קראתי פעם, בספר אחר של סופרת אחרת, סיום שלא כל כך אהבתי. לא אהבתי משום שהסדר לא הושב על כנו, או שאולי כן, אבל רק למראית עין, והצדק לא הושג במלואו. שאלתי את הסופרת ההיא למה אי אפשר היה להפעיל את מאזני הצדק עד הסוף, והיא אמרה לי משפט מאד חכם – ככה זה בחיים; לא תמיד הצדק המוחלט מושג. לפעמים יש פשרות.
וכל זה לא בא אלא לספר שלא אהבתי את פתרון התעלומה של אסיא, ואת השבת הסדר על כנו, בלי שהצדק יבוא על סיפוקו. יותר מזה, אני מאד מקווה שזה לא ככה בחיים. איני מפרטת יותר מזה מחשש ספויילרים, אבל הפעם אני באמת מקווה שזה לא "ככה" בחיים, ושחוקרי המשטרה נוהגים אחרת.
עד עמ' 123 הגעתי, קרוב לשליש מן הספר. עד שהחלטתי שדי לי. מצאתי עצמי קוראת ולא באמת אכפת לי מה יקרה לנער הזה, אלישע בן-אבויה, ולא באמת מעניינות אותי הלכות אלה או אחרות ואיזו דמות לבשו מורי ורבני ישיבת לוד, לאחר חורבן בית שני.
כך איני יודעת מדוע החרימו אותו חבריו בישיבה, ומה עלה באחריתו מעבר לפרטים היבשים המדוּוחים באתרי המידע למיניהם.
וגם לא ממש אכפת היה לי.
רומנים הסטוריים לרוב מחיים את התקופה המתוארת בעיני הקוראת, מעניקים טיפת לחלוחית לתאורים היבשים. כאן היו לא מעט תיאורים יבשים, עיסוק בתורה שבעל-פה.
אווי פורטר היא אשה צעירה שעברה זה מכבר לעיירה קטנה, פגשה בחור נחמד, ובתוך זמן קצר התפתח ביניהם רומן, ואחר כך היא עברה לגור איתו, והחלה לפגוש את כל חבריו מנוער, ושכניו ושכנותיו, כל מי שגדל איתם. היא עומדת למבחן בכל מפגש כזה, כולם מנסים להבין מי היא ומה היא, ואחר כך רצים לבדוק את שמה בכל מיני רשתות חברתיות, כדי לאסוף עוד ועוד מידע.
אווי פורטר, בת יחידה, הוריה נהרגו בתאונת דרכים, הגיעה מעיירה קטנה אחרת באלבמה. נראה שמצאה את אהבת חייה. מישהו להזדקן איתו, לשבת איתו על המרפסת בערב ולצפות בגינת הירק. החלום האמריקאי במיטבו.
ההתחלה היתה מבטיחה; יותר מכך, הכריכה האחורית עשתה איזו השוואה עם "משחקי הרעב", ויצרה איזו ציפייה (נקודת הדמיון היחידה ל"משחקי הרעב" היא התחרות בין מספר אנשים; בניגוד ל"משחקי הרעב" מדובר בששה ולא בשנים-עשר, כאן מדובר על הדחת אחד, בעוד שב"משחקי הרעב" רק אחד שורד. אבל זה מין סוג של טיזר כזה).
אז לא. זה לא "משחקי הרעב", ואין בכלל מקום להזכיר את שניהם בכפיפה אחת.
התחלה מבטיחה, כאמור. ששה בעלי כוחות ובעלות כוחות מיוחדים, מסוגים שונים, בין בחומר, בין ברוח, נקראים להצטרף לאיזו אגודה סודית, לתקופת מבחן שבסופה ישארו חמישה מהם באגודה. בתקופת שהותם באגודה יעברו מבחנים שונים, ילמדו עוד ועוד על יכולותיהם, והכי חשוב – תהיה להם גישה לספרייה הגדולה באלכסנדריה. זו שנשרפה או לא נשרפה, (ההיסטוריונים חלוקים על כך), שהיתה מאגר עצום של ידע שהיה קיים עוד לפני הספירה הנוצרית והוסיף ונאסף, עד סופה, בשריפה, או שגוועה לאיטה, או שנוצרים נלחמו בה, או שמא מוסלמים. אבל האגדות הקשורות בשמה נשארו, ועצם קיומה הפיזי, גם אם נעלם מרוב בני האדם יכול להיות מוקד משיכה למלומדים ומדענים צעירים, בעלי כוחות מאגיים מסוגים שונים, המבקשים להרחיב את הידע שלהם עוד ועוד.
בטקס קבלת השבת האחרון, אמר אח של אחד החטופים: הייתי בטוח שזה עניין של יום-יומיים וכולם חוזרים.
אני חושבת שאף אחד מאיתנו, אלה שהיו שם, לא האמין שיעברו תשעה חודשים, ועדיין יהיו אזרחים ישראלים שהופקרו ונבגדו, בידי החמאס. אף אחד.
עוד לא עובר לי השבעה באוקטובר; היום הזה נוכח כל הזמן. וכן, יש ברכות קטנות שאפשר לברך (שנשארנו בחיים, שנשארנו שלמים בגוף), אבל זה כבר לא מספיק. ההרגשה הזו, שמי שצריך לטפל בכלל לא קשוב למה שצריך לעשות, שקולה לאותה הרגשה בממ"ד: אנחנו לנפשנו.
במחצית יולי השתא פרץ וויכוח מלומד בקבוצת "ספרים?" בספר הפנים , ובו נעו אמות הסיפים – האם יש לשמור אמונים לנוסח הישן, הידוע לכולן – "אמת הידועה לכל היא שרווק בעל נכסים זקוק לאישה", או שמא יש לאפשר את התרגום החדש – "מן המפורסמות היא שרווק בעל אמצעים זקוק לרעיה." היתה מי שאף הגדילה עשות והדביקה בספר בגרסתו החדשה, את המשפט מן הגרסה המוקדמת יותר, כך שלא תיפגע קריאתה.
אני, שקראתי את הספר אי אז במאה הקודמת, ככל הנראה בתרגומו של אהרון אמיר (ואולי דווקא תרגומה של שושנה שרירא, שכבר זכה למקום בפרויקט בן-יהודה, או שמא היה זה התרגום של טלה בר, באמת שאיני זוכרת), ושראיתי כך וכך סדרות וסרטים שנעשו על פי הספר הזה, סבורה שאין זה כלל משנה כיצד יתורגם משפט הפתיחה האייקוני, והספר בכלל, שהרי ידוע לכל (או: מן המפורסמות), שספריה של ג'יין אוסטין מהנים לגמרי, והספר הזה "גאווה ודעה קדומה" שהוא היהלום שבכתר כל כתביה, המעיין ממנו נבעו כל הרומנים הרומנטיים שבאו לאחריו, לאורך השנים והמאות, ומעולם לא נס ליחו, ועל כן לא הייתי כלל שמה לב לשינוי במשפט הזה, אלמלא אותו דיון (שקדם לקריאתי בספר).
איזה סיכוי יש לילד או ילדה לשרוד ולתפקד בעולם עוין, המחולק לקסטות ומעמדות, כשהוא או היא בתחתית, או כמעט בתחתית המעמד החברתי? עברו, אמנם, לא מעט שנים, מאז הייתי אני בגילאי הילדות והנעורים, והחברה שבה גדלתי היתה די הומוגנית (ואליטיסטית לגמרי, גם אם החברים בה לא הצהירו על כך בריש גלי), אבל אם אני מהרהרת באותן שנים, אני בהחלט יכולה לזכור נחשבים יותר ופחות, וכאלה שחיו לגמרי בשוליים. מחוץ למעגל שלנו לא הבטנו כלל, כאילו אין אחרים, ואם יש, אין לנו מושג מהם ומיהם וזה גם לא עורר בנו עניין מיוחד.
אחר כך גילינו את העולם שבחוץ, גילינו שיש אלימות רבה יותר ממה שיכולנו לשער, וחיים שונים לגמרי משלנו, ויכולנו לשמוח ב"בועה" שלנו, ולדעת שגם אם לא היינו "הכי" מקובלים בכתה, עדיין היינו מקובלים דיינו, כדי שלא להיות בשוליים.
