ארכיון תגיות: ספרות מתורגמת

שלוש משאלות – ליאן מוריארטי

אחד מהגילטי פלז'רס (לא מצאתי מונח בעברית באתר האקדמיה, אולי "חטאי תענוגות" יתאים כאן?), הוא לקרוא, מפעם לפעם ספר המוגדר כ-צ'יק-ליט (עוד מונח שטרם נמצאה לו מקבילה בעברית), כזה שלא מחייב שום דבר, שנקרא מכריכה-עד-כריכה במהירות ובעונג רב (אם הוא כתוב היטב, כמובן), שלא משאיר דבר חוץ מעננה קטנה נעימה בשולי התודעה. כאלה הם ספריה של ליאן מוריארטי, שלא פעם אני צריכה לשוב אל הביקורת שכתבתי עליהם כדי להיזכר בתוכנם.

דומה שמוריארטי עלתה על נוסחה מנצחת, מה גם שספרה "שקרים קטנים גדולים" עובד לסדרת טלוויזיה מצליחה; היא כותבת רהוטה, אינטליגנטית, שנונה במידה, פמיניסטית במידה, ותמיד-תמיד טווה עלילה מרתקת, עם איזה סוד או אירוע שיתפענחו בסוף הספר.

הספר "שלוש משאלות" נפתח בחגיגית יום ההולדת השלושים וארבע של שלושת הגיבורות-האחיות: שלישייה – לין וקאט (תאומות זהות) וג'מה, השלישית, שאינה זהה אך נהרתה ונולדה יחד אתן. במהלך הערב, לקראת סיום הארוחה באחת ממסעדות היוקרה בעיר, לאחר עוגות יום ההולדת (שלוש עוגות, אחת לכל אחת) ושירת "יום הולדת שמח" (שלוש פעמים, שיר לכל אחת) מתפתח איזה ויכוח בין שלושתן שמסתיים בפציעה של האחות ההרה ממזלג פונדו שנתקע, בטעות, בבטנה, בפציעה נוספת של אחות שניה, זו שבטעות נעצה את מזלג הפונדו בבטן אחותה ההרה, פציעה שנגרמה מפגיעה בשולחן, תוך התעלפות ונפילה, והאחות השלישית האחראית להזמין אמבולנס, ללוות את אחיותיה לבית החולים ולהודיע לכל בני המשפחה.

מה הביא לויכוח הנוקב, זה שבסיומו ננעץ מזלג פונדו בבטנה של אשה הרה?
על השאלה הזו עונה הספר.

להמשיך לקרוא

מכונות כמוני – איאן מקיואן

בראשית היה אייזק אסימוב, והוא נתן חיים לרובוטים, ואפילו חוקים בסיסיים נתן להם, להתנהגותם:

  1. לא יפגע רובוט לרעה בבן אדם, ולא יניח, במחדל, שאדם ייפגע.
  2. רובוט חייב לציית לפקודותיו של אדם, כל עוד אינן סותרות את החוק הראשון.
  3. רובוט ידאג לשמור על קיומו ושלמותו, כל עוד הגנה זו אינה עומדת בסתירה לחוק הראשון או לחוק השני.

באחד מספרי הסיפורים הקצרים שלו, סיפר אסימוב על ניסוי שנערך בבית אחד, עם רובוט בשם "טוני". טוני הוצב בביתה של אשתו של אחד המדענים החוקרים, בעת שבעלה נעדר (לצורך הניסוי מהבית). טוני דמה בכל דבר ועניין לאדם אמיתי, אולם עם יכולות של מכונה. הניסוי נועד לבדוק כיצד יתמודד אדם (במקרה הזה אשה, עקרת בית) עם נוכחות רובוט-בית, והאינטרקציות ביניהן. איני זוכרת באיזה ספר קראתי, או את שמה, או את שמו של בעלה, אבל את טוני אני זוכרת.

בטוני של אסימוב נזכרתי כשפגשתי את "אדם", הרובוט שנקנה על ידי המספר – צ'רלי פרנד. אדם היה אחד מתוך עשרים וחמישה רובוטים, הדגמים הראשונים שעדיין היו דגמי נסיון, ויחד עם זאת הועמדו למכירה לציבור הרחב.

"לשנים עשר דגמים מהמהדורה הראשונה הזאת קראו "אדם" ולשלושה עשר קראו "חוה". נדוש, אמרו כולם, אך מסחרי. המדע כבר הפריך את תפיסת הגזע הביולוגי ועשרים וחמישה הדגמים תוכננו על פי מגוון מוצאים אתניים. היו שמועות ואחר כך תלונות על כך שלא ניתן להבדיל בין הערבי ליהודי. תכנות אקראי בצירוף חוויות חיים יעניקו לכולם חופש גמור בהעדפה מינית. …" (עמ' 10)

להמשיך לקרוא

רציחות האלפבית – אגתה כריסטי

הוצאת עם עובד החלה, בשנים האחרונות, להוציא לאור בתרגום מחודש כמה וכמה מסופרי המתח שאהבנו לקרוא לפני עשרות שנים, ביניהם, כמובן, המלכה הבלתי מעורערת – אגתה כריסטי. תרגום חדש מטבע הדברים הופך את הקריאה לנגישה יותר, ודאי לבני הדור הצעיר (שלא יבינו על מה ולמה ההתרגשות), ואף לבני דורי שהתרגומים הישנים נראים להם לפתע (או לא לפתע) מגושמים למדי.

ואם בתרגום עסקינן, איני מקנאה כלל וכלל במתרגמת המצוינת של הספר הזה – מיכל אלפון – שנאלצה לבחור בין שמירה על סדר האלפבית העברי, לבין זה הלועזי, ולהחליף את האות C ב- ג' (ואז למצוא שמות דומים לאנשים ולמקומות). אלפון בחרה באלפבית העברי, ולוּ שאלה אותי הייתי בוחרת אחרת, ומוסיפה ביאורים, אבל פרט לכך, הרי שתרגומה מעולה לגמרי.

הרקול פוארו, אחד משני גיבוריה האלמותיים של כריסטי, קיבל לביתו מכתב ובו הודעה על רצח שעתיד להתרחש בעיירה אנדובר בתאריך מסוים, וחתום על ידי א.ב.ג. ואכן, ביום שנקבע במכתב נרצחה אשה אחת באנדובר, ששמה גב' אשר.

זמן קצר לאחר מכן התקבל מכתב הנוקב ברצח עתידי בעיירה בקסהיל-און-סי, ואכן בתאריך הנקוב נרצחה באותה עיירה אשה צעירה, העלמה ברנרד.

המכתב השלישי הצביע על רצח עתידי בגמפטון-און-סי, אך עוד לפני שהספיקה המשטרה להערך, התבצע הרצח הנוסף, והפעם הנרצח הינו אדם מוכר, עשיר ורב השפעה – סר ג'פרי גלדסטון.

להמשיך לקרוא

אם טובה דיה – בב תומס

איך לכתוב ספר? איך לגשת למלאכת הכתיבה? האם הרעיון קודם לסיפור? האם הסיפור כותב את עצמו או שהסופר/ת יודע/ת מה יהיה סופו? האם כל הדמויות מגובשות, או שאפשר לפעמים להגיע לאמצע הספר ומתברר שהוא "לא מספיק ארוך", ואז צריך "לעבות", אולי להוסיף דמויות, אולי להרחיב בתיאורן של הקיימות? והעלילה – האם היא מגובשת דיה? וכמה להרחיב בעלילות המשנה? והאם לכלול איזו אג'נדה בספר? כי אם לסופר/ת יש אג'נדה ברורה ומובהקת, למה שלא יפתו את הקורא/ת העתידי/ת עם סיפור שיש לו (סוג של) מוסר השכל?

בב תומס, כך למדתי מאתר ההוצאה קרטיס בראון, היתה, בעברה פסיכולוגית קלינית בשרות הבריאות הציבורי וכעת עובדת כיועצת ארגונית בתחום בריאות הנפש ותחומים אחרים. דומה למדי לגיבורת הספר של – רות הרטלנד.

רות הרטלנד עומדת בראש מרפאה לטיפול בנפגעי טראומה, טיפול בשיטה מיוחדת האמור לספק פתרונות מהירים (יש שיאמרו "אינסטנט") לבעיות הנובעות מטראומה, בתוך ששה מפגשים שבועיים. המרפאה, כמו כל שירותי הבריאות ובריאות הנפש, סובלת מתקצוב חסר ו"חיה" בעיקר מתרומות קרן מסוימת. המרפאה מנסה לפתור את בעיותיהם של אלה שהמערכת הממשלתית לא פנויה לטפל בהם.

לרות הרטלנד היתה פעם משפחה "לדוגמה"; בעל אוהב ותאומים, בן ובת. עתה היא גרושה, בתה נמצאת בקצה השני של העולם ובנה נעדר מזה מספר שנים. אמה של רות מעולם לא היתה אם מתפקדת מספיק, כך לפחות בזכרונותיה, ועתה היא נמצאת בדיור מוגן, בשלבי דמנציה מתקדמים.

באחד הימים הגיע למרפאה לפגישה עם רות בחור צעיר שהזכיר לה, במראהו, בדיבורו, בג'סטות הקטנות, את בנה הנעדר. הופעתו אל הצעיר מערערת את נפשה של רות, ובמקום לנהוג במקצועיות המצופה ממנה ולהעבירו למטפל/ת אחר/ת החליטה לטפל בו בעצמה. מובן שהחלטה כזו יחד עם מצבה שלה אינה החלטה מקצועית, ועל כן בחרה להסתיר את תחושותיה ורגשותיה גם מפני היועץ שלה, אליו היתה פונה בכל פעם שחשה שנסדקת היכולת המקצועית שלה.

להמשיך לקרוא

העדויות – מרגרט אטווד

יש ספרים הנקראים פעם אחת, חלקם טובים יותר, חלקם טובים פחות, חלקם מיותרים, ואינני מדברת על הנזנחים, שהם מיעוט; יש ספרים שאני חוזרת אליהם אחרי שנים, אם כי יצאו בתרגום מחודש, אם משום שהתגעגעתי לתחושה המענגת שחשתי כאשר קראתים לראשונה. יש ספרים שקראתים פעם אחת ועוד אשוב אליהם.

העדויות הוא ספר שקראתיו לראשונה אך לפני חמישה חודשים, מיד לכשיצא לאור באנגלית, והגדלתי ואף האזנתי לו (תענוג בפני עצמו, בין השאר משום שאטווד מקריינת שם את שמות הפרקים ואת פרק התודות), ועתה משיצא לאור התרגום לעברית (תרגום מצוין, יש לציין!), מהרתי לקראו שוב, מחפשת את הניואנסים שאולי חמקו מעיני ומאוזניי בפעמיים הראשונות, ומתענגת עליו כבראשונה.

על הספר עצמו סיפרתי כבר, לאחר קריאתו לראשונה, ואין לי אלא להעיד על עצמי כי גם בקריאה שלישית (סמוכה מאד בזמנים, כאמור), לא נפגמה הנאתי כהוא זה, והייתי מרותקת לעלילה מחדש.

על הדברים שאמרתי עליו אך לא מזמן, אין לי הרבה להוסיף; רק מובאות שליקטתי (שוב) במהלך הקריאה, כאלה שגרמו לי לעצור ולהרהר בהן רגע.

"…שרוולים ארוכים, כיסוי ראש, חצאיות עד הברכיים עוד לפני גיל חמש, ולא יותר מחמישה סנטימטרים מעל הקרסול לאחר מכן, כי דחפים של גברים הם דבר נורא, ואת הדחפים האלה יש לרסן. עיני הגבר משוטטת כה וכה כעיני הטיגריס, עיני זרקור, ויש להגן עליהן מפני העוצמה המפתה והמסמאת שלנו… בכל צורה וגודל, היינו מלכודות וגירויים בעל כורחנו, היינו סיבות תמות וברות, אשר מעצם טבען גורמות לגברים להשתכר מתאווה…." (עמ'  17)

להמשיך לקרוא

לא הכול בר חלוף – מדלן טיֵן

"… אני רוצה לתאר חיים שאין להם עוד מקבילים בעולם הזה; ביתר דיוק, חיים שהיו יכולים להימשך לו רק הייתי מסוגלת לראותם. אפילו עכשיו נשעים זיכרונות מסוימים בהירים יותר. …(עמ' 162)

יש לי חבר אחד שבכל פעם שאנחנו נפגשים או מדברים, או אפילו סתם מחליפים מסרונים, ברור לי לגמרי שהשיחה תגמר ב- "את הולכת להרוג אותי, אבל ממש כדאי שתקראי את …"; וכאן יבוא שם של ספר (במקרה הטוב אחד, במקרה הפחות או היותר טוב, תלוי את מי שואלים, רשימה של ספרים) או שם של סופר/ת שאני מוכרחה לקרוא. לעתים זה יהיה ספר שטרם תורגם (ואולי אף לא יתורגם) לעברית, ומיד מוכנס שמו לרשימת הספרים השמורים באמזון, להורדה ביום מן הימים לקינדל שלי, או, במקרה שתורגם, לרשימת ה"צריך". הספרים הללו לעולם לא יהיו דקים וקלילים, לעולם יהיו כבדי משקל בתוכנם ובאורכם.

לפני זמן לא רב הגיע המסרון הידוע, עם שם הספר Do Not Say We Have Nothing, ולאחר מספר ימים ההודעה המרגיעה – זוכרת את הספר שהמלצתי לך עליו? יצא עכשיו בעברית בשם "לא הכול בר חלוף".

ואכן, זה ספר שהייתי מוכרחה לקרוא.

בין ה- 15 באפריל ל- 4 ביוני, 1989, הפכה ככר טייננמאן בבייג'ינג למוקד של מחאה עממית כנגד המשטר בסין. סטודנטים (בעיקר) רבים נקבצו לככר במחאה, תוך ניצול העובדה שעיתונאים רבים מכל העולם התקבצו לבירת סין לקראת ביקורו הממלכתי של גורבצ'וב, וכך יכלו להביא את מחאתם לידיעת העולם כולו. המחאה הסתיימה על ידי הפעלת משטר צבאי ועימותים בין מפגינים לאנשי צבא, עימותים בהם נהרגו אלפי אנשים, אזרחים, סטודנטים, מפגינים.

להמשיך לקרוא

איש הלחישות – אלכס נורת'

לספרי מתח שמור מקום מיוחד בין כל הספרים שאני קוראת: המקום של הסחת הדעת, של המנוחה; המקום של "לא להתאמץ מדי", כי הנה ספר, אפילו אם מלווה אותו איזו אג'נדה, שידפדף עצמו מהחל עד כלה, מן הסתם יישכח אחרי זמן לא רב, ויכולתי "לנוח" קצת בין ספרים המחייבים מחשבה נוספת.

"איש הלחישות" אינו עונה על הדרישה הבסיסית מספר מתח: הוא לא אמין!

כי אם ארצה לקרוא ספר מהפך דפים המערב את העל-נורמלי, אקח לי ספר של סטיבן קינג, שהוא מאסטר בעירוב העולם שמעבר בתוך העולם שלנו. אלכס נורת' הוא חיקוי חיוור למדי.

גם המתח כאן הוא לא לגמרי מתח, ודאי לא "מערער" ככתוב על הכריכה הקדמית, או "מבעת" ככתוב על האחורית. למען האמת, אלמלא היה מונח ליד המטה במהלך לילה לבן, ואלמלא היה זה לילה קר למדי מכדי לגשת למדפי הספרים ולקחת לי ספר אחר, כי אז לא הייתי מחכה לסופו של הספר. הוא לא באמת מעניין. אם כי משהגעתי אל הרבע האחרון, החלטתי להמשיך עד הסוף, ולבזבז עוד שעה.

להמשיך לקרוא

דיסאוריינטלית – נֶגאר גָ'וואדי

"…לספר את ההווה דורש ממני לחפור עמוק בעבר, לחצות גבולות, לרחף מעל הרים ולחזור לאותו אגם עצום ממדים שהם מכנים ים, וכל זה כששטף של דימויים ואסוציאציות חופשיות, פרכוסים גופניים, גומחות וגבנונים שהזמן חצב בזיכרונותי מנווטים את דרכי. אך האמת של הזיכרון היא יחידה במינה, נכון? הזיכרון בורר, מוחק, מפריז, מקטין, מהלל ומשמיץ. הוא צר גרסה משלו לאירועים, מפיק ממשות משלו. רבגוני, אך לכיד. פגום, אבל כן. כך או אחרת, הזיכרון שלי נושא עימו סבך כזה של סיפורים, ושקרים, ולשונות ואשליות, וחיים הקצובים על ידי גלות ומוות, מוות וגלות, עד כי אינני יודעת איך להתיר מתוכו את החוטים." (עמ' 8)

קימיה, קימי, קים סאדר היא אשה צעירה המתגוררת בפריז, ונמצאת בעיצומם של טיפולי פוריות.  בעת שהיא ממתינה לתורה במחלקת טיפולי הפוריות בבית החולים הפריזאי בו היא מטופלת, לבדה בזמן ההמתנה, מושא למבטים חומלים של אנשים ונשים אחרות ואחרים הממתינים במחלקה יחד איתה:

"איך שלא יהיה, אישה לבדה במחלקת טיפולי פוריות של בית חולים כלשהו ברחבי תבל היא מושא לרחמים, גם אם הבדידות שלה הופכת את ביש המזל של יתר האנשים שהחיים הובילו לחדר הזה נסבל יותר. …" (עמ' 16)

ובזמן ההמתנה, המתנה ארוכה למדי באותו יום, היא מתחילה לספר את תולדותיה ואיך הגיעה עד הלום לקהילת מאזינים ומאזינות מדומיינת; לעתים היא פונה אל אותם מאזינים בפנייה ישירה, ומיד חוזרת לסיפור.

קימיה, קימי, קים סאדר היא מהגרת, כך ניתן להבין, כמובן, משמה, מהגרת מפרס, היא איראן של ימינו, הדֶמון האכזר, המאיים על שלום העולם כולו, פרס שפעם היתה מדינה המקושרת לעולם המערבי המודרני, ואחר כך היתה בה הפיכה, והגיע חומייני והפך אותה למדינה איסלמית המסתגרת מפני העולם.

או ככה אנו חושבות. אם ננסה להזכר בכותרות העיתונים מפעם, או נחלוף על פני החלק הזה בשיעור ההיסטוריה במהירות, ולא נעמיק במיוחד. כך התרגלו במערב להתייחס לאיראן, בלי להביט בניואנסים, בחיים שהיו שם אז, בחיים שיש שם כיום.

להמשיך לקרוא

האי של נשות הים – ליסה סי

אלמלא הגיע הספר הזה לידי, ככל הנראה לא הייתי יודעת מה ארע בג'ג'ו, האי הקוריאני, בשלושה באפריל, 1948.כנראה לא הייתי יודעת עניינים רבים נוספים הנוגעים לקוריאה בכלל, ולאי ג'ג'ו בפרט, משום ששיעורי ההסטוריה שלנו, בבית הספר, כללו בעיקר הסטוריה יהודית וישראלית, וקצת הסטוריה כללית, בעיקר מערבית, כשהמזרח הרחוק נותר עלום למדי. אפילו באוניברסיטה, שיעורי ההסטוריה עסקו בעיקר במערב, ואם רציתי לדעת יותר על מקומות אחרים, הייתי צריכה לפנות לתחום התמחות אחר (אבל זה כלל לא שייך לספר).

הספר הזה – "האי של נשות הים" – גדול, אם כן, מסך מרכיביו, משום שהוא פותח צוהר לעולם אחר ושונה (ואותי הוא אף מפנה להשלמת ידע, גם אם כללי למדי, באתרי מרשתת שונים).

ובכן – ה- 3 באפריל 1948 נחשב ליום בו החלה ההתקוממות בג'ג'ו, כנגד המשטר הקיים – אוטוקרטיה בחסות אמריקאית, שלאחר מלחמת העולם השניה ולפני מלחמת קוריאה. היום הזה היווה נקודת מפנה ביחסיהן של שתי גיבורות הספר – יונג-סוק ומיה-ג'ין. שתי נשים צעירות, נשואות, אמהות, שנפשן קשורה זו בזו, שחייהן עברו עליהן יחד, מאז היו ילדות צעירות, עת מיה-ג'ין הגיעה לכפר בו התגוררה יונג-סוק.

בימים ההם שלטה יפן בקוריאה, ואף שהאי היה מרוחק מן היבשת, זרועות השלטון הגיעו עד אליו, יחד עם החוקים המפלים אוכלוסיה בשטח כבוש. האי, הנמצא באמצע הדרך, לערך, בין יפן לקוריאה שימש "קרש קפיצה" בין המדינות, הכובשת והכבושה, ועל כן, בכל זמן נתון היו בו לא מעט חיילים יפנים. הקוריאנים היו בין הפטיש לסדן; כדי להתפרנס נאלצו חלק מהם לפעול בשירות יפן, ועל כן איבדו לא מעט מכבודם, הם וצאצאיהם ונחשבו "משתפי פעולה".

להמשיך לקרוא

גריי – לאוני סוואן

ד"ר (בשאיפה לפרופסורה) אוגוסטוס (אוגוסט) הף עמית מחקר ואנתרופולוג בקיימברידג', חונך לכמה סטודנטים וסטודנטיות, איש צעיר, יחסית, קפדן עם עצמו עד אימה, בעצם בעל הפרעה טורדנית כפייתית משהו, בעל הרגלים קבועים לגמרי: "הוא ידע ששטיפת ידיים רבה כל כך ונעילה וספירה עד שלוש אינם חיוניים באמת כדי לשרוד. אנשים אחרים מסתדרים יפה מאד בלי ספירה וסידור אינסופיים. אבל לו זה חיוני. בראש שלו." (עמ' 285) מוצא עצמו במערבולת בלתי מוכרת לו כלל; סטודנט אחד שלו – אליוט פיירבנקס, נצר למשפחת אצולה, נמצא מת למרגלות הקפלה של קינגס קולג'.

הדעה המקובלת היתה כי הסטודנט חובב הטיפוסים על גגות מצא את מותו בנפילה, ובשקט בשקט מלחששים גם על אפשרות של התאבדות, אם כי לא ברור לגמרי למה, המשפחה מבקשת למנוע נתיחה לאחר המוות, ובניגוד למקובל לערוך לו טקס הלוויה בקיימברידג' ולא באחוזת המשפחה, אולי כדי למנוע שאלות נוספות מצד המיליה החברתי אליו השתייך.

אליוט פיירבנקס מת והותיר אחריו תוכי אפרפר, מושא המחקר שלו. תוכי שיש לו אוצר מלים לא קטן, תוכי המסוגל לזהות צורות וצבעים, חומרים, מאכלים אהובים, מסוגל לחקות קולות, ואפילו לשיר משפטים מתוך Bad Romance  של ליידי גאגא.

להמשיך לקרוא