו שתתעלם מאי החזרת ספר בזמן, כי ברור שאם מישהו מחזיק ספר כל כך הרבה זמן, הוא ודאי חוזר וקורא בו שוב ושוב; זו שתוציא מן המדף ספרים נשכחים, רק כדי שלא יחושו גלמודים ועצובים.

ויש ילד אחד, שכל הסימנים מראים שהוא מאוכלוסיה מוחלשת, שהספרים הם עבורו מקלט, והוא מחפש רק ספרים שיש בהם קסם. הראשון שהוא לוקח הוא דווקא ספר שאין לו הרבה דורשים, אולי משום ההוצאה המרושלת שלו: "הנסיך הנמלט", ולמרות זאת, הילד מחזיק בספר הרבה מעבר לזמן ההשאלה.

אחר כך הוא שואל ספרי קסם אחרים, חלקם קוסמים לו, חלקם לא (ולנו הקוראות והקוראים הזדמנות להכיר קטלוג של ספרי קסם לבני הנעורים, חלקם אמיתיים חלקם מומצאים – אבל בטוח שנחפש אותם, רק כדי לבדוק, שלא נחמיץ, כאלה שקראנו וכאלה שלא ידענו שיש..).

לפעמים הוא נעלם, ואז הוא חוזר.

עד שהיא משאילה לו את "מדריך המכשפות לבריחה" (בניגוד לדעתה של ספרנית / מכשפה אחרת).

 

הסיפור נשלח לידידי ההוצאה של "תמיר הוצאה לאור" ולא ניתן למכירה

 

מדריך המכשפות לבריחה – אליקס א' הארו. תרגום: לי עברון. הוצאת: תמיר הוצאה לאור

A Withc’s Guide to Escape: A practical Compendium of Portal Fanasies – Alix Harrow

 

 

אם היית – איבון פרינץ

"לאקי מת בגיל עשרים ושתיים. הכרתי אותו שבע-עשרה שנה." (עמ' 12)

ג'ורג'יה, שכולם קוראים לה ג'ורג', היא נערה בת שבע-עשרה, המתגוררת עם אמה ואביה בעיירה קטנה בקליפורניה. אחיה, לאקי, נהרג באוסטרליה, באחד ממסעות ההרפתקאות שלו, וכך נפתח הספר. עם מותו.

ג'ורג' עובדת בשתי עבודות: האחת בחנות ממתקים ומזכרות, והשניה כקונדיטורית במלון (הקטן) המקומי.

ג'ורג' סובלת מסכיזופרניה ומטופלת בכל מיני תרופות; עדיין לא נמצאה התרופה המתאימה או המינון המתאים ועל כן תופעות הלוואי מציקות לה ביותר.

בארוע שעושים לזכרו של לאקי מגיעים כל מיני חברים שלו שפגש במסעותיו בעולם; אחד מהם, פין, מחליט להשאר.

פין הוא איש צעיר המקסים את כל רואיו, אפילו את בת זוגו של קאל, אפילו את הוריו. רק לא את ג'ורג', שמשהו בו נראה לה חשוד, אבל בהיותה סכיזופרנית, אף אחד לא מייחס לחשדותיה (אם היא כבר משתפת מישהו) ברצינות.

אבל היא נחושה להוכיח שמשהו לא מסתדר בצעיר המקסים הזה. לעתים נדמה לה שהיא רואה את אחיה המת. לעתים נדמה לה שהוא קורא לה לעזרה. לעתים נדמה לה שהוא עוזר לה. והכל כל כך מוחשי, עד שגם הקורא/ת נוטה שלא להאמין לתחושות הבטן שלה.

להמשיך לקרוא

כל המשפחות המאושרות – אן פאצ'ט

לאון פוזן, סופר נודע ששתק במשך חמש עשרה שנים הוציא לאור ספר שזכה מיד בכל שבחי הביקורת והיה לרב מכר; הספר נקרא "כל המשפחות המאושרות".

"הספר עסק בשני זוגות של שכנים בווירג'יניה. … יש להם שביל כניסה משותף. הם מסתדרים טוב מאוד. הם שואלים דברים זה מזה, משגיחים זה על ילדיו של זה. הם יושבים זה על מרפסת העץ של זה בערבים ושותים ומשוחחים על פוליטיקה. … הילדים – שישה בסך הכול –משוטטים בחופשיות בין שני הבתים, הבנות ישנות זו במיטתה של זו. לא היה קשה לנחש לאן הסיפור הולך, אבל הספר לא עסק בפרשיית האהבים האומללה, אלא דווקא בעומס העצום שמטילים החיים: העבודה, הבתים הידידויות, חיים הנישואים, הילדים, כאילו כל הדברים שרצו בהם ועמלו למענם קיבעו מציאות שבה האושר אינו מושג. …" (עמ' 169)

כשפוזן כתב את "כל המשפחות המאושרות" הוא חי עם פראני, הצעירה ממנו בלמעלה מעשרים שנים, והסיפורים שסיפרה לו על חייה ועל משפחתה, היו הבסיס לספר שכתב ה"מאורעות האמיתיים שהיוו השראה לספר" , וכמובן – ש"כל קשר בין הסיפור לבין המציאות הינו על דעת הקורא בלבד".

אבל צריך להתחיל מההתחלה.

מסיבת ההטבלה של פראני היתה מלאה באנשים, חברים של אביה השוטר, פיקס, מהמשטרה ומהפרקליטות המחוזית. אלברט קאזינס, ממשרד התובע המחוזי, שלא באמת הכיר את המשפחה, אבל שמע על המסיבה וחיפש תירוץ להמלט מעוד יום ראשון עם אשתו ההרה בפעם הרביעית ושלושת ילדיו התובעניים (כמו כל הילדים), ולכן נפרד מאשתו בתירוץ שזה משהו של העבודה, והגיע למסיבה. מתישהו פגש שם את בוורלי, אשתו של פיקס עם התינוקת בזרועותיה. המפגש הזה שינה את חייהן של שתי המשפחות לתמיד.

להמשיך לקרוא

הנעדרת – סוזי סטיינר

ספר מתח, בדרך כלל, הוא ספר שאי אפשר להניח מהידיים עד שהתעלומה תפתר. את התהליכים לפתרון אנו מלווים בדרך כלל בחוסר תשומת לב, משום שהם לא באמת חשובים; חשוב שנדע מי? מה? למה? איך?

"הנעדרת" אינו ספר מתח רגיל; הוא נקרא בשטף מהחל עד כלה, אבל התהליכים הם החשובים, האנשים והנשים הם החשובים; הפתרון חשוב, אבל פחות.

אידית היינד, בתם של סר איאן היינד, רופא בית המלוכה, ומרים, נעדרת מביתה. כל חפציה נשארו מאחור, גם כוס יין שבורה וכתמי דם, הדלת לא היתה נעולה ואידית נעדרת.

סוף השנה. משטרת קיימברידג'שייר נכנסת לחקירה בהילוך גבוה משום מעמדה הרם של הנעדרת, וקרבתו של אביה לשר הממונה על המשטרה. כל קצה חוט נבדק, כל העבריינים הידועים למחוז נסקרים לבדוק האם יש להם קשר להעדרות. 72 השעות הראשונות להעדרות הן קריטיות; אחר כך נוטים לחפש גופה, מעשה פשע שהתבצע.

וכנאמר בפתיח – התהליכים והאנשים בספר הזה מרתקים עד בלי די.

אנשי המשטרה – מאנון בראדשו, סמלת בילוש, רווקה בת 39, יוצאת לדייטים מהאינטרנט (ומהגיהנום, אם תשאלו אותה). מאנון הנרדמת לקול מכשיר הקשר שלקחה פעם לביתה: "…הקול מתחיל להתרחק כשעפעפיה של מאנון צונחים, וגרגור מכשיר הקשר מתמזג לכתם חצצי מטושטש מאחורי עיניה. הנקישות, המתגים, הזמזומים, שפופרות הטלפון שמורמות ומורדות, החברים לעבודה שמתייעצים איתם, הכפתורים הנלחצים כדי לשמוע. באוזני מאנון זהו צליל הדריכות, התגובה המהירה לפגיעות ופשעים. זהו הטוב האנושי בפעולה, הגנה על הטוב מפני הרע. היא נרדמת." (עמ' 15).

להמשיך לקרוא

משטרה – יו נסבו

עשרה ספרים יצאו לאור בארץ בסדרת "הארי הולה" של יו נסבו. כל אחד הוא ספר מתח בפני עצמו, כל אחד הוא המשכו של קודמו מבחינת עלילותיו של הבלש הארי הולה.

עדיף היה, כמובן, לקראם על פי סדר, אלא שהוצאתם לאור בארץ החלה דווקא מן הספר השלישי – "אדום החזה", מסיבות פטריוטיות אולי, כי ראש ממשלת ישראל מוזכר בפרולוג לספר, ואולי מסיבות אחרות. בכל אופן, כך קרה שכקוראת בעברית התוודעתי לראשונה לבלש המיוסר, השתיין, המעשן, הבודד, הנורווגי (יש לציין, כי בשנים האחרונות הבלשים הסקנדינביים הולכים ותופסים מקום נרחב בספרות המתח), רק מן הספר השלישי, ונאלצתי לספר לעצמי את תולדותיו לפני הספר הזה מתוך קשרים והקשרים שבתוך הספר. אחר כך קראתי עוד כמה ספרים, על פי סדר, ועשיתי הפסקה, ולכן הגעתי את הספר הזה – העשירי למנין – עם עוד "חור בהשכלה", או לפחות צורך להבין מתוך הסיפור "מה היה קודם".

אלא ש"מה היה קודם" לספר הזה נוגע בעיקר לסיפור המסגרת, סיפורו של הארי הולה, אהובתו, בנה, מפקדי המשטרה וחוקרים אחרים, ואין צורך ממשי להכיר לפרטי פרטים את תולדותיו בספרים הקודמים (אם כי זה בהחלט לא מזיק).

בספר הזה הארי הולה מרצה בבית הספר לשוטרים; אין הוא ממלא כל תפקידי חקירה, משום אלה שהם מאורעות בספר הקודם (שלא קראתי, אבל בהחלט אפשר להבין את ההקשרים), אלא שיום אחד הוא נקרא ליעץ לצוות מיוחד החוקר מקרי רצח של שוטרים, שכל אחד מהם נרצח בזירת רצח קודמת, מקרי רצח שמעולם לא פוענחו. כל השוטרים נרצחים באופן דומה לאותם מקרי רצח בלתי מפוענחים.

להמשיך לקרוא

הבת מחוץ לארץ – נָגָ'את אֶל-הַאשְׁמִי

"… הרע מכול הוא שאיני מסוגלת להודות לאל. להגיד לו תודה על מה? מי זה אלוהים? איפה הוא? איך אתן יודעות שהוא קיים? אינכן רואות שכל זה הוא בסך הכול המצאה של אנשים שבמשך מאות שנים התאמצו: א' למצוא משמעות לעצם קיומם, ו-ב' לשלוט בכן, אנאלפבתיות שוטות מסכנות, ולשלוט בכל מי שמפחד מהחיים ולו רק טיפ-טיפה, כלומר בכולם בלי יוצא מן הכלל?.." (עמ' 25)

מהגרים, בכל מקום בעולם, המבקשים להיטיב את מצבם, יהיו תמיד זרים במקום החדש אליו יגיעו, לפחות בדור הראשון, חלקם גם בדור השני, ויש שלא ישתלבו בחברה החדשה גם בדור שלישי ורביעי, אלא יתכנסו להם בגטאות אמיתייים או מדומיינים, ינסו לשמר את התרבות שהביאו מ"שם" (כל "שם" שהוא), יתרחקו מכל מה שהוא זר להם, לא מוכר, מאיים. יאחזו בכל כוחם במה שהם, במה שהם יודעים.

ההגירה אל מדינות העולם המערבי, המודרני, המתקדם (בעיני עצמו), הליברלי, ממדינות העולם השלישי, או המדינות המתפתחות, כרוכים בה משברים גדולים של זהות ומקום, שפה, מעמד. המהגרים המבקשים להיטיב את מצבם, מהווים מושא קנאה ועוגן לנותרים מאחור, מי שיוכלו "למשוך" אחריהם את אלה שנשארו, לשלוח כסף לאלה שלא יהגרו, כך בכל העולם.

המספרת, שאין לה שם, היגרה בילדותה ממרוקו לקטלוניה. איחוד משפחות עם האב שעבר לפניהן, רק כדי לגלות שאין לו שום רצון להיות איתן, ונאלצו להתחיל מההתחלה בארץ זרה עם שפה זרה, בלי מקורות פרנסה. אבל בעולם החדש, המודרני.

להמשיך לקרוא

אני טיטובה מכשפה שחורה – מאריז קונדה

"המתים אינם מתים אלא אם מתו בלבּנו. הם חיים אם אנו מוקירים אותם, אם אנו מכבדים את זכרם, אם אנו מניחים על קבריהם את המאכלים שחיבבו מאוד בחייהם, ובהפרשי זמן קבועים אנו מתייחדים עם מורשתם. הם כאן, סביב לנו, בכל עבר, להוטים לתשומת לב, להוטים לחיבה. די במילים ספורות להזעיקם, והם מצמידים את גופיהם הסמויים מעין אל גופינו, משתוקקים להביא תועלת . 

אך אבוי למי שמעורר את כעסם, כי לעולם לא יסלחו, והם רודפים בשנאתם הנחרצת את מי שעלבו בהם, גם אם בהיסח הדעת." (פרק 1)

טיטובה אשה לא לבנה שנחשדה והורשעה כמכשפה בסיילם, יחד עם עוד גברים ובעיקר נשים, בעשור האחרון של המאה ה- 17, היתה אשה אמיתית.

משום שהיתה לא לבנה, התיעוד הנוגע לה ולכל הקורות אותה מועט ביותר, ואלמלא היתה חלק ממשפט המכשפות, ככל הנראה היתה נעלמת בין דפי ההסטוריה, כמו אנשים ונשים אחרים שלא נחשבו בני אדם, ועל כן נפקד מקומם.

על כן יכולה היתה מאריז קונדה לקחת את סיפורה של טיטובה ולהוסיף לו את תולדותיה לפני ואחרי המאורע שהפך אותה לחלק מדפי ההסטוריה, לתת לה קול (הספר מסופר בקולה של טיטובה), לתת לה רצונות ומאוויים, לתת לה מקום בעולם שבו נשים לא נחשבו כמעט, ונשים שאינן לבנות לא נחשבו כלל.

להמשיך לקרוא

תגידי שאת שלי – אליזבת נורבק

"כל כך הרבה שנים חלפו עד שהצלחתי לבנות את חיי מחדש, להגיע אל המקום שבו אני נמצאת היום. אבל למרות שהנחתי את העבר מאחוריי, בכל זאת לא שכחתי דבר. יש דברים שאי אפשר לשכוח." (*)

לסטלה … היה הכל; מקצוע מצוין כפסיכולוגית ופסיכותרפיסטית, בעל אוהב, בן אהוב, נער צעיר בן 13, בית מרווח בשכונה טובה, חברים אוהבים ומשפחה מחבקת.

לסטלה יש פצע גדול, בדרך כלל חבוי, בדרך כלל לא ידוע, בדרך כלל לא כואב. לסטלה היה פעם איש אחר שאהב אותה, והיתה להם תינוקת ששניהם אהבו עד בלי די. ויום אחד התינוקת לא היתה עוד; נעלמה. כנראה טבעה.

"אני עדיין מופתעת כשאנשים שׂמים לב שאני כאן. כשמישהו מבחין בנוכחותי. אולי אפילו מתגעגע אליי. אני כל כך רגילה להיות שקופה." (*)

איזבל קארלסון היא אשה צעירה בתחילת דרכה העצמאית, תחילת דרכה באקדמיה. סוף סוף יצאה מביתה, קצת לאחר שאביה מת, מלפיתתה של אמה האוהבת, החונקת. התחילה להכיר אנשים חדשים, בני גילה, חברות חדשות, בחורים צעירים, ואחד במיוחד.

משום שאביה מת לא מזמן, ביקשה מעט עזרה, טיפול שיסייע לה לעבור את תקופת האבל.

איזבל הופנתה לטיפול אצל סטלה.

סטלה ראתה בפניה את פני בתה הנעדרת או מתה כבר עשרים שנים.

וכל עולמה הבטוח והמוגן התערער.

להמשיך לקרוא