ארכיון תגיות: עם עובד

מכונות כמוני – איאן מקיואן

בראשית היה אייזק אסימוב, והוא נתן חיים לרובוטים, ואפילו חוקים בסיסיים נתן להם, להתנהגותם:

  1. לא יפגע רובוט לרעה בבן אדם, ולא יניח, במחדל, שאדם ייפגע.
  2. רובוט חייב לציית לפקודותיו של אדם, כל עוד אינן סותרות את החוק הראשון.
  3. רובוט ידאג לשמור על קיומו ושלמותו, כל עוד הגנה זו אינה עומדת בסתירה לחוק הראשון או לחוק השני.

באחד מספרי הסיפורים הקצרים שלו, סיפר אסימוב על ניסוי שנערך בבית אחד, עם רובוט בשם "טוני". טוני הוצב בביתה של אשתו של אחד המדענים החוקרים, בעת שבעלה נעדר (לצורך הניסוי מהבית). טוני דמה בכל דבר ועניין לאדם אמיתי, אולם עם יכולות של מכונה. הניסוי נועד לבדוק כיצד יתמודד אדם (במקרה הזה אשה, עקרת בית) עם נוכחות רובוט-בית, והאינטרקציות ביניהן. איני זוכרת באיזה ספר קראתי, או את שמה, או את שמו של בעלה, אבל את טוני אני זוכרת.

בטוני של אסימוב נזכרתי כשפגשתי את "אדם", הרובוט שנקנה על ידי המספר – צ'רלי פרנד. אדם היה אחד מתוך עשרים וחמישה רובוטים, הדגמים הראשונים שעדיין היו דגמי נסיון, ויחד עם זאת הועמדו למכירה לציבור הרחב.

"לשנים עשר דגמים מהמהדורה הראשונה הזאת קראו "אדם" ולשלושה עשר קראו "חוה". נדוש, אמרו כולם, אך מסחרי. המדע כבר הפריך את תפיסת הגזע הביולוגי ועשרים וחמישה הדגמים תוכננו על פי מגוון מוצאים אתניים. היו שמועות ואחר כך תלונות על כך שלא ניתן להבדיל בין הערבי ליהודי. תכנות אקראי בצירוף חוויות חיים יעניקו לכולם חופש גמור בהעדפה מינית. …" (עמ' 10)

להמשיך לקרוא

רציחות האלפבית – אגתה כריסטי

הוצאת עם עובד החלה, בשנים האחרונות, להוציא לאור בתרגום מחודש כמה וכמה מסופרי המתח שאהבנו לקרוא לפני עשרות שנים, ביניהם, כמובן, המלכה הבלתי מעורערת – אגתה כריסטי. תרגום חדש מטבע הדברים הופך את הקריאה לנגישה יותר, ודאי לבני הדור הצעיר (שלא יבינו על מה ולמה ההתרגשות), ואף לבני דורי שהתרגומים הישנים נראים להם לפתע (או לא לפתע) מגושמים למדי.

ואם בתרגום עסקינן, איני מקנאה כלל וכלל במתרגמת המצוינת של הספר הזה – מיכל אלפון – שנאלצה לבחור בין שמירה על סדר האלפבית העברי, לבין זה הלועזי, ולהחליף את האות C ב- ג' (ואז למצוא שמות דומים לאנשים ולמקומות). אלפון בחרה באלפבית העברי, ולוּ שאלה אותי הייתי בוחרת אחרת, ומוסיפה ביאורים, אבל פרט לכך, הרי שתרגומה מעולה לגמרי.

הרקול פוארו, אחד משני גיבוריה האלמותיים של כריסטי, קיבל לביתו מכתב ובו הודעה על רצח שעתיד להתרחש בעיירה אנדובר בתאריך מסוים, וחתום על ידי א.ב.ג. ואכן, ביום שנקבע במכתב נרצחה אשה אחת באנדובר, ששמה גב' אשר.

זמן קצר לאחר מכן התקבל מכתב הנוקב ברצח עתידי בעיירה בקסהיל-און-סי, ואכן בתאריך הנקוב נרצחה באותה עיירה אשה צעירה, העלמה ברנרד.

המכתב השלישי הצביע על רצח עתידי בגמפטון-און-סי, אך עוד לפני שהספיקה המשטרה להערך, התבצע הרצח הנוסף, והפעם הנרצח הינו אדם מוכר, עשיר ורב השפעה – סר ג'פרי גלדסטון.

להמשיך לקרוא

לא הכול בר חלוף – מדלן טיֵן

"… אני רוצה לתאר חיים שאין להם עוד מקבילים בעולם הזה; ביתר דיוק, חיים שהיו יכולים להימשך לו רק הייתי מסוגלת לראותם. אפילו עכשיו נשעים זיכרונות מסוימים בהירים יותר. …(עמ' 162)

יש לי חבר אחד שבכל פעם שאנחנו נפגשים או מדברים, או אפילו סתם מחליפים מסרונים, ברור לי לגמרי שהשיחה תגמר ב- "את הולכת להרוג אותי, אבל ממש כדאי שתקראי את …"; וכאן יבוא שם של ספר (במקרה הטוב אחד, במקרה הפחות או היותר טוב, תלוי את מי שואלים, רשימה של ספרים) או שם של סופר/ת שאני מוכרחה לקרוא. לעתים זה יהיה ספר שטרם תורגם (ואולי אף לא יתורגם) לעברית, ומיד מוכנס שמו לרשימת הספרים השמורים באמזון, להורדה ביום מן הימים לקינדל שלי, או, במקרה שתורגם, לרשימת ה"צריך". הספרים הללו לעולם לא יהיו דקים וקלילים, לעולם יהיו כבדי משקל בתוכנם ובאורכם.

לפני זמן לא רב הגיע המסרון הידוע, עם שם הספר Do Not Say We Have Nothing, ולאחר מספר ימים ההודעה המרגיעה – זוכרת את הספר שהמלצתי לך עליו? יצא עכשיו בעברית בשם "לא הכול בר חלוף".

ואכן, זה ספר שהייתי מוכרחה לקרוא.

בין ה- 15 באפריל ל- 4 ביוני, 1989, הפכה ככר טייננמאן בבייג'ינג למוקד של מחאה עממית כנגד המשטר בסין. סטודנטים (בעיקר) רבים נקבצו לככר במחאה, תוך ניצול העובדה שעיתונאים רבים מכל העולם התקבצו לבירת סין לקראת ביקורו הממלכתי של גורבצ'וב, וכך יכלו להביא את מחאתם לידיעת העולם כולו. המחאה הסתיימה על ידי הפעלת משטר צבאי ועימותים בין מפגינים לאנשי צבא, עימותים בהם נהרגו אלפי אנשים, אזרחים, סטודנטים, מפגינים.

להמשיך לקרוא

גריי – לאוני סוואן

ד"ר (בשאיפה לפרופסורה) אוגוסטוס (אוגוסט) הף עמית מחקר ואנתרופולוג בקיימברידג', חונך לכמה סטודנטים וסטודנטיות, איש צעיר, יחסית, קפדן עם עצמו עד אימה, בעצם בעל הפרעה טורדנית כפייתית משהו, בעל הרגלים קבועים לגמרי: "הוא ידע ששטיפת ידיים רבה כל כך ונעילה וספירה עד שלוש אינם חיוניים באמת כדי לשרוד. אנשים אחרים מסתדרים יפה מאד בלי ספירה וסידור אינסופיים. אבל לו זה חיוני. בראש שלו." (עמ' 285) מוצא עצמו במערבולת בלתי מוכרת לו כלל; סטודנט אחד שלו – אליוט פיירבנקס, נצר למשפחת אצולה, נמצא מת למרגלות הקפלה של קינגס קולג'.

הדעה המקובלת היתה כי הסטודנט חובב הטיפוסים על גגות מצא את מותו בנפילה, ובשקט בשקט מלחששים גם על אפשרות של התאבדות, אם כי לא ברור לגמרי למה, המשפחה מבקשת למנוע נתיחה לאחר המוות, ובניגוד למקובל לערוך לו טקס הלוויה בקיימברידג' ולא באחוזת המשפחה, אולי כדי למנוע שאלות נוספות מצד המיליה החברתי אליו השתייך.

אליוט פיירבנקס מת והותיר אחריו תוכי אפרפר, מושא המחקר שלו. תוכי שיש לו אוצר מלים לא קטן, תוכי המסוגל לזהות צורות וצבעים, חומרים, מאכלים אהובים, מסוגל לחקות קולות, ואפילו לשיר משפטים מתוך Bad Romance  של ליידי גאגא.

להמשיך לקרוא

שלג – רונית מטלון

"זו הפתיחה כנראה, או אחת מהן: השלג, הבחורה, הבית ברחוב הנשפך אל הנהר, האיש במעיל הגשם הסתווי העושה את דרכו לבית, בעקבות הבחורה, שוכח או לא שוכח את ילקוטו על המדרכה, קובר או לא קובר את ראשו בין כתפיו, לא, לא דורך על שרוכי נעלו הפרומים, זה כבר יותר מדי." (עמ' 27)

איש אחד שפעם אהב נערה אחת. נפרדו, לא ברור למה. עכשיו הם נפגשים שוב. בניו יורק. בשלג.

לה יש חיים אחרים עכשיו. בעל וילדה. הוא נשאר מאחור עם המשפחה שלו. גם עם אבא שלה.

אבא שלה היה, פעם, עילת הפגישה ביניהם; פעיל חברתי מעדות המזרח, מושא מחקרו של האיש, באוניברסיטה. מפגש בין ישראל הראשונה, הלבנה, הפריווילגית, לבין ישראל השניה, זו של השכונות, אלה שהובאו לארץ המובטחת ונדחקו לשוליה. בעצם, האב אמור היה להיות רק אחד מתוך המחקר, אבל האיש נשבה ונשאר.

והיתה גם הבת; נערה בת שבע עשרה, שלא זכתה להשכלה מסודרת אבל ידעה לצטט חלקים ניכרים מרומנים גדולים של המאה ה-19.

"מפאת הבהלה שתוקפת אותך לפתע, חולשת האיברים המשונה הזו שמזכירה שפעת, אתה מתנפל על העובדות, מונה אותן בזו אחר זו, כמו רוכל. הכרת את האישה הזו כשהייתה בת שבע עשרה. אהבת אותה תשע שנים ושלושה חודשים. חלפו מאז שש שנים ושבעה וחצי חודשים. יש לה בעל, יש לה ילדה. היא חיה בניו יורק עם בעלה ובתה. היא קוראת לך לפעמים סלומון אף gל פי שזה איננו ולא היה אף פעם שמך." (עמ' 12 – 13)

להמשיך לקרוא

כל המשפחות המאושרות – אן פאצ'ט

לאון פוזן, סופר נודע ששתק במשך חמש עשרה שנים הוציא לאור ספר שזכה מיד בכל שבחי הביקורת והיה לרב מכר; הספר נקרא "כל המשפחות המאושרות".

"הספר עסק בשני זוגות של שכנים בווירג'יניה. … יש להם שביל כניסה משותף. הם מסתדרים טוב מאוד. הם שואלים דברים זה מזה, משגיחים זה על ילדיו של זה. הם יושבים זה על מרפסת העץ של זה בערבים ושותים ומשוחחים על פוליטיקה. … הילדים – שישה בסך הכול –משוטטים בחופשיות בין שני הבתים, הבנות ישנות זו במיטתה של זו. לא היה קשה לנחש לאן הסיפור הולך, אבל הספר לא עסק בפרשיית האהבים האומללה, אלא דווקא בעומס העצום שמטילים החיים: העבודה, הבתים הידידויות, חיים הנישואים, הילדים, כאילו כל הדברים שרצו בהם ועמלו למענם קיבעו מציאות שבה האושר אינו מושג. …" (עמ' 169)

כשפוזן כתב את "כל המשפחות המאושרות" הוא חי עם פראני, הצעירה ממנו בלמעלה מעשרים שנים, והסיפורים שסיפרה לו על חייה ועל משפחתה, היו הבסיס לספר שכתב ה"מאורעות האמיתיים שהיוו השראה לספר" , וכמובן – ש"כל קשר בין הסיפור לבין המציאות הינו על דעת הקורא בלבד".

אבל צריך להתחיל מההתחלה.

מסיבת ההטבלה של פראני היתה מלאה באנשים, חברים של אביה השוטר, פיקס, מהמשטרה ומהפרקליטות המחוזית. אלברט קאזינס, ממשרד התובע המחוזי, שלא באמת הכיר את המשפחה, אבל שמע על המסיבה וחיפש תירוץ להמלט מעוד יום ראשון עם אשתו ההרה בפעם הרביעית ושלושת ילדיו התובעניים (כמו כל הילדים), ולכן נפרד מאשתו בתירוץ שזה משהו של העבודה, והגיע למסיבה. מתישהו פגש שם את בוורלי, אשתו של פיקס עם התינוקת בזרועותיה. המפגש הזה שינה את חייהן של שתי המשפחות לתמיד.

להמשיך לקרוא

צערו העתיק של הירח – נעמה דעי

אלמלא פרסם עמרי הרצוג ביקורת משבחת ומהללת בעתון "הארץ", מן הסתם לא הייתי לוקחת את הספר לקריאה, ולו רק משום מספרם הרב של הספרים המונחים על "מדף הספרים הממתינים לקריאה" בביתי; אך קראתי את הביקורת ולקחתי את הספר לקריאה.

במבט לאחור, ולאחר שכמעט בחרתי להפסיק את הקריאה כ- 20 עמודים לפני סוף הספר, נראה שהייתי צריכה ללכת אחר תחושת הבטן שלי; וזה לא שהספר לא טוב, הוא פשוט לא מספיק טוב, כזה שבעוד שבוע לא ישאר ממנו אלא זכרון רחוק, ובעוד שנה אצטרך לחזור אל הביקורת הזו כדי להזכר על מה הספר הזה בכלל?

יותם הוא בנה של יעל, שאביו מת עליו בצעירותו, ואמו נישאה בשנית, ואין הוא מוצא את מקומו בביתה, ועל כן עובר לחיות בבית אחותה הנשואה לרב באיזושהי התנחלות, בית שיש בו שבעה ילדים, והוא מתקבל כאחד מהם, למרות זרותו ומנהגיו האחרים.

אריאל, אחד האחים הצעירים, קרוב בגילו ליותם, נושא אליו עיניים מעריצות במידה מסוימת, ולכן בערב שבת אחד, כשיותם יוצא מן הבית בכעס, ואף רוכב על האופנוע שלו (עניין שלא יעשה בישוב דתי), אריאל הממהר אחריו, מוצא אותו עם הרעלת אלכוהול, ובהחפזו להזעיק עזרה מנסה לנסוע על האופנוע ומתרסק.

להמשיך לקרוא

דוּניא – עודה בשאראת

דוניא נעלמה. יצאה מהבית לעבודה ומאז לא נראתה. הכפר רעש וגעש, משלחות חיפוש הוקמו, עירבו את המשטרה, צוותי תמיכה בצוותי החיפוש הוקמו גם הם, שאלות נשאלו, אנשים נקראו לחקירת המשטרה, ניסו להבין האם יש אי-אילו שמועות הקשורות אליה. דוניא נעלמה ואין איש יודע היכן היא.

אחר-כך היא נעלמה גם מדפי הספר; החל מעמוד 29 ועד לעמוד 190 אין היא נזכרת כלל, ותעלומת העלמה אינה מוזכרת כלל עד עמוד 252. בין עמוד 190 לעמוד 252, סיפורה של דוניא מוזכר רק לסירוגין עם סיפורים אחרים, וכך גם לאחר שחוזר הסופר לעניין העלמה; סיפור אחד מני רבים.

וזה די מוזר, מעורר מחשבה. הנה אשה צעירה ששמה מתנוסס על כריכת הספר, שתעלומת העלמה פותחת את הספר, וגם את התקציר שעל הכריכה האחורית, ואף-על-פי-כן היא נעדרת ממרביתו, ממש כמו העדרה הפיזי ש"התניע" את כל הספר הזה.

ובכן, הספר עוסק בעיקר בתולדותיהם של אנשים אחרים, הקשורים בדרך זו או אחרת לדוניא, וקצת גם להעלמותה, ועיקר הספר הוא דרכי החיים ואורחות החיים של האנשים והנשים בכפר זיתוניא; הגברים ה"מרחפים" בין תיאוריות פוליטיות ואישיות, המחפשים משמעות לחיים, המתאספים באסיפות כדי לדון ולהחליט, המתקבצים באגודות כאלה או אחרות עם אג'נדה כזו או אחרת. והנשים, הנטועות לאדמה, לצרכי החיים היומיומיים, לפרנסה שיש להביא, לילדים שצריך לגדל, לפשרות שצריך להתפשר, לחיים עצמם.

להמשיך לקרוא

סיפורים אוקראיניים – ניקולאי גוגול

"עלי להודות שאיני יכול להבין מדוע כך דרכו של עולם, שהנשים באות ואוחזות בחוטמינו לנהוג אותנו לאשר תחפוצנה, ועל שום מה תופסות אצבעותיהן את החוטם בזריזות שכזהת, משל היה ידית של קומקום? אולי אצבעותיהן נבראו ככה, ושמא חוטמינו הם שאינם ראויים לטוב מזה. …" (עמ' 30)

אם יש את נפשכם ונפשכן לדעת איך נראו החיים הכפריים באוקראינה של המאה ה- 19, אלה הסיפורים שצריך וכדאי לקרוא. צריך להתרווח בשקט, לפנות זמן, ופשוט ליהנות מתיאורי הנוף והאווירה, האנשים ומה שמסביבם, האצולה הכפרית, המשרתים, נושאי המשרות למיניהם, משק החי, והכל הכל בשפה עשירה ונפלאה, הכל קורם עור וגידים (וריחות, וטעמים של ארוחות נפלאות ובלתי נגמרות) מול עיני הקורא/ת.

ששה סיפורים בספר, וכולם משעשעים, נינוחים, מצחיקים, מאיימים, באווירה נינוחה. הסיפור לא חשוב כמעט כלל, את הסיפור אפשר לכתוב בשתי פסקאות; התיאורים מחיים את החיים של פעם.

העולם הזה של מזרח אירופה, שנעלם זה מכבר, הזכיר לי את הקריאה ב"תשמעו סיפור" של יצחק בשביס זינגר, והפעם מן הצד של "הגויים".

להמשיך לקרוא

המורה זהובת העיניים – סטראטיס מיריביליס

בסוף חודש יוני בשנת 2018, שנה לפני ששקעתי בקריאת הספר הזה, בקרתי ביוון, באי לסבוס. הגעתי ללסבוס, משום ששמעתי על מסירותם הרבה של תושבי האי היפה הזה לפליטים שעברו באי, איך פתחו את בתיהם ולבם בפניהם, עת עברו שם בדרכם לאירופה, ואיך בעקבות גל הפליטים הצטמצמו מאד ביקורי התיירים באי. חשבתי שזו חובתי המוסרית להחזיר להם מעט מן המעט שנגרע מחלקם, על ידי כך שאת חופשתי אעשה בלסבוס.

בחרתי לשהות במלון מסוים, שהתיימר להיות על שפת הים, ובפועל היה מרוחק ממנו כמעט קילומטר שלם, וכשהגעתי אליו התברר כי אני הדיירת היחידה בו, וכי המלון נמצא מחוץ לעיירה ואפילו חנות מכולת לקנות בה דבר מה לאכול או לשתות אין למצוא בטווח הליכה. היה כמעט קיץ, והיה כבר די חם, והייתי אחרי שעות מרובות בטיסות ובדרך, ועל כן בחרתי לעזוב את המלון, ולעבור למלון אחר, כזה שנמצא בתוך העיירה.

המלון אליו עברתי נקרא The Schoolmistress with the Golden Eyes, שם ציורי ויפהפה, ממש כמו הנוף שנשקף מן המרפסות שבשתי קומותיו, ושם התברר לי כי המלון נקרא על שם ספר שנכתב פעם על ידי בן המקום, והבטחתי לעצמי להשיגו בשובי ולקראו.

ובסופו של דבר – כך עשיתי.

הספר הנפלא והיפה הזה, יש בו שתי תמות מרכזיות: האחת – הספר נושא את בשורת הנגד למלחמות, כל המלחמות, בין עמים, בין מעמדות, בין גזעים. כי תמיד, תמיד בסופה של המלחמה יהיו המתים והפצועים והכאב, האלמנות והיתומים, הנשים והנערות והילדות האנוסות, הרכוש שנעלם, ותמיד יהיו אלה שבשם אידיאלים נעלים כאלה או אחרים יבקשו מזור לנפשם בעוד ועוד מלחמות ונקמות וחוזר חלילה; וכמובן, תמיד יהיו אלה שירוויחו מקיומה של המלחמה, והונם יגדל וחייהם ישתפרו לבלי הכר.

הנושא השני הוא – איך לא – אהבה.

להמשיך לקרוא