"…רומנים נותנים מושג מטעה לגמרי על החיים, הם מספרים שקרים ורומזים שתמיד יש סוף, כשבמציאות אף פעם אין סוף, הכול פשוט ממשיך עוד ועוד בלי סוף." (עמ' 50)

הטריגר לקריאה שניה בספר הזה, היתה סדרת הטלויזיה שנתקלתי בה במקרה; במקרה משום שעדיין לא תורגמה ולא הוקרנה באחד מערוצי הטלויזיה הרבים (למה באמת?) והחלטתי לרענן את זכרוני בכתיבה עצמה, רק כדי להיווכח (שוב) שהספר טוב בהרבה מהסדרה, ושבניגוד לסדרות אחרות, במקרים אחרים, כאן "תמצתו" את הספר לשני פרקים (אם כי לסדרה כולה קוראים בשם הספר הראשון), והפרקים הבאים עוסקים, שני פרקים בכל פעם, בשאר עלילותיו של ג'קסון ברודי, הבלש הפרטי שבראה קייט אטקינסון המופלאה.

ועוד סיבה לקרוא היא שעוד מעט יצא הספר החמישי בסדרת הספרים הזו, וצריך להתעדכן; בין קריאת שלושת הספרים הראשונים בסדרה לספר הרביעי עברו לא מעט שנים, והרביעי כלל לא תורגם לעברית (למה, באמת?) ורציתי לחזור לחוויה הראשונית של קריאת הספר הזה "מקרים אבודים"; מה גם שלראשונה קראתיו לפני כמעט עשור.

וסיבה לא פחות חשובה – כל ספריה של אטקינסון נשארו בספריה שלי, לקריאה חוזרת, ומפאת המקום המצומצם, לא הרבה ספרים נשארים, אבל אטקינסון היא אטקינסון, ועליה אסור לוותר.

ג'קסון ברודי הוא בלש פרטי. פעם הוא היה במשטרה, ולפני כן היה בצבא (אבל לא הלך לקורס קצינים, כי לא רצה להפוך לסנוב שחצן כמוהם). אחרי פרישתו הפך לבלש פרטי, והוא עסוק בעיקר במעקב אחרי אשה אחת שבעלה חושב שהיא בוגדת בו.

להמשיך לקרוא ←

ספר מתח טוב צריך שיהיו בו כמה וכמה אלמנטים בסיסיים, שימשכו את הקורא/ת עד תום הספר; עלילה מוצלחת, כתיבה טובה, מתח הולך ונבנה, פתרון בלתי צפוי או צפוי, אבל בנוי לעילא. ספר מתח טוב צריך להרחיק אותי מכל טרדות היום, להוות "מנוחה" בין ספרים רציניים ותובעניים, ולרתק אותי עד כי יקשה עלי להניח אותו מן היד.

"וייט ריבר בוערת" עונה על מרבית הסעיפים, ואם המחבר לוקה לעתים בהגזמות, או באיזה חוסר קוהרנטיות – יסולח לו, זה רק ספר מתח.

דייב גרני, ששמחתי לגלות שכבר פגשתי בו בספר אחר משל ג'ון ורדון – "פיטר פן חייב למות" הוא גיבור הספר הזה. ורדון, כמו לא מעט סופרי מתח (ולא רק) מן השנים האחרונות, כותב, כך הסתבר לי, סדרת ספרים שבכולם מככב אותו גיבור, ועלילותיו האישיות מתמשכות מספר לספר. אפשר לקרוא כל ספר בנפרד, והנאת הקריאה לא תיפגם, ואפשר לקרוא את כולם האחד אחרי השני, ואפילו לפי סדר הוצאתם, ולעקוב אחרי עוללות הגיבור.

ובכן – דייב גרני זה, שכבר פרש מכל עיסוקיו כשוטר (פעם היה השוטר המהולל והמעוטר ביותר בעיר ניו יורק), ומבקש לטפח את גנו ואת תחביביו,  נקרא על ידי פרקליט המחוז לסייע לו בחקירת רצח שוטר במהלך הפגנות שנערכו בעיר וייט ריבר הסמוכה במלאת שנה למותו של אדם שחור בידי שוטר לבן.

דייב גרני ומדלן, אשתו, בחרו להתנתק למדי מן העולם שמסביבם, להתרכז בחייהם, ולא להיות "מחוברים" לקורה בסביבה הקרובה, ובעולם. "… הם החזיקה בדעה ש"חדשות" הוא לעיתים קרובות מונח המלכד בתוכו מחלוקות יזומות, חצאי-אמיתות שטחיות ואירועים שאין להם עליהם כל השפעה. .." (עמ' 24)

להמשיך לקרוא ←

ספר מתח כמו שספר מתח צריך להיות (או לא, עניין של השקפה). סיפור ליניארי, בלי גלישות לזמן עבר (כמעט), הטובים טובים (ודי יפים, למען האמת), הרעים רעים (ונראים לא משהו במיוחד). זהו.

דייב גרני, בלש בדימוס ממשטרת ניו יורק, מתבקש על ידי חבר אחר מן המשטרה – הארדוויק, שפרש אף הוא רק עם סוג של קלון, לסייע בידו לזכות את שמה של אלמנה שהורשעה ברציחתו של בעלה העשיר כקורח. הארדוויק מבקש, כנקמה בארגון שסילק אותו משורותיו, להצביע על כשלים בניהול החקירה שהובילו להרשעה שגויה, במשפט שלו היה מתנהל כשורה, היתה האלמנה מזוכה, לפחות מחמת הספק.

גרני, כראוי לגיבור סיפור בלשי, יוצא לחפש לא רק את כשלי החקירה והמשפט, כי אלה גלויים לגמרי כמעט, ורק עורך דין רשלני בצורה קיצונית (כמו זה שהיה לאלמנה) היה מאפשר לכל כך הרבה כשלים "לעבור", אלא גם לחפש צדק (אחרת, בשביל מה הוא גיבור?). דהיינו – אם האלמנה היא הרוצחת, או, לכל הפחות, זו שהזמינה את הרצח, כי אז גם זיכויה מפאת חקירה שנוהלה שלא כהלכה, לא תביא את הקורא/ת על סיפוקו/ה. צדק צריך להראות ולהעשות.

להמשיך לקרוא ←

ספר מתח. בלש. ישראלי. צריך להיות טוב, והוא טוב. לסוגתו.

 ארז בראון הוא בלש פרטי, שעיסוקו, בדרך כלל, מציאת הוכחות לבגידת בן/בת זוג של מישהו/מישהי.

נאמן לסוגה – ארז בראון הוא אדם בודד; יש לו אשה לשעבר ושני ילדים, שאליהם הוא מתגעגע (אבל פוגש לפעמים) וגם אליה.

הוא גר ועובד בתל אביב. יש לו מזכירה (נשואה, אבל עם בעיות) ועוזר.

ויום אחד מתדפקים על דלתו זוג המחפשים את בתם שנעלמה, לפני שלוש שנים.

 מכאן יקח אותנו הספר למקומות שונים ומשונים בחיפושים אחר הנעדרת, מפגש עם החלקים הפחות מוכרים של העיר הגדולה. יש רצח, "סתם" אלימות, עלילות משנה לעלילה הראשית, תפניות מפתיעות יותר או פחות. והכל כאן ו(כמעט) עכשיו, בתל אביב של שנות האלפיים.

  להמשיך לקרוא ←

קודם כל אזהרה חמורה ביותר: אם לקחתם לידכם את "מתי כבר יהיו חדשות טובות?" בשום פנים ואופן אל תקראו את העטיפה האחורית!!

טוב תעשה ההוצאה אם במהדורות הבאות תסיר את האזכור לספור העלילה מן הכריכה.

 ולספר (המשובח) עצמו –

 רג'י צ'ייס היא נערה בת 16, אבל נראית צעירה הרבה יותר. לרג'י היתה אמא אבל היא מתה לא מזמן. את אביה לא הכירה, אבל היו כל מיני גברים בחיי אמה, שאת חלקם אינה זוכרת, או שהיתה מעדיפה לשכוח. יש לה גם אח גדול – בילי, אבל הוא יצא מהבית ויצא לתרבות רעה.

 רג'י למדה בבית ספר פרטי "פלצני נורא" משום שקיבלה מילגה (אמה שלה היתה כל כך גאה שיש לה, לה, ילדה גאונה), אבל עכשיו היא לא לומדת משום שאמא מתה והיא צריכה להתפרנס. היא ממשיכה ללמוד לבחינות הבגרות ונעזרת לשם כך במורתה שיצאה לגימלאות – מיז מקדונלד. מיז מקדונלד מכריחה אותה, מלבד קריאת החובה (כולל "הדוכסית האחרונה שלי" שכבר נזכר בספר אחר של סופרת אחרת: "אי סדר מוסרי" – מרגרט אטווד), לקרוא גם "קריאת רקע", כדי להבין יותר טוב.

 כדי להתפרנס, רג'י מטפלת בתינוק של ד"ר ג'ואנה ("קראי לי ג'ו") האנטר (אבל רג'י מתעקשת לקרוא לה "ד"ר ה'"). יש גם מר האנטר, אבל הוא קצת מחפש את עצמו, קצת עוסק בכל מיני "עסקים" לא ממש ברורים. רג'י חולמת שיום אחד ד"ר ה' תציע לה לגור איתם, והיא והתינוק יהיו המשפחה שלה.

להמשיך לקרוא ←

הבלשים הפרטיים בספרים הישנים היו בדרך כלל גברים בודדים שכל מה שידענו עליהם (חוץ מזה שתמיד פענחו את התעלומה בסוף הספר) היה איך נראה המשרד (מוזנח, בדרך כלל, עם אקדח במגירת השולחן, ובקבוק אלכוהול עליו), איך נראית המזכירה (נעלי עקב, ציפורניים אדומות, גרבי ניילון, חצאית צמודה – מטופחת מכף רגל ועד ראש, ותמיד תמיד עמוסת עבודה), איך נראית שגרת יומו (שתיה בפאב הסמוך, בריחה מנושים, עד שמגיע "המקרה" התורן), וזהו בערך. אף פעם לא היו להם אשה, או ילדים; זאבים בודדים.

 עד שבאו הבלשים שנכתבו בידי נשים – אדם דלגליש של פי.די. ג'יימס, למשל, שאנחנו יודעים שהוא אלמן, ומשורר, מלבד היותו בלש משטרה מצטיין, מיכאל אוחיון של בתיה גור, גרוש ואב לבן, מזרחי שהתחתן עם אשכנזיה מיוחסת והתגרש ממנה, סטודנט מצטיין באוניברסיטה… פתאום לבלשים יש חיים

 כזהו גם ג'קסון ברודי, שבאיזשהו סדר לא מסודר, פגשתי בו קודם בספר השני – "אקדח במערכה הראשונה" – ועכשיו, דקה לפני הספר השלישי, בספר הראשון. ברודי הוא בלש משטרה בעבר, בלש פרטי בהווה, גרוש ואב לבת, מקנא נואשות לאשתו לשעבר, מבכה כל רגע שאינו מבלה עם בתו.

  להמשיך לקרוא ←

הנה – ככה צריך לכתוב ספר מתח:

אקספוזיציה של כמה פרקים: הצגת הדמויות הראשיות ודמויות המשנה, יחד עם כמה אינצידנטים מסתוריים

גיבורים לא טובים מדי ולא רעים מדי, לא עשירים דגולים, לא עניים מדי, בלי מסעדות פאר, בלי גברים מסוקסים ויפהפיות עוצרות נשימה; אנשים "אמיתיים", עם רגשות ומחשבות, עם צרות קטנות או גדולות, עם חיים שיכולים להיות לכל אחד ואחת.

ולספר:

התפאורה – אדינבורו ("נמל הבית" של אטקינסון) – פסטיבל התיאטרון הבינלאומי השנתי, זה שכולנו קוראים עליו בעיתון או שומעים עליו מחברים ו"נורא" רוצים לנסוע גם.. ומסתבר שמי שחי שם רואה את זה קצת אחרת

להמשיך לקרוא ←

קספר קרונה הוא אמן קרקס, ליצן – אם תרצו. קספר קרונה אבד זה מכבר את אמו, אהובתו עזבה אותו, אביו גוסס בבית חולים.

קספר קרונה, למרות היותו אמן מבוקש, מתגורר בקרוואן, והוא מבוקש בלא מעט מדינות בענייני כספים.

לקספר קרונה יש שמיעה מעבר לאבסולוטית; הוא שומע מבעד לקירות, הולם לב דרך בגדים, רגשות, מחשבות… קספר קרונה שומע את העיר והעולם, וכל אדם באשר הוא מתויג כמעט מיד תחת איזשהו סולם מוסיקאלי. למען האמת, במהלך הקריאה הפכה גם שמיעתי חדה הרבה יותר, הפכתי אני לקשובה הרבה יותר לרעשי העולם שסביבי.

 קספר קרונה מעריץ נשים ומקנא בהן – "קנאה בשל המחשבה שנשים יכולות למצוא משהו המתקרב לאושר שלם גם כשאין שם מקום לשום גבר…". הוא אינו מאמין באמת, אבל פונה תדיר לריבוניתו של עולם – ומקוה שכוחותיו המיוחדים טובים גם אם הוא מתרכז דיו באיזו תפילה.

 ילדה אחת – קרלה מריה – המובאת אליו לשיעור נגינה מגלה בגרות מפתיעה ויכולות מוסיקליות מפתיעות.. "חטפו אותי" היא מספרת לו, כשהאנשים שהביאו אותה מרוחקים מעט ולא יכולים לשמוע.

אחר כך מודיעים לו שלא תגיע יותר – והוא יוצא לחפשה.

להמשיך לקרוא ←