ארכיון תגיות: ספרות מתורגמת

מקבת – יו נסבו

"כמו קוצים, גם שאיפותיהם של בני האדם תמיד יתמתחו לעבר השמים, יטילו צל וימיתו את כל מה שסביבם." ( עמ' 88)

למקבת היו שאיפות; הנער שגדל בבית היתומים יחד עם רעו כאח לו, דאף. שברח משם מתישהו, שהתמכר לסם וברח גם ממנו, שהתגייס למשטרה והחל להתקדם, עד שפיקד על אחת היחידות, ודאף על אחרת.

העיר השניה בגודלה אחרי הקפיטול. העיר שהיתה פעם עיר ובה תעשייה, שהרעילה, כך מסתבר את המים. התעשיה נסגרה. מה שנותר היא עיר ההולכת ומתמוטטת כלכלית, שיעור האבטלה עולה, מי שיכול עובר לפייף, הצד הטוב, הבריא של העיר

ונשארו בתי הקזינו, זה המפואר בבעלותה של ליידי, וזה העומד לרשותם של מי שאינם בעלי ממון ומעמד.

ונשארה תעשיית הסמים; מאבק בין הקאטה היצרן המקומי, שיש לו מרגלים בכל מקום, ומקבלי שכר או שוחד בכל המוסדות המקומיים, לבין סוונו וכנופייתו המיבאים את הסמים שלהם.

מפקד המשטרה המושחת מת. סוף סוף מת. ובמקומו מונה דנקן הישר והטוב.

ונצתה תקווה חדשה בלבבות.

והתעוררו מחדש שאיפתיו של מקבת להתמנות לתפקידים בכירים יותר.

להמשיך לקרוא

סודות גלויים – אליס מנרו

גלוי וידוע הוא כי ספר של אליס מנרו, כל ספר של אליס מנרו, הוא חגיגה גדולה לאוהביה ואוהבתיה. הסיפורים שלה מצליחים תמיד לצייר תמונה גדולה בהרבה מסך המלים שבכל סיפור, התאורים שלה תמציתיים, מינוריים, ולמרות זאת מכילים בתוכם דרמות גדולות.

אלמלא ביקרתי ביריד הספרים האחרון, ואלמלא התעכבתי חזור והתעכב ליד הדוכן של הסדרה לספרות יפה של הוצאת מודן, הייתי מחמיצה את הספר הזה, שהוצאתו לאור עברה, איכשהו, מתחת לרדאר (שלי), ואני שמחה שמצאתיו, ושמצאתי את הזמן המתאים לקראו. לקרוא ולרוץ לספר גם לכם, שתדעו שיש.

ובכן, ספר סיפורים חדש (או מחודש) למנרו, ובו סיפוריהן של נשים (תמיד יהיו אלה נשים בספריה של מנרו) הלוקחות את גורלן בידיהן, למרות הסביבה השמרנית ותכתיבי החברה בה הן חיות.

כך גייל, גבורת הספר "מלון ג'ק רנדה" החליטה יום אחד לנסוע בעקבות האיש שהיה פעם בן זוגה, ויום אחד עזב ונסע לצד השני של העולם. היא חיה בעיירה הקטנה (תמיד אלה עיירות קטנות) ומושאי ההתיחסות שלה הן בדרך כלל נשים אחרות, כולל אמו של האיש שנטשה. והשיחות ביניהן.

"…סופרו סיפורים על גברים, בעיקר על גברים שנטשו. שקרים ואי צדק ועימותים. בגידות כל כך נוראות – ועם זאת כל כך נדושות – שכל שנותר הוא להתגלגל מצחוק לשִמען. גברים השמיעו נאומים מטופשים (צר לי, אבל אני לא מרגיש מחויב יותר לנישואין האלו). הם הציעו למכור לנשים את המכונית והריהוט שהן עצמן שילמו עבורם. הם כירכרו בשביעות רצון עצמית כי הצליחו להכניס להריון פרגית צעירה יותר מילדיהם שלהם. הם התנהגו ברשעות ובילדותיות. איזו ברירה היתה לך מלבד לוותר עליהם? מתוך כבוד עצמי, גאווה וכדי להגן על עצמך?" (בתוך: מלון ג'ק רנדה. עמ' 137 – 138)

להמשיך לקרוא

דוּניא – עודה בשאראת

דוניא נעלמה. יצאה מהבית לעבודה ומאז לא נראתה. הכפר רעש וגעש, משלחות חיפוש הוקמו, עירבו את המשטרה, צוותי תמיכה בצוותי החיפוש הוקמו גם הם, שאלות נשאלו, אנשים נקראו לחקירת המשטרה, ניסו להבין האם יש אי-אילו שמועות הקשורות אליה. דוניא נעלמה ואין איש יודע היכן היא.

אחר-כך היא נעלמה גם מדפי הספר; החל מעמוד 29 ועד לעמוד 190 אין היא נזכרת כלל, ותעלומת העלמה אינה מוזכרת כלל עד עמוד 252. בין עמוד 190 לעמוד 252, סיפורה של דוניא מוזכר רק לסירוגין עם סיפורים אחרים, וכך גם לאחר שחוזר הסופר לעניין העלמה; סיפור אחד מני רבים.

וזה די מוזר, מעורר מחשבה. הנה אשה צעירה ששמה מתנוסס על כריכת הספר, שתעלומת העלמה פותחת את הספר, וגם את התקציר שעל הכריכה האחורית, ואף-על-פי-כן היא נעדרת ממרביתו, ממש כמו העדרה הפיזי ש"התניע" את כל הספר הזה.

ובכן, הספר עוסק בעיקר בתולדותיהם של אנשים אחרים, הקשורים בדרך זו או אחרת לדוניא, וקצת גם להעלמותה, ועיקר הספר הוא דרכי החיים ואורחות החיים של האנשים והנשים בכפר זיתוניא; הגברים ה"מרחפים" בין תיאוריות פוליטיות ואישיות, המחפשים משמעות לחיים, המתאספים באסיפות כדי לדון ולהחליט, המתקבצים באגודות כאלה או אחרות עם אג'נדה כזו או אחרת. והנשים, הנטועות לאדמה, לצרכי החיים היומיומיים, לפרנסה שיש להביא, לילדים שצריך לגדל, לפשרות שצריך להתפשר, לחיים עצמם.

להמשיך לקרוא

שארית היום – קזואו אישיגורו

"לורד דארלינגטון לא היה אדם רע. הוא לא היה אדם רע בכלל. ולזכותו ייאמר שבסוף חייו הוא לפחות יכול לקום ולומר שעשה את שגיאותיו שלו. כבוד הלורד היה אדם אמיץ. הוא בחר בדרך מסוימת בחייו. אחר-כך התברר שהדרך היתה מוטעית, אבל הוא בחר בה, …אשר לי, אפילו את זה אינני יכול לטעון. … נתתי אמון בחוכמתו של כבוד הלורד. במשך כל השנים ששירתתי אותו, האמנתי שאני עושה דבר-מה ראוי לשמו. אני אפילו לא יכול לומר שעשיתי את השגיאות שלי. …, (עמ' 209)

סטיוונס, מר סטיוונס, שהיה במשך זמן רב רב-משרתים בביתו של לורד דארלינגטון, באחוזת דארלינגטון הול, נזכר בחייו במהלך נסיעה של מספר ימים באנגליה הכפרית, טיול –מסע שמטרתו, אולי, ביקור חטוף אצל עמיתתו לשעבר לעבודה, מיס קנטון, שממכתב שהתקבל ממנה לא מכבר עולה כי אולי אין חייה כה טובים, והוא תוהה בינו לבינו אולי תשוב לתפקידה הקודם כסוכנת הבית, מאחר שצוות העובדים באחוזה צומצם עד מאד, ונדמה לו שתוכל לסייע בידיו לתחזק את הבית ברמה המתבקשת.

לורד דארלינגטון הלך זה מכבר לעולמו והבית נקנה על ידי "ג'נטלמן אמריקאי", מר פאראדיי, משום שרק ג'נטלמנים אמריקאים יכולים עוד להרשות לעצמם לקנות ולהחזיק אחוזה שכזו. וסטיוונס מוצא עצמו על סיפו של עידן חדש, עידן שבו אנשים כמוהו, בעצם כל האנשים, זוכים לאיזו התיחסות שווה, למעמד שווה, לפחות על פי חוק.

כי פעם היה סדר בעולם. כל אדם היה לו המקום הראוי לו במדרג החברתי, ולא היה שום צורך לשנות, אלא רק להצטיין במה שהגורל הועיד לך.

"… ראה את גרמניה ואיטליה.. ראה מה מנהיגות חזקה יכולה לעשות אם מניחים לה לפעול. שם אין שמץ מההבל הזה של זכות בחירה לכול. אם ביתך עולה באש, אינך מזמן את בני הבית אל חדר המיסב כדי לדון במשך שעה שלמה באפשרויות המילוט השונות, נכון? אולי פעם היה לזה מקום אבל העולם של ימינו הוא מקום מסובך. .." (עמ' 171)

להמשיך לקרוא

היעלמותה של סטפני מיילר – ז'ואל דיקר

מאיפה להתחיל? אפשר מהסוף – חסכו מעצמכם; אני כבר בזבזתי זמני וקראתי עד הסוף. אל תתנו לשליש הראשון של הספר להטעות אתכם; מיד לאחריו הספר הופך למופרך יותר ויותר כשעוד ועוד עלילות משנה נוספות לעלילה הראשית, עוד ועוד פיסות הסטוריה (שהרי יש כאן עניין הסטורי שצריך לחקור) מוסיפות מידע (מיותר לגמרי, אם תשאלו אותי), ובסופו של דבר, כשנפתרת התעלומה, מתברר לך שכבר מזמן חשדת ברוצח, אבל לא ממש ידעת להסביר לעצמך למה.

או מההתחלה; את ז'ואל דיקר הכרתי בספרו "האמת על פרשת הארי קברט" שעד היום, כמעט שש שנים אחרי שקראתיו, אני חוזרת וממליצה עליו לכל מי ששואל (וגם למי שלא) כספר חכם, אינטליגנטי, משעשע, ומרתק. כבר אז ידעתי שארצה לשוב ולקרוא בספריו של דיקר.

על-כן, מה רבה היתה אכזבתי כשקראתי את ספרו השני "בני בולטימור" (הערה להוצאה: על הכריכה האחורית של הספר החדש "היעלמותה של סטפני מיילר" מופיע הספר בשם "ספרם של הבולטימורים"; טעות מביכה מעט, כך נראה לי). הספר הזה – "בני בולטימור" היה כל כך מופרך, שככל הנראה קראתיו עד הסוף רק משום התקווה שמשהו יקרה. (ספוילר – לא קורה דבר; הוא רק מתקלקל עוד יותר).

לספר החדש נגשתי, אם כך ברגשות מעורבים; מצד אחד הסופר כבר הצליח לאכזב אותי פעם אחת. מצד שני הספר הזה נושא עליו את חותם האיכות של "הסדרה לספרות יפה" שבדרך כלל אני שמה בה את מבטחי.

להמשיך לקרוא

אנשים נורמלים – סאלי רוני

קונל ומריאן גיבורי הספר הזה הם שני אנשים צעירים (צעירים מאד; לראשונה אנו פוגשים בהם בשנתם האחרונה בבית הספר התיכון); שני אנשים צעירים שאינם חריגים בתוך הסך הכל שסביבם, אלא שבעיני עצמם הם נראים, הוא לעצמו והיא לעצמה, כמי שאינם נורמלים.

"אני לא יודעת מה הבעיה איתי, אומרת מריאן. אני לא יודעת למה אני לא יכולה להיות כמו אנשים נורמלים." (עמ' 159)

לקורא/ת יש פרספקטיבה רחבה יותר, ובדרך כלל נסיון חיים רב יותר, ושני צעירים שכאלה, יראו לנו נורמלים לחלוטין, כל אחד עם הייחוד שלו, אבל לא לעצמם.

קונל הוא הכוכב של קבוצת הכדורגל, נאה וחסון, חכם למדי, ועל כן, הביישנות שלו, המופנמות שלו, המוצא ה"מפוקפק" (בעיני הבורגנות השבעה, קונל הוא בן לאם חד-הורית ואב לא ידוע), אינם עומדים לו לרועץ בתקופת בית הספר. מריאן, שאביה מת ואמה ואחיה לא מכבדים אותה, כך נראה, ובבית הספר היא נחשבת עוף מוזר משום שהיא חכמה יותר מכולם, ובאמת מתעניינת בכל מיני נושאים המעניינים בדרך כלל אנשים מבוגרים, מקובלת קצת פחות ממנו.

היא בזה במידה מסוימת לבית הספר, ורואה בו מוסד קצת מיותר.

"נראה שבני כיתתה של מריאן אוהבים את בית הספר וחושבים שאין בו שום דבר חריג. זה טבעי בעיניהם ללבוש את אותם בגדים כל יום, לציית לכל מיני חוקים שרירותיים, להתנהל תחת מבטים בוחנים ומשגיחים, זה נראה להם נורמלי. הם לא חושבים שבית הספר הוא סביבה דכאנית. …" (עמ' 17)

להמשיך לקרוא

המטופלת השקטה – אלכס מיכאלידס

ספר מתח טוב, לטעמי, ניכר בשתי תכונות עיקריות: האחת – היותו מהפך דפים, כזה שאי אפשר להניחו מן היד אפילו לרגע; והשניה – שיפתיע אותי בפתרון שלו.

ובכן – "המטופלת השקטה" עונה, בחלקו המאוחר יותר על התוכנה הראשונה (עד כשליש מן הספר תהיתי אם עלי להמשיך, אלא שחזקה עלי המלצתו של מי שהפקיד בידי את הספר, ולכן לא ויתרתי), ובאופן מוחלט על התכונה השניה; אין שום דרך שיכולתי לנחש מה יהיה הפתרון המתיר את כל התהיות בסופו של הספר (למרות הרמזים הפזורים לכל אורכו, רמזים שרק בדיעבד אני יודעת לקרוא).

ובכן – תיאו פייבר, פסיכולוג, המספר בגוף ראשון, למעט קטעים מסויימים, ביקש והתקבל לעבוד במוסד לחוסות פגועות נפש, ויתר על קריירה מזהירה אפשרית במקום אחר, משום שחולה אחת – אלישיה ברנסון – סיפורה ריתק אותו.

אלישיה ברנסון היתה פעם ציירת מפורסמת ומוצלחת, היתה נשואה לצלם אופנה מצליח, ואהבה גדולה היתה ביניהם, ולכן כשרצחה את בעלה ביריות רובה, כפות לכסא במטבח, לאף אדם לא היה מובן על מה ולמה. אלישיה ניסתה לפגוע בעצמה, ולא לגמרי הצליחה, ושקעה בשתיקה מוחלטת.

הרוצחת השותקת נשפטה ונכלאה במוסד לפגועות נפש, שם המשיכה לשתוק ולא לתקשר עם אף אדם, מטפלים, רופאים, אחיות, מרפאות בעיסוק כזה או אחר. לא דברה עם איש במלים או שמחוות כלל.

עד שבא תיאו.

להמשיך לקרוא

יריית פרידה – לינווד ברקלי

יש לו את זה, ללינווד ברקלי, יש לו היכולת לכתוב סיפור מתח מרתק מהחל עד כלה, גם כשנדמה לך שהפתרון כבר ידוע וברור, גם אם סיפר לך מה הפתרון באמצע הספר, גם אם יש לא מעט מופרכויות עלילתיות, שההסתברות להן שואפת לאפס, גם אז, 464 עמודים ייקראו בלי נשימה ובלי הפסקה מהחל עד כלה (חוץ מהחיים עצמם, שיש להם נטייה להפריע באמצע ספרים).

כמו לא מעט סופרי מתח בני זמננו כותב ברקלי בסוג של המשכים; זירת העלילה היא אותה עיר מדומיינת (פרומיס פולס, במקרה הזה), הגיבורים הראשיים, אלה שיפענחו את התעלומה, הם אותם גיבורים, ואם קראת ספרים קודמים בסדרה, תוכל(י) אפילו לזכור את תולדותיהם, אבל הסיפור עומד בפני עצמו, וניתן  לקרוא גם שלא לפי הסדר, אם כי האיזכורים לארועים קודמים, מספרים קודמים, משמשים "פילרים" ומרחיבים מעט את יריעת הספר.

בריאן גאפני, בחור צעיר ותמים, גבולי, כך נראה לי, העובד בשטיפת מכוניות, נעלם למשך יומיים וכשנמצא, ממש באותו המקום בו נראה לאחרונה, נמצא מטושטש ומבולבל ועל גבו כתובת קעקע עם כיתוב משונה, שאף אחד לא יכול לשייך לכלום.

בארי דאקוורת, קצין המשטרה (שהופיע כבר בספרים קודמים של ברקלי) ממונה מטעם המשטרה לחקור את התעלומה.

להמשיך לקרוא

הפרדס – לארי טרמבלה

"… אי אפשר להסביר הכול. גם את המלחמה אי אפשר להסביר כשהיא הורגת ילדים,.." (*)

אב, אם, שני בנים בני תשע, תאומים, אמד (אחמד?) ועזיז. על פי שמותיהם חיים באיזו מדינה ערבית, אבל שמה ומיקומה אינם מצויינים. הורי האב נהרגו בהפצצה; טיל שנורה "מעבר להר"  ופגע בביתם והרגם. הבית נטוע בפרדס שנטע הסב, מקום שאיש ללא חשב שיוכל לצמוח בו דבר מה, והסב הצליח, ונטע פרדס והקים לו בית.

מעבר להר נמצא האויב, עלום שם אף הוא, פניו נסתרות.

אחותה של האם נישאה לאיש והיגרה לאמריקה. נישאה לאיש מן "האויב", ועל כן אין האב מאפשר לאם לקחת את בניו אליה. עזיז חולה, הרופאים צופים את מותו הקרב.

המלחמה הגיעה אליהם; מלחמה בין שני שבטים יריבים? בין אחים? לא ידוע.

אבל הנקמה מתבקשת, וילדים הריהם חיילים בפוטנציה, ואין שום סיבה שלא יתחילו כבר בגיל צעיר. ובכלל – קורבנות צעירים שנפלו בפעולות גבורה פותחים את השער לכל בני משפחותיהם לגן העדן, והמשפחות השכולות זוכות לכבוד וליקר משום שבניהן הקריבו את חייהם על מזבח המאבק הצודק והנכון, ועל הכבוד, ועל הנקמה ועל כל מיני עניינים חשובים שבני אדם נלחמים.

להמשיך לקרוא

לעולם אל תתן לי ללכת – קזואו אישיגורו

"כשאני חושבת על זה עכשיו, אני מבינה בדיעבד שהיינו בדיוק בגיל שבו ידענו כמה דברים על עצמנו – מי אנחנו, במה אנחנו שונים מהמשגיחים שלנו ומן האנשים שבחוץ – אבל עדיין לא הבנו מה המשמעות של כל אלה. " (*)

מכל הדיסטופיות שקראתי, דומה שזאת המטרידה ביותר; לא משום התאורים המזעזעים, כי אין, לא משום ציור-תמונת-סוף-העולם, או מה שנשאר ממנו, לא שלטון רודני ואכזר. לא. רק חיי יומיום שלווים, כפריים, נעימים.

אבל יש משהו ברקע, משהו שאנו יודעים שקיים, אבל לא יודעים מהו, משהו שמאיים על כל השלווה הזאת.

יש כמה רמזים מטרימים, זרועים לאורך הספר, יש תהיות העולות בזמן הקריאה, גם האמת, כשהיא נגלית סוף סוף, נקראת כמעט באדישות, עד שמסתכלים במבט כולל ומקיף, עד שמתחילים להבין ולעכל את גודל הזוועה המתוארת במלים מדודות ומדוייקות.

אשה אחת, קתי ה', שבהווה של הספר נזכרת בעברה ופורשת אותו לעיני הקורא/ת, מספרת על חווה הנקראת הלשם, ובה גדלים ילדים בכל מיני גילאים, מין פנימיה שכמותה פגשנו כבר בלא מעט ספרים.

חברת הילדים בפנימיה, הדינמיקה ביניהם, המבוגרים בחיי הילדים,.שכאן נקראים "משגיחים", כל אלה הופיעו כבר בספרות לאורך השנים, אלא שכאן יש משהו אחר, או, בעצם, אין; אין הורים, או געגועים או זכרונות בכלל מהתקופה של לפני, אין מגע עם הסביבה, עם "החוץ", אין אפילו אזור מדויק בו נמצאת החווה. מין אי בודד ברחבי האין.

להמשיך לקרוא