הנעדרת – סוזי סטיינר

ספר מתח, בדרך כלל, הוא ספר שאי אפשר להניח מהידיים עד שהתעלומה תפתר. את התהליכים לפתרון אנו מלווים בדרך כלל בחוסר תשומת לב, משום שהם לא באמת חשובים; חשוב שנדע מי? מה? למה? איך?

"הנעדרת" אינו ספר מתח רגיל; הוא נקרא בשטף מהחל עד כלה, אבל התהליכים הם החשובים, האנשים והנשים הם החשובים; הפתרון חשוב, אבל פחות.

אידית היינד, בתם של סר איאן היינד, רופא בית המלוכה, ומרים, נעדרת מביתה. כל חפציה נשארו מאחור, גם כוס יין שבורה וכתמי דם, הדלת לא היתה נעולה ואידית נעדרת.

סוף השנה. משטרת קיימברידג'שייר נכנסת לחקירה בהילוך גבוה משום מעמדה הרם של הנעדרת, וקרבתו של אביה לשר הממונה על המשטרה. כל קצה חוט נבדק, כל העבריינים הידועים למחוז נסקרים לבדוק האם יש להם קשר להעדרות. 72 השעות הראשונות להעדרות הן קריטיות; אחר כך נוטים לחפש גופה, מעשה פשע שהתבצע.

וכנאמר בפתיח – התהליכים והאנשים בספר הזה מרתקים עד בלי די.

אנשי המשטרה – מאנון בראדשו, סמלת בילוש, רווקה בת 39, יוצאת לדייטים מהאינטרנט (ומהגיהנום, אם תשאלו אותה). מאנון הנרדמת לקול מכשיר הקשר שלקחה פעם לביתה: "…הקול מתחיל להתרחק כשעפעפיה של מאנון צונחים, וגרגור מכשיר הקשר מתמזג לכתם חצצי מטושטש מאחורי עיניה. הנקישות, המתגים, הזמזומים, שפופרות הטלפון שמורמות ומורדות, החברים לעבודה שמתייעצים איתם, הכפתורים הנלחצים כדי לשמוע. באוזני מאנון זהו צליל הדריכות, התגובה המהירה לפגיעות ופשעים. זהו הטוב האנושי בפעולה, הגנה על הטוב מפני הרע. היא נרדמת." (עמ' 15).

להמשיך לקרוא

Share

משטרה – יו נסבו

עשרה ספרים יצאו לאור בארץ בסדרת "הארי הולה" של יו נסבו. כל אחד הוא ספר מתח בפני עצמו, כל אחד הוא המשכו של קודמו מבחינת עלילותיו של הבלש הארי הולה.

עדיף היה, כמובן, לקראם על פי סדר, אלא שהוצאתם לאור בארץ החלה דווקא מן הספר השלישי – "אדום החזה", מסיבות פטריוטיות אולי, כי ראש ממשלת ישראל מוזכר בפרולוג לספר, ואולי מסיבות אחרות. בכל אופן, כך קרה שכקוראת בעברית התוודעתי לראשונה לבלש המיוסר, השתיין, המעשן, הבודד, הנורווגי (יש לציין, כי בשנים האחרונות הבלשים הסקנדינביים הולכים ותופסים מקום נרחב בספרות המתח), רק מן הספר השלישי, ונאלצתי לספר לעצמי את תולדותיו לפני הספר הזה מתוך קשרים והקשרים שבתוך הספר. אחר כך קראתי עוד כמה ספרים, על פי סדר, ועשיתי הפסקה, ולכן הגעתי את הספר הזה – העשירי למנין – עם עוד "חור בהשכלה", או לפחות צורך להבין מתוך הסיפור "מה היה קודם".

אלא ש"מה היה קודם" לספר הזה נוגע בעיקר לסיפור המסגרת, סיפורו של הארי הולה, אהובתו, בנה, מפקדי המשטרה וחוקרים אחרים, ואין צורך ממשי להכיר לפרטי פרטים את תולדותיו בספרים הקודמים (אם כי זה בהחלט לא מזיק).

בספר הזה הארי הולה מרצה בבית הספר לשוטרים; אין הוא ממלא כל תפקידי חקירה, משום אלה שהם מאורעות בספר הקודם (שלא קראתי, אבל בהחלט אפשר להבין את ההקשרים), אלא שיום אחד הוא נקרא ליעץ לצוות מיוחד החוקר מקרי רצח של שוטרים, שכל אחד מהם נרצח בזירת רצח קודמת, מקרי רצח שמעולם לא פוענחו. כל השוטרים נרצחים באופן דומה לאותם מקרי רצח בלתי מפוענחים.

להמשיך לקרוא

Share

הבת מחוץ לארץ – נָגָ'את אֶל-הַאשְׁמִי

"… הרע מכול הוא שאיני מסוגלת להודות לאל. להגיד לו תודה על מה? מי זה אלוהים? איפה הוא? איך אתן יודעות שהוא קיים? אינכן רואות שכל זה הוא בסך הכול המצאה של אנשים שבמשך מאות שנים התאמצו: א' למצוא משמעות לעצם קיומם, ו-ב' לשלוט בכן, אנאלפבתיות שוטות מסכנות, ולשלוט בכל מי שמפחד מהחיים ולו רק טיפ-טיפה, כלומר בכולם בלי יוצא מן הכלל?.." (עמ' 25)

מהגרים, בכל מקום בעולם, המבקשים להיטיב את מצבם, יהיו תמיד זרים במקום החדש אליו יגיעו, לפחות בדור הראשון, חלקם גם בדור השני, ויש שלא ישתלבו בחברה החדשה גם בדור שלישי ורביעי, אלא יתכנסו להם בגטאות אמיתייים או מדומיינים, ינסו לשמר את התרבות שהביאו מ"שם" (כל "שם" שהוא), יתרחקו מכל מה שהוא זר להם, לא מוכר, מאיים. יאחזו בכל כוחם במה שהם, במה שהם יודעים.

ההגירה אל מדינות העולם המערבי, המודרני, המתקדם (בעיני עצמו), הליברלי, ממדינות העולם השלישי, או המדינות המתפתחות, כרוכים בה משברים גדולים של זהות ומקום, שפה, מעמד. המהגרים המבקשים להיטיב את מצבם, מהווים מושא קנאה ועוגן לנותרים מאחור, מי שיוכלו "למשוך" אחריהם את אלה שנשארו, לשלוח כסף לאלה שלא יהגרו, כך בכל העולם.

המספרת, שאין לה שם, היגרה בילדותה ממרוקו לקטלוניה. איחוד משפחות עם האב שעבר לפניהן, רק כדי לגלות שאין לו שום רצון להיות איתן, ונאלצו להתחיל מההתחלה בארץ זרה עם שפה זרה, בלי מקורות פרנסה. אבל בעולם החדש, המודרני.

להמשיך לקרוא

Share

להשביע את הדרקון – מאשה צור גלוזמן

למען האמת, חלק האקספוזיציה היה ארוך מדי; עד עמוד 60, לערך, נע הספר בין ההווה, שתיכף יקח אותנו לעבר, למאה ה- 13, (כך על-פי הטקסט על גב העטיפה), לבין העבר הלא רחוק, תקופת היכרותם של עידית וחלימי (שם משפחה, אבל כולם קוראים לו כך), והסיבות שהובילו למעברם מההדוניזם התל-אביבי לעתלית, בית מול הים, עם כל הסמליות הבורגנית והחלומות הנילווים אליה.

כמעט ויתרתי, אבל הייתי בהמתנה באיזה מוסד רפואי, וזה היה חומר הקריאה היחיד שהבאתי עמי, כך שלא באמת היתה אופציה אחרת, למעט העיתון שאני לא קוראת אף פעם, שמישהי השאירה על איזה שולחן, והיתה ברקע גם ההמלצה הבלתי מתפשרת של רוני, וכבר מיציתי את הפיד בפייסבוק; אז נשארתי.

וטוב שנשארתי. כי החל מעמוד 60, לערך, קשה עד מאד להניח את הספר מהיד. החל מעמוד 60, לערך, מתחיל הקסם.

עידית וחלימי, זוג צעיר, יחסית, עם ילדה קטנה אחת. עידית, עוסקת בתרגום ספרים. חלימי עורך עיתון לנשים, ובהמשך מגיש תוכנית רדיו. משבר בנישואיהם, שניסו להגדירם "פתוחים" אבל זה לא כל כך עובד, יחד עם הולדת לילי, בתם, וכל הכרוך באדם חדש ותלותי לחלוטין שהגיע למשפחה, הובילו אותם לעבור לבית השייך למשפחה בעתלית; לנסות מחדש.

להמשיך לקרוא

Share

ממלכת האי רצון – איה קניוק

אני חושבת שכבר הרבה זמן לא קראתי ספר שכל כך.העציב אותי, כל כך העיק עלי בזמן הקריאה.

עד שחשבתי לוותר עליו.

ולא שהיו בו תכנים מזעזעים או קורעי לב, אבל היה בו עצב עמוק.

כל הזמן.

אדם ברוק, הדמות הראשית בספר, פסיכיאטר מנהל באחד המוסדות, שנמצא, תינוק בן שלושה חודשים, נטוש על סף ביתו של ארנסט ברוק, שהיה מנהל בשלוותה, מוסד אחר לתשושי נפש, ואומץ על ידו.

המוסד הזה – בית חולים לתשושי נפש, אנשים שאינם רוצים דבר, או שרוצים דברים שאי-אפשר, " אלה הם אנשי הקצווֹת, היה ארנסט מסביר לעובדים הספורים החדשים שהעסיק, אלה שמחוץ לזמן, שזמנם עצר, כאן, בממלכת האי־ רצון." (*)

אדם שכל חייו מחפש אחר אמו, שאין הוא יודע מיהי. שהיה ילד ונער מחונן ונבדל מכולם, שנזקק לשקט שלו . לבדידות שלו.

להמשיך לקרוא

Share

אני טיטובה מכשפה שחורה – מאריז קונדה

"המתים אינם מתים אלא אם מתו בלבּנו. הם חיים אם אנו מוקירים אותם, אם אנו מכבדים את זכרם, אם אנו מניחים על קבריהם את המאכלים שחיבבו מאוד בחייהם, ובהפרשי זמן קבועים אנו מתייחדים עם מורשתם. הם כאן, סביב לנו, בכל עבר, להוטים לתשומת לב, להוטים לחיבה. די במילים ספורות להזעיקם, והם מצמידים את גופיהם הסמויים מעין אל גופינו, משתוקקים להביא תועלת . 

אך אבוי למי שמעורר את כעסם, כי לעולם לא יסלחו, והם רודפים בשנאתם הנחרצת את מי שעלבו בהם, גם אם בהיסח הדעת." (פרק 1)

טיטובה אשה לא לבנה שנחשדה והורשעה כמכשפה בסיילם, יחד עם עוד גברים ובעיקר נשים, בעשור האחרון של המאה ה- 17, היתה אשה אמיתית.

משום שהיתה לא לבנה, התיעוד הנוגע לה ולכל הקורות אותה מועט ביותר, ואלמלא היתה חלק ממשפט המכשפות, ככל הנראה היתה נעלמת בין דפי ההסטוריה, כמו אנשים ונשים אחרים שלא נחשבו בני אדם, ועל כן נפקד מקומם.

על כן יכולה היתה מאריז קונדה לקחת את סיפורה של טיטובה ולהוסיף לו את תולדותיה לפני ואחרי המאורע שהפך אותה לחלק מדפי ההסטוריה, לתת לה קול (הספר מסופר בקולה של טיטובה), לתת לה רצונות ומאוויים, לתת לה מקום בעולם שבו נשים לא נחשבו כמעט, ונשים שאינן לבנות לא נחשבו כלל.

להמשיך לקרוא

Share

תגידי שאת שלי – אליזבת נורבק

"כל כך הרבה שנים חלפו עד שהצלחתי לבנות את חיי מחדש, להגיע אל המקום שבו אני נמצאת היום. אבל למרות שהנחתי את העבר מאחוריי, בכל זאת לא שכחתי דבר. יש דברים שאי אפשר לשכוח." (*)

לסטלה … היה הכל; מקצוע מצוין כפסיכולוגית ופסיכותרפיסטית, בעל אוהב, בן אהוב, נער צעיר בן 13, בית מרווח בשכונה טובה, חברים אוהבים ומשפחה מחבקת.

לסטלה יש פצע גדול, בדרך כלל חבוי, בדרך כלל לא ידוע, בדרך כלל לא כואב. לסטלה היה פעם איש אחר שאהב אותה, והיתה להם תינוקת ששניהם אהבו עד בלי די. ויום אחד התינוקת לא היתה עוד; נעלמה. כנראה טבעה.

"אני עדיין מופתעת כשאנשים שׂמים לב שאני כאן. כשמישהו מבחין בנוכחותי. אולי אפילו מתגעגע אליי. אני כל כך רגילה להיות שקופה." (*)

איזבל קארלסון היא אשה צעירה בתחילת דרכה העצמאית, תחילת דרכה באקדמיה. סוף סוף יצאה מביתה, קצת לאחר שאביה מת, מלפיתתה של אמה האוהבת, החונקת. התחילה להכיר אנשים חדשים, בני גילה, חברות חדשות, בחורים צעירים, ואחד במיוחד.

משום שאביה מת לא מזמן, ביקשה מעט עזרה, טיפול שיסייע לה לעבור את תקופת האבל.

איזבל הופנתה לטיפול אצל סטלה.

סטלה ראתה בפניה את פני בתה הנעדרת או מתה כבר עשרים שנים.

וכל עולמה הבטוח והמוגן התערער.

להמשיך לקרוא

Share

הרשת התרבותית – נעה מנהיים

מאיפה להתחיל? האם מהעושר הרב הנמצא בכל עמוד בספר הזה, העושר התרבותי, האנציקלופדי, הבלתי נגמר, הקישורים בין נושא למשנהו, ולזה שבפרק הקודם או בשלושה (או עשרים) פרקים אחריו?

או, אולי, בכשרון הכתיבה המופלא, המרתק, זה שאינו מניח לך להחמיץ אף מלה באף משפט?

או … "החיים הם כמו קופסת שוקולד.." כך, בציטוט המפורסם מן הסרט "פורסט גאמפ"; הספר הזה הוא כמו קופסת שוקולד. לכל פרלין בה יש טעם אחר. אפשר לאכול את כולם בבת אחת, ואז כל הטעמים מתערבבים, והפה "מתפוצץ" מהנאה (או מהרעלת סוכר), ואפשר לטעום אחד, ולנוח, ולטעום אחר, ושוב לנוח, ושוב ושוב, עם הפסקות…

או כמו חפיסת שוקולד גודייבה; שוקולד כהה עם גרגרי מלח גס נעוצים בו. אפשר לאכול את כל החפיסה בבת אחת, או לאכול קוביה או שתיים, להתענג על הטעם והניגודים. לחכות קצת, ולאכול שוב, ושוב להתענג.

כך צריך לקרוא בספר הזה, לאט לאט. כל פרק בנפרד. לקרוא. "לעכל", לנוח. ושוב לקרוא.

כי כל פרק הוא עושר עצום, של ידע, של אינפורמציה, של קישורים, של הקשרים.

כמו קליידוסקופ של מידע, שמכל כיוון שנביט בו נראה משהו חדש.

להמשיך לקרוא

Share

מקבת – יו נסבו

"כמו קוצים, גם שאיפותיהם של בני האדם תמיד יתמתחו לעבר השמים, יטילו צל וימיתו את כל מה שסביבם." ( עמ' 88)

למקבת היו שאיפות; הנער שגדל בבית היתומים יחד עם רעו כאח לו, דאף. שברח משם מתישהו, שהתמכר לסם וברח גם ממנו, שהתגייס למשטרה והחל להתקדם, עד שפיקד על אחת היחידות, ודאף על אחרת.

העיר השניה בגודלה אחרי הקפיטול. העיר שהיתה פעם עיר ובה תעשייה, שהרעילה, כך מסתבר את המים. התעשיה נסגרה. מה שנותר היא עיר ההולכת ומתמוטטת כלכלית, שיעור האבטלה עולה, מי שיכול עובר לפייף, הצד הטוב, הבריא של העיר

ונשארו בתי הקזינו, זה המפואר בבעלותה של ליידי, וזה העומד לרשותם של מי שאינם בעלי ממון ומעמד.

ונשארה תעשיית הסמים; מאבק בין הקאטה היצרן המקומי, שיש לו מרגלים בכל מקום, ומקבלי שכר או שוחד בכל המוסדות המקומיים, לבין סוונו וכנופייתו המיבאים את הסמים שלהם.

מפקד המשטרה המושחת מת. סוף סוף מת. ובמקומו מונה דנקן הישר והטוב.

ונצתה תקווה חדשה בלבבות.

והתעוררו מחדש שאיפתיו של מקבת להתמנות לתפקידים בכירים יותר.

להמשיך לקרוא

Share

צערו העתיק של הירח – נעמה דעי

אלמלא פרסם עמרי הרצוג ביקורת משבחת ומהללת בעתון "הארץ", מן הסתם לא הייתי לוקחת את הספר לקריאה, ולו רק משום מספרם הרב של הספרים המונחים על "מדף הספרים הממתינים לקריאה" בביתי; אך קראתי את הביקורת ולקחתי את הספר לקריאה.

במבט לאחור, ולאחר שכמעט בחרתי להפסיק את הקריאה כ- 20 עמודים לפני סוף הספר, נראה שהייתי צריכה ללכת אחר תחושת הבטן שלי; וזה לא שהספר לא טוב, הוא פשוט לא מספיק טוב, כזה שבעוד שבוע לא ישאר ממנו אלא זכרון רחוק, ובעוד שנה אצטרך לחזור אל הביקורת הזו כדי להזכר על מה הספר הזה בכלל?

יותם הוא בנה של יעל, שאביו מת עליו בצעירותו, ואמו נישאה בשנית, ואין הוא מוצא את מקומו בביתה, ועל כן עובר לחיות בבית אחותה הנשואה לרב באיזושהי התנחלות, בית שיש בו שבעה ילדים, והוא מתקבל כאחד מהם, למרות זרותו ומנהגיו האחרים.

אריאל, אחד האחים הצעירים, קרוב בגילו ליותם, נושא אליו עיניים מעריצות במידה מסוימת, ולכן בערב שבת אחד, כשיותם יוצא מן הבית בכעס, ואף רוכב על האופנוע שלו (עניין שלא יעשה בישוב דתי), אריאל הממהר אחריו, מוצא אותו עם הרעלת אלכוהול, ובהחפזו להזעיק עזרה מנסה לנסוע על האופנוע ומתרסק.

להמשיך לקרוא

Share