"… בגיל עשרים ושלוש הוא היה בשבילנו, הנערים בעל הסמכות המופתי והנערץ ביותר שהכרנו, גבר צעיר בעל אמונות מוצקות, נינוח, לבבי, הגון, נבון, יציב, עדין, נמרץ, שרירי – חבר ומנהיג גם יחד. דמות רבת הוד שאין כדוגמתה באחר הצהריים ההוא, לקראת סוף יוני, לפני שהמגפה של 44' קנתה שביתה של ממש בעיר – מבחינת לא רבים מאיתנו, לפני שגופינו וחיינו השתנו כליל – כשכולנו צעדנו מאחוריו אל מגרש העפר הגדול שמעבר לרחוב, בקצה ירידה קצרה ממגרש המשחקים. …" (עמ' 180)
קיץ 1944. מלחמת העולם השניה. בחורים צעירים מארצות הברית (ושאר העולם) נשלחו להלחם על אדמת אירופה, ובמזרח הרחוק, כנגד כוחות הציר.
אלה שנשארו מאחור מצאו עצמם במלחמה אחרת לגמרי – המלחמה כנגד נגיף הפוליו. מלחמה שבה אין רואים את האויב, אין יודעים מהיכן הוא מגיח, אין יודעים איך להילחם בו. רק הסירנות של האמבולנסים ברחבי העיר מבשרות על עוד חולה המובהל לבית החולים.
באקי קנטור, מורה לחינוך גופני, נערץ על ידי תלמידיו וסביבתו בכלל, לא נשלח למלחמה. באקי קנטור סבל מקוצר ראייה חמור ועל-כן לא נמצא ראוי לצאת לשדה הקרב.
מה היה קורה אילו…?
פרופ' קולמן סילק היה דיקן מוערך באוניברסיטת אתנה, עד שיום אחד, כאשר נמאס לו ששני אנשים ששמותיהם נקראים בעת הקראת רשימת הנוכחות בבוקר, נעדרים שוב – כפי שנעדרו מאז תחילת שנת הלימודים, ומעולם לא פגש אותם. בהערת אגב שואל פרופ' סילק האם הם אנשים בשר ודם או שמא "שדים שחורים" – ומכאן מתחיל מחול שדים אמיתי.