סיפור אימה אחד, קצר, נקרא כך: האיש האחרון בעולם ישב בחדר ולפתע שמע דפיקה בדלת. גם כותבת הממואר הזה נשארה לבדה בעולם, בכל אופן בעולם שהכירה. נשארה לבדה, ואף אחד לא בא להציל אותה (איכשהו זה נשמע לי כל כך מוכר). אשה אחת, לא לגמרי צעירה, אלמנה שעיתותיה בידיה, הוזמנה לכמה ימים לבלות עם זוג […]
את הספר הזה אפשר לקרוא, ב"גזרת" הטראש הבלתי מזיק, ושיש בכוחו לרתק מספיק כדי לקראו עד הסוף. מה שאין הספר הזה, למרות ההצהרה על הכריכה, הוא מותחן. אין כאן באמת תעלומה שצריך לפתור, אין כאן רמזים שצריך לעקוב אחריהם. יש כאן טכניקת כתיבה של שזירת שני סיפורים, האחד בתוך השני, ונסיון לפענח מה הקשר ביניהם, […]
בית סלאו הוא הבית אליו הולכים כל אותם עובדי (ועובדות) השירות ה(סמי) חשאי, שנבאש ריחם, שכשלו מתישהו בתפקידם, או הוכשלו על ידי קולגה ערמומי יותר, כאלה שהתמכרו לאחת ההתמכרויות הידועות יותר או פחות הגורמות לו, לאדם לאבד שליטה לרגע, ובדרך כלל לזמן ארוך יותר, על מעשיו או מראהו, או התנהגותו, או כספו, או כל אלה […]
עידית רווקה תל אביבית, בת שלושים ומשהו. קטנה, נמוכה, רזה. מורה לאנגלית ולספרות אנגלית. אין לה משפחה גדולה, אין לה חבר, אין לה חברים כמעט כלל. טבעוני בדרך כלל. מעצבנת. עידית היא גיבורת הספר הזה, ולמרות הנטייה הכמעט אוטומטית להזדהות עם גיבורים וגיבורות של עלילות, היא מצליחה לעצבן. לא תיכף, בהתחלה. להיפך. בהתחלה ליבך יוצא […]
איש אחד מבטיח לאשתו שעל ערש הדווי, הבטחה מסוימת. וזו ההבטחה המלווה את כל הספר. העדה היחידה להבטחה היא הבת הצעירה, אמור. האשה תמות וההבטחה לא תקוים, ואחר כך ימות האב, ותמות האחות האמצעית, וימות האח הבכור, ואף אחד מהם לא קיים את ההבטחה. ההבטחה שנתן האיש לאשתו על ערש מותה. וזה הסיפור. ויותר מן […]
מייקל קונלי, כך ראיתי בכל מיני פרסומים, כתב סדרת ספרי מתח בהם מככב הבלש הארי בוש (מחווה להרונימוס בוש), שאף אחד מהם לא קראתי. וזה לא באמת בעייתי, לקרוא ספרי מתח מתוך סדרה המוקדשת לבלש זה או אחד (או אחרת), משום שבמרבית הספרים מאותה הסדרה ישנה איזו התפתחות בחיי הגיבור, אלא שהעיקר הוא, כמובן, עלילת […]
יש לו, לריימונד קארבר, דרך משלו לספר סיפורים. סיפורים קצרים, יש לומר, קצרים מאד. ומה עוד יש לומר הוא שאין להם, לחלקם לפחות, פואנטה. הסיפור כאילו לא נגמר, והקוראת נשארת תלויה באמצע החיים או אמצע הסיפור. בסיפור השלישי היא כבר מבינה שלא תהיה פואנטה. ככה הוא כותב, קארבר. וכך צריך לקרוא. מין תמונת מצב בזמן […]