ארכיון תגיות: תמיר

אם טובה דיה – בב תומס

איך לכתוב ספר? איך לגשת למלאכת הכתיבה? האם הרעיון קודם לסיפור? האם הסיפור כותב את עצמו או שהסופר/ת יודע/ת מה יהיה סופו? האם כל הדמויות מגובשות, או שאפשר לפעמים להגיע לאמצע הספר ומתברר שהוא "לא מספיק ארוך", ואז צריך "לעבות", אולי להוסיף דמויות, אולי להרחיב בתיאורן של הקיימות? והעלילה – האם היא מגובשת דיה? וכמה להרחיב בעלילות המשנה? והאם לכלול איזו אג'נדה בספר? כי אם לסופר/ת יש אג'נדה ברורה ומובהקת, למה שלא יפתו את הקורא/ת העתידי/ת עם סיפור שיש לו (סוג של) מוסר השכל?

בב תומס, כך למדתי מאתר ההוצאה קרטיס בראון, היתה, בעברה פסיכולוגית קלינית בשרות הבריאות הציבורי וכעת עובדת כיועצת ארגונית בתחום בריאות הנפש ותחומים אחרים. דומה למדי לגיבורת הספר של – רות הרטלנד.

רות הרטלנד עומדת בראש מרפאה לטיפול בנפגעי טראומה, טיפול בשיטה מיוחדת האמור לספק פתרונות מהירים (יש שיאמרו "אינסטנט") לבעיות הנובעות מטראומה, בתוך ששה מפגשים שבועיים. המרפאה, כמו כל שירותי הבריאות ובריאות הנפש, סובלת מתקצוב חסר ו"חיה" בעיקר מתרומות קרן מסוימת. המרפאה מנסה לפתור את בעיותיהם של אלה שהמערכת הממשלתית לא פנויה לטפל בהם.

לרות הרטלנד היתה פעם משפחה "לדוגמה"; בעל אוהב ותאומים, בן ובת. עתה היא גרושה, בתה נמצאת בקצה השני של העולם ובנה נעדר מזה מספר שנים. אמה של רות מעולם לא היתה אם מתפקדת מספיק, כך לפחות בזכרונותיה, ועתה היא נמצאת בדיור מוגן, בשלבי דמנציה מתקדמים.

באחד הימים הגיע למרפאה לפגישה עם רות בחור צעיר שהזכיר לה, במראהו, בדיבורו, בג'סטות הקטנות, את בנה הנעדר. הופעתו אל הצעיר מערערת את נפשה של רות, ובמקום לנהוג במקצועיות המצופה ממנה ולהעבירו למטפל/ת אחר/ת החליטה לטפל בו בעצמה. מובן שהחלטה כזו יחד עם מצבה שלה אינה החלטה מקצועית, ועל כן בחרה להסתיר את תחושותיה ורגשותיה גם מפני היועץ שלה, אליו היתה פונה בכל פעם שחשה שנסדקת היכולת המקצועית שלה.

להמשיך לקרוא

ארצנו הירוקה והנעימה –עאישה מאליק

ישובים קטנים, קהילות קטנות, כפרים נוטים להיות הומוגניים באוכלוסיה החיה בהם; אנחנו מכירים את זה מקרוב. מן הקיבוצים ועד הישובים הקהילתיים, המושבים וכל אותם מקומות פסטורליים ויפים, שכדי לגור בהם אין די ברצון, וברכישת פיסת נדל"ן, אלא יש לעבור דרך ועדת קליטה ולקבל עליך כל מיני כללי התנהגות הנוהגים במקום. וגם אם אין ועדת קליטה, מעטים האנשים שיבואו לגור במקום שידגיש את שונותם.

ובכל זאת, לעתים יש מי שרוצה לשנות את הדרך המותווית לו, ובוחר לעצמו מקום מגורים שבו ינסה להיטמע, שלא ידעו, שלא ירגישו שבעצם הוא שונה.

בילאל השאם, רואה חשבון אנגלי ממוצא אפגני בחר לחיות יחד עם משפחתו בקהילה קטנה שכזה, בכפר אנגלי מרוחק בשם "אחרית בבל", ובדרך כלל הצליח להיטמע בסביבת מגוריו. היה לו  משרד מצליח ובו כמה וכמה עובדים, היה לו קול במועצת הכפר, בנה של אשתו מנישואיה הראשונים למד בבית הספר המקומי, והיו לו חברים מקומיים, ובכלל, נדמה היה שאין הבדל בינו לבין שכניו, שבחרו אף לקרוא לו "ביל".

אלא שאמו, על ערש מותה, ביקשה כי יקים בכפר מסגד.

"אנשים מתים ותולים את המשאלות שלהם על צווארך עם כל האשמה הכרוכה בכך." (פרק 25)

החל מאותו רגע החלו לעלות כל הרחשים המוסווים של כל אלה המקבלים את האחר, ובלבד שיאמץ את ערכינו ואת דרכי חיינו, ולא יתבלט בריחו או בלבושו, או באורחות חייו. שיהיה כמונו (ויש שיאמרו: ושיגיד תודה על שאנחנו נותנים לו מקום בתוכנו).

להמשיך לקרוא

מדריך המכשפות לבריחה – אליקס א' הארו

לא ספר כי אם סיפור, אף לא ארוך במיוחד, אך קסום ביותר.

הידעתם כי "בתולדות העולם היו תמיד רק שני סוגי ספרניות: ספרניות מרירות וצדקניות שהשפתון שלהן מחלחל אל הקמטים סביב שפתיהן והן סבורו תשהספרים הם רכושן הפרטי, ומנויי הספרייה אינם אלא עבריינים מסוכנים שבאים לגנוב אותם; ומכשפות."

ובכן – המספרת היא ספרנית מן הסוג השני, זו שתדע להתאים ספר לכל קורא/ת, זו שתבליט את שדרת הספר המומלץ בפני הקורא/ת המזדמן/ת בלי שידעו כי ישנה הכוונה לקריאה, זו שתתעלם מאי החזרת ספר בזמן, כי ברור שאם מישהו מחזיק ספר כל כך הרבה זמן, הוא ודאי חוזר וקורא בו שוב ושוב; זו שתוציא מן המדף ספרים נשכחים, רק כדי שלא יחושו גלמודים ועצובים.

ויש ילד אחד, שכל הסימנים מראים שהוא מאוכלוסיה מוחלשת, שהספרים הם עבורו מקלט, והוא מחפש רק ספרים שיש בהם קסם. הראשון שהוא לוקח הוא דווקא ספר שאין לו הרבה דורשים, אולי משום ההוצאה המרושלת שלו: "הנסיך הנמלט", ולמרות זאת, הילד מחזיק בספר הרבה מעבר לזמן ההשאלה.

אחר כך הוא שואל ספרי קסם אחרים, חלקם קוסמים לו, חלקם לא (ולנו הקוראות והקוראים הזדמנות להכיר קטלוג של ספרי קסם לבני הנעורים, חלקם אמיתיים חלקם מומצאים – אבל בטוח שנחפש אותם, רק כדי לבדוק, שלא נחמיץ, כאלה שקראנו וכאלה שלא ידענו שיש..).

לפעמים הוא נעלם, ואז הוא חוזר.

עד שהיא משאילה לו את "מדריך המכשפות לבריחה" (בניגוד לדעתה של ספרנית / מכשפה אחרת).

 

הסיפור נשלח לידידי ההוצאה של "תמיר הוצאה לאור" ולא ניתן למכירה

 

מדריך המכשפות לבריחה – אליקס א' הארו. תרגום: לי עברון. הוצאת: תמיר הוצאה לאור

A Withc’s Guide to Escape: A practical Compendium of Portal Fanasies – Alix Harrow

 

 

ציפורי גשם – קלריסה גוּנְאווָן

בסוף הספר נשארתי די מהורהרת ומרוחקת, ובעיקר תוהה. מצד אחד לא הצלחתי לגמרי להתחבר לספר, לעלילה, לדמויות, ומצד שני, לגמרי היה קשה להניח אותו מן היד.

ספרים מארצות רחוקות פותחים לפנינו צוהר להצצה לעולמות לא מוכרים. מי שלא חיו ביפן, ואפילו לא ביקרו בה, יכולים להבין טפח מן התרבות דרך הספרים הנכתבים בהן.

את יפן פגשתי, פעם, בספר "רקמת סתיו", ב "נוף גבעות חיוור" של אישיגורו ואצל מורקמי ב"יער נורבגי".

שני הראשונים הילכו עלי קסם. האחרון קצת פחות. אולי משום שהיו מעוגנים בתקופת זמן מוקדמת יותר, כשקודים מסויימים היו תקפים יותר מאשר בתקופה המודרנית.

אף הספר הזה – "ציפורי גשם" עניינו אנשים החיים בסופה של המאה העשרים, עם צורות וקודים של התנהגות הקרובים יותר לאלה המוכרים לי במערב. אולי משום כך פג קצת הקסם.

להמשיך לקרוא