הספר הזה מאד מתעתע. לרגע הוא אפל, לרגע הוא ריאלי, מהחיים, ואז הופך למיסטי (נו, טוב, מעין רוגל אוהבת את הצד האפל הזה, הלא לגמרי מוכר; הייתי אומרת: לא לגמרי שפוי. אבל זה חלק מהכיף בספרים של רוגל, החלק הזה, הפארא-נורמלי). הספר הזה הוא בסימן שתיים: שתי גיבורות לא קשורות (לכאורה), שתי נובלות לא קשורות […]
אל הספר הזה הגעתי משום שמעין רוגל שלחה לי אותו באופציה להאזנה. ואני, שלא שומעת ספרים להנאתי כמעט כלל (מה כמעט? לא שומעת) , שמחתי מאד, והבטחתי לה שביום מן הימים אאזין לו. אחר כך ע' סיפרה בהתלהבות שקראה את הספר, ואמרתי לה שהוא ממתין לי להאזנה, וע' אמרה שאולי באמת הספר הזה ראוי יותר […]
"הנה, ככה הכול מתחיל, חשב, כשאדם עומד ריק. לא עוד מורה, לא עוד תלמיד, לא עוד נוכח, לא עוד בעולם, ולא נותר לו דבר מלבד להיות. זו ההתחלה, קפה אישון לילה ואחריו הדלת הנפתחת, וטיפות הגשם על הגוף וההליכה תחת האור הכתום שעוטף את הכול, הלאה, אל הנקודה שבה נגמר היישוב ומתחיל הפרא." (עמ' 9) […]