ארכיון תגיות: עם עובד

צערו העתיק של הירח – נעמה דעי

אלמלא פרסם עמרי הרצוג ביקורת משבחת ומהללת בעתון "הארץ", מן הסתם לא הייתי לוקחת את הספר לקריאה, ולו רק משום מספרם הרב של הספרים המונחים על "מדף הספרים הממתינים לקריאה" בביתי; אך קראתי את הביקורת ולקחתי את הספר לקריאה.

במבט לאחור, ולאחר שכמעט בחרתי להפסיק את הקריאה כ- 20 עמודים לפני סוף הספר, נראה שהייתי צריכה ללכת אחר תחושת הבטן שלי; וזה לא שהספר לא טוב, הוא פשוט לא מספיק טוב, כזה שבעוד שבוע לא ישאר ממנו אלא זכרון רחוק, ובעוד שנה אצטרך לחזור אל הביקורת הזו כדי להזכר על מה הספר הזה בכלל?

יותם הוא בנה של יעל, שאביו מת עליו בצעירותו, ואמו נישאה בשנית, ואין הוא מוצא את מקומו בביתה, ועל כן עובר לחיות בבית אחותה הנשואה לרב באיזושהי התנחלות, בית שיש בו שבעה ילדים, והוא מתקבל כאחד מהם, למרות זרותו ומנהגיו האחרים.

אריאל, אחד האחים הצעירים, קרוב בגילו ליותם, נושא אליו עיניים מעריצות במידה מסוימת, ולכן בערב שבת אחד, כשיותם יוצא מן הבית בכעס, ואף רוכב על האופנוע שלו (עניין שלא יעשה בישוב דתי), אריאל הממהר אחריו, מוצא אותו עם הרעלת אלכוהול, ובהחפזו להזעיק עזרה מנסה לנסוע על האופנוע ומתרסק.

להמשיך לקרוא

Share

דוּניא – עודה בשאראת

דוניא נעלמה. יצאה מהבית לעבודה ומאז לא נראתה. הכפר רעש וגעש, משלחות חיפוש הוקמו, עירבו את המשטרה, צוותי תמיכה בצוותי החיפוש הוקמו גם הם, שאלות נשאלו, אנשים נקראו לחקירת המשטרה, ניסו להבין האם יש אי-אילו שמועות הקשורות אליה. דוניא נעלמה ואין איש יודע היכן היא.

אחר-כך היא נעלמה גם מדפי הספר; החל מעמוד 29 ועד לעמוד 190 אין היא נזכרת כלל, ותעלומת העלמה אינה מוזכרת כלל עד עמוד 252. בין עמוד 190 לעמוד 252, סיפורה של דוניא מוזכר רק לסירוגין עם סיפורים אחרים, וכך גם לאחר שחוזר הסופר לעניין העלמה; סיפור אחד מני רבים.

וזה די מוזר, מעורר מחשבה. הנה אשה צעירה ששמה מתנוסס על כריכת הספר, שתעלומת העלמה פותחת את הספר, וגם את התקציר שעל הכריכה האחורית, ואף-על-פי-כן היא נעדרת ממרביתו, ממש כמו העדרה הפיזי ש"התניע" את כל הספר הזה.

ובכן, הספר עוסק בעיקר בתולדותיהם של אנשים אחרים, הקשורים בדרך זו או אחרת לדוניא, וקצת גם להעלמותה, ועיקר הספר הוא דרכי החיים ואורחות החיים של האנשים והנשים בכפר זיתוניא; הגברים ה"מרחפים" בין תיאוריות פוליטיות ואישיות, המחפשים משמעות לחיים, המתאספים באסיפות כדי לדון ולהחליט, המתקבצים באגודות כאלה או אחרות עם אג'נדה כזו או אחרת. והנשים, הנטועות לאדמה, לצרכי החיים היומיומיים, לפרנסה שיש להביא, לילדים שצריך לגדל, לפשרות שצריך להתפשר, לחיים עצמם.

להמשיך לקרוא

Share

סיפורים אוקראיניים – ניקולאי גוגול

"עלי להודות שאיני יכול להבין מדוע כך דרכו של עולם, שהנשים באות ואוחזות בחוטמינו לנהוג אותנו לאשר תחפוצנה, ועל שום מה תופסות אצבעותיהן את החוטם בזריזות שכזהת, משל היה ידית של קומקום? אולי אצבעותיהן נבראו ככה, ושמא חוטמינו הם שאינם ראויים לטוב מזה. …" (עמ' 30)

אם יש את נפשכם ונפשכן לדעת איך נראו החיים הכפריים באוקראינה של המאה ה- 19, אלה הסיפורים שצריך וכדאי לקרוא. צריך להתרווח בשקט, לפנות זמן, ופשוט ליהנות מתיאורי הנוף והאווירה, האנשים ומה שמסביבם, האצולה הכפרית, המשרתים, נושאי המשרות למיניהם, משק החי, והכל הכל בשפה עשירה ונפלאה, הכל קורם עור וגידים (וריחות, וטעמים של ארוחות נפלאות ובלתי נגמרות) מול עיני הקורא/ת.

ששה סיפורים בספר, וכולם משעשעים, נינוחים, מצחיקים, מאיימים, באווירה נינוחה. הסיפור לא חשוב כמעט כלל, את הסיפור אפשר לכתוב בשתי פסקאות; התיאורים מחיים את החיים של פעם.

העולם הזה של מזרח אירופה, שנעלם זה מכבר, הזכיר לי את הקריאה ב"תשמעו סיפור" של יצחק בשביס זינגר, והפעם מן הצד של "הגויים".

להמשיך לקרוא

Share

המורה זהובת העיניים – סטראטיס מיריביליס

בסוף חודש יוני בשנת 2018, שנה לפני ששקעתי בקריאת הספר הזה, בקרתי ביוון, באי לסבוס. הגעתי ללסבוס, משום ששמעתי על מסירותם הרבה של תושבי האי היפה הזה לפליטים שעברו באי, איך פתחו את בתיהם ולבם בפניהם, עת עברו שם בדרכם לאירופה, ואיך בעקבות גל הפליטים הצטמצמו מאד ביקורי התיירים באי. חשבתי שזו חובתי המוסרית להחזיר להם מעט מן המעט שנגרע מחלקם, על ידי כך שאת חופשתי אעשה בלסבוס.

בחרתי לשהות במלון מסוים, שהתיימר להיות על שפת הים, ובפועל היה מרוחק ממנו כמעט קילומטר שלם, וכשהגעתי אליו התברר כי אני הדיירת היחידה בו, וכי המלון נמצא מחוץ לעיירה ואפילו חנות מכולת לקנות בה דבר מה לאכול או לשתות אין למצוא בטווח הליכה. היה כמעט קיץ, והיה כבר די חם, והייתי אחרי שעות מרובות בטיסות ובדרך, ועל כן בחרתי לעזוב את המלון, ולעבור למלון אחר, כזה שנמצא בתוך העיירה.

המלון אליו עברתי נקרא The Schoolmistress with the Golden Eyes, שם ציורי ויפהפה, ממש כמו הנוף שנשקף מן המרפסות שבשתי קומותיו, ושם התברר לי כי המלון נקרא על שם ספר שנכתב פעם על ידי בן המקום, והבטחתי לעצמי להשיגו בשובי ולקראו.

ובסופו של דבר – כך עשיתי.

הספר הנפלא והיפה הזה, יש בו שתי תמות מרכזיות: האחת – הספר נושא את בשורת הנגד למלחמות, כל המלחמות, בין עמים, בין מעמדות, בין גזעים. כי תמיד, תמיד בסופה של המלחמה יהיו המתים והפצועים והכאב, האלמנות והיתומים, הנשים והנערות והילדות האנוסות, הרכוש שנעלם, ותמיד יהיו אלה שבשם אידיאלים נעלים כאלה או אחרים יבקשו מזור לנפשם בעוד ועוד מלחמות ונקמות וחוזר חלילה; וכמובן, תמיד יהיו אלה שירוויחו מקיומה של המלחמה, והונם יגדל וחייהם ישתפרו לבלי הכר.

הנושא השני הוא – איך לא – אהבה.

להמשיך לקרוא

Share

צ'יק ואני – וולפגנג הרנדורף

"… חשבתי שבלי צ'יק לא הייתי חוווה שום דבר מהדברים האלה באותו קיץ ושזה היה קיץ נהדר, הקיץ הכי טוב אי-פעם, ועל הכול חשבתי בזמן שעצרנו את הנשימה והבטנו למעלה, מבעד לנצנוץ הכסוף ולבועות המים, היכן ששני שוטרים במדים רכנו אובדי עצות מעל שפת הבריכה ודיברו זה עם זה בשפה דוממה ורחוקה, בעולם אחר – והייתי מאושר נורא. כי אמנם אי אפשר לעצור את הנשימה לנצח, אבל אפשר להחזיק אותה לא מעט זמן." (עמ' 216)

הספר הזה הוא ספר מסע; לא מסע נינוח של אנשים מבוגרים, דוגמת "שלושה בסירה אחת" או "מסעותי עם דודתי" או אפילו "המסע הבלתי סביב (בעליל) של הרולד פריי" (אם כי כאן המסע היה קצת פחות נינוח), כזה שבו עובר הגיבור ממקום למקום, פוגש אנשים, נח קצת, ממשיך הלאה, עוצר שוב, פוגש עוד אנשים, לכל אחד מהם סיפור משלו, כזה המאפשר מנוחה מן המסע וחוזר חלילה; כאן המסע הוא אכן בין מקומות, כשכלל לא בטוח מהו יעדו, או לפחות מהו הכיוון, וגיבורי המסע הזה הם שני נערים בני ארבע עשרה.

הספר הזה הוא (סוג של) ספר נוער, משום שגיבוריו הם שני נערים, בני ארבע עשרה, שכמו כל הנערים בגיל הזה הם כבר יודעים הכל יותר טוב מהמבוגרים, ובעצם אינם יודעים הרבה; שכמו נערים אחרים בגילם הם מתחילים לגשש אחר האפשרות של אהבה ראשונה; שכמו נערים אחרים בני גילם תוהים באשר למעמדם בקרב בני גילם מן החֶברה הקרובה; שכמו נערים אחרים בני גילם בעיקר מבולבלים.

הספר הזה מתרחש בגרמניה. לא גרמניה של רוב הספרים שקראנו עד כה – זו של מלחמת העולם השניה (בעיקר) או הראשונה, או בין המלחמות, אלא גרמניה של כאן ועכשיו, זו שאנשיה עסוקים בעיקר ביום יום, דאגות פרנסה,חינוך, ואין בה כמעט אזכור למקומה בהיסטוריה.

להמשיך לקרוא

Share

נער האופניים – אלי עמיר

בעידן שבו ניתן לצרף מלים למשפטים, משפטים לפסקאות, פסקאות לפרקים, לאגד את כולם, להעביר לבית דפוס, להוסיף צילום בכריכה, ולקרוא לזה ספר, להוצאות הספרים יש תפקיד חשוב; לבחור את הספרים שעוברים איזושהי נפּה, לתרגם תרגום איכותי (אם כי גם כאן חזיתי בלא מעט "נפילות"), לערוך, כן, אפילו ספר מתורגם צריך לערוך כך אמר לי פעם עורך באחת מהוצאות הספרים. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בספר שנכתב בשפה העברית, והוגש להוצאה לאור שהחליטה כי אכן יש לקחת את קובץ המלים והמשפטים והפסקאות והפרקים ולהפכם לספר. צריך לערוך! צריך לשים לב לסדר הדברים כפי שיובאו יום אחד לעיני הקורא/ת, צריך לקצץ, צריך לשים לב לכפילויות, צריך להרחיב במקומות מסויימים.

אבל אסור להניח לכתב היד כפי שהוא. אסור.

והנה, כשכבר חשבתי להניח את הספר הזה, אחרי מאה וקצת עמודים, ואולי לחזור אליו בעתיד, אולי לא לחזור אליו כלל, החלטתי שאולי בכל זאת אנסה עוד קצת. וטוב שעשיתי זאת. כי הסיפור סוחף לגמרי.

סיפורם של העולים מעיראק, שבאו לכאן, חלקם כנגד רצונם, שלא לגמרי התערו בארץ הזו, שנשלחו למעברות ולכפרים נידחים, בשולי המקומות המיושבים של ה"ותיקים".

סיפורו של נורי, בן דמותו של עמיר, ככל הנראה, שמשפחתו גלתה מביתה אל מקום שאמנם אינו נידח כלל, אלא כפר הצמוד לגדרה, אלא שזהו כפר לעולים, שהצריפים בו קטנים, והאבק חודר לכל פינה; כפר שמראהו, לאלה הרואים, משום שמרבית התושבים בו עיוורים, יכול להביא לייאוש בלב.

להמשיך לקרוא

Share

אור הירח – מייקל שייבון

זו הביקורת שחשבתי לכתוב על הספר:

בתקופה האחרונה קראתי לא מעט ספרים ש"התכתבו" עם עברו/ה של הסופר/ת, או של משפחתו/ה; כך ב- "עד שנולדתי" של איתמר לוי, המספר את סיפור משפחתו, "ילדה רעה" האוטוביוגרפי של נעמי לויצקי, "יקיצה" של ניר ברעם, שגם אם אינו אוטוביוגרפי לגמרי, הרי יש בו בהחלט חלקים מחייו של הסופר. גם "הראיון האחרון" שכתב אשכול נבו, יש בו לא מעט סממנים אוטוביוגרפיים, ו"ארץ עיר ילדה" של אביגיל קנטורוביץ' מתכתב לא מעט עם חייה של הסופרת. "אור הירח" של מייקל שייבון הינו ספר על משפחתו של המספר – בעיקר סבו וסבתו, וסיפורם המופלא. היא שורדת שואה, שהצליחה להשאר בחיים כנגד כל הסיכויים ואף לחלץ את ילדתה הקטנה ולהגיע לאמריקה, שם פגשה באיש שאהב אותה יותר מכל, אימץ את ילדתה וניסה ככל שיכול היה להעניק לה חיים טובים.

הם נפגשו בבית הכנסת בו כיהן כרב אחיו של הסב – ריי, בעת חגיגות הפורים. הסב, חייל משוחרר ממלחמת העולם השניה (על כך בהמשך), הגיע לחגיגות לא משום שהיה לו עניין בהן או בכל עניין יהודי אחר, אלא משום שהיה יהודי של אחרי מלחמת העולם השניה.

"החגיגות השנתיות לכבוד רחמנותו של האל, עוזו והצדק שלו, הסעודות או הצומות לתפארת שמו, הניסים שעשה כביכול לנו ולאבותינו – לדעתו של סבא שלי כל אלה התאיינו מול הדבר שהוא עדיין לא למד לקרוא לו השואה. במצרים, בשושן, בימי יהודה המכבי, אלוהים התערב וגאל אותנו ביד חזקה ובזרוע נטויה; נו, אז מה. כשנשלחנו למשרפות אלוהים ישב עם אצבע נטויה בתחת ונתן לנו להישרף. ב- 1947 הייתה לדעתו של סבא שלי רק סיבה אחת להמשיך להגדיר את עצמך יהודי, להמשיך להיות יהודי קבל עם ועדה: כדי להגיד להיטלר 'זין בעין'." (עמ' 108).

להמשיך לקרוא

Share

מוות על הנילוס – אגתה כריסטי

שוב קלקלתי לעצמי; ב- 1978 יצא הסרט "מוות על הנילוס" (או שמא קראו לו כאן "רצח על הנילוס"? אני לא באמת זוכרת), וצפיתי בו לפחות פעמיים. עד היום ישנן כמה סצינות שלא שכחתי.

לכן, כשלקחתי לידי את הספר הזה, ידעתי כמובן מיהו הרוצח/ת, ולא נותר לי אלא לקרוא ולהבין מיד את כל הרמזים המטרימים ששתלה כריסטי לאורך כל הספר, עד לפתרון התעלומה.

מובן, שחלק מן העלילה נשכח ממני, ובוודאי עלילות המשנה, אבל החלק העיקרי, אותו חלק ההופך את הקריאה בספר מתח משובח (והספר הזה בהחלט משובח) לבלתי נשכחת, הפך למשני. לא יכולתי להיות מופתעת כלל מהפתרון הגאוני (והוא גאוני לגמרי), יכולתי רק ליהנות מיכולת הכתיבה המופלאה והמרתקת, וכאמור, לגלות את כל אותם רמזים ששתלה בדרך לגילוי.

ולספר עצמו – לינט רידג'ווי, יורשת עשירה ומחוזרת, ואשת עסקים מצוינת, למרות גילה הצעיר, נישאת במפתיע לאיש פשוט יחסית, סימון דויל, ארוסה של אחת מחברותיה, ז'קלין בלפור, שהכירה ביניהם, מתוך מחשבה שלינט תוכל למצוא לו איזו משרה שתפרנס אותם באופן הגון.

נישואים מהירים אלה מזעזעים כמה לוחות טקטוניים או לכל הפחות, כמה עורכי דין מנאמניה של היורשת, אלה האחראים כי תקבל ירושתה בהגיעה לגיל המתאים, או עם נישואיה, והם ממהרים משני צידי האוקינוס, מארצות הברית ומאנגליה, כדי לחבור אליה ולהשגיח.

להמשיך לקרוא

Share

השופט – שי אספריל

ימים לא קלים עוברים על מערכת המשפט בזמן הזה; הועדה למינוי שופטים מתגלה כמקום שבו נחתכים גורלות ומתמנים מינויים לא תמיד ראויים, ומיד יש מי שמעלה מתהום הנשיה מינויי עבר, שאף הם נעשו מטעמים שאינם ענייניים, מינוי מקורבים (אשתו של.., בנו של..), מינוי "מטעם", מינוי על פי מכסה (אחת אשה, אחד ערבי, אחד מזרחי..); ומיד נשמעים קולות על אובדן אמון במערכת, ו"ניקוי אורוות כללי". ובתוך כל אלה שופטים טובים יותר או פחות, עורכות ועורכי דין ישרים פחות או יותר, חייבים להמשיך לעשות במלאכה, לטעון טיעונים, לפסוק פסקים, לגזור דינם של מורשעים…

ובתוך כל אלה שקעתי ראשי ורובי ב"השופט" ספרו המצוין של שי אספריל ש"גרף" אותי אל תוכו, והסיט אותי מכל עיסוקי (ככל שאפשר, כמובן).

השופט הוא אריאל בן אליאס; שופט מחוזי צעיר (יחסית), מעמיק ומוצלח (ככל שניתן לשפוט, בעל ידע נרחב, ולא רק בתחום עיסוקו, שחב את קידומו גם (אך לא רק) לאחת מאותן מכסות ידועות, ודרכו ל"עליון" נראית סלולה אם רק לא יעשה שגיאות קלות או נוראיות, אם רק לא יתגלה איזה סוד אפל בעברו.

"לפעמים לא צריך לעבור על החוק כדי שיראו לך את הדרך החוצה. לעיתים די בהתבטאות לא מוצלחת או בתמונה שלך עם המאהבת. לפעמים די בהימצאותך במקום לא הולם, אם בכנס פוליטי שנוי במחלוקת ואם במרתף מפוקפק, ומאחוריך מלכה שמצליפה בישבנך בשוט." (עמ' 112)

אבל יש איזה סוד אפל; כזה שמעולם לא חלק עם איש, כזה הרודף את מחשבותיו וחלומותיו, מסייט שנתו בלילות ומתגנב למחשבתו בימים, סוד שיותר משמעיק על מלאכת השיפוט, מערער את חייו הפרטיים.

להמשיך לקרוא

Share

העיר העשרים ושבע – ג'ונתן פראנזן

בשנת 2001 יצא לאור ספרו של ג'ונתן פראנזן "התיקונים", וזכה לכל מיני פרסים יוקרתיים, וגם לבחירתו כ"ספר החודש" של אופרה ווינפרי. זכיה שיש לה משמעות כלכלית לא קטנה, משום שהטבעת "ספר החודש של אופרה" על גבי ספר, הופכת אותו לרב-מכר כמעט באופן מיידי.

אלא שפראנזן סירב להתארח בתוכניתה של ווינפרי, ובכך זכה לפרסום רב אף יותר, ולהתעניינות שחרגה מגבולות אמריקה, והגיעה אף לכאן. וכך זכינו אף אנו להכיר (ולהוקיר) את כתיבתו המרתקת, המקיפה, היורדת לפרטי פרטים, של פראנזן. "התיקונים" יצא לאור בהוצאת עם-עובד בשנת 2003.

הסקנדל הקטן משך כבר אז את תשומת לבי, ומשום כך מיהרתי לקרוא בספר ההוא. קראתי ונשביתי בקסמיו של פראנזן.

אחר כך, כשיצאו לאור, אצתי לקרוא את "חירות" ואת "טוהר", שני הרומנים הבאים בתור שלו (עדיין מחכה לי ספר המסות שלו  "איך להיות לבד"), ומובן שכשיצא הספר הזה לאור "העיר העשרים ושבע", הרומן הראשון של פראנזן (שיצא לאור כבר ב- 1988), פיניתי לי זמן איכות כדי לקראו.

ולא התאכזבתי. זאת אומרת, כמעט. ברומן הראשון הזה מתגלה כבר יכולת הכתיבה הפנומנלית של פראנזן לספר סיפור באופן מרתק, כזה שכלל לא רוצים להניח את הספר מן היד, ולהכביר פרטים ופרטי פרטים על האנשים והנשים, הגיבורות והגיבורים הראשיים, והמשניים, ההיסטוריה של כל אחד, והיחסים ביניהם, והסביבה, אף היא מקומה לא נפקד.

להמשיך לקרוא

Share