העדויות – מרגרט אטווד

יש ספרים הנקראים פעם אחת, חלקם טובים יותר, חלקם טובים פחות, חלקם מיותרים, ואינני מדברת על הנזנחים, שהם מיעוט; יש ספרים שאני חוזרת אליהם אחרי שנים, אם כי יצאו בתרגום מחודש, אם משום שהתגעגעתי לתחושה המענגת שחשתי כאשר קראתים לראשונה. יש ספרים שקראתים פעם אחת ועוד אשוב אליהם.

העדויות הוא ספר שקראתיו לראשונה אך לפני חמישה חודשים, מיד לכשיצא לאור באנגלית, והגדלתי ואף האזנתי לו (תענוג בפני עצמו, בין השאר משום שאטווד מקריינת שם את שמות הפרקים ואת פרק התודות), ועתה משיצא לאור התרגום לעברית (תרגום מצוין, יש לציין!), מהרתי לקראו שוב, מחפשת את הניואנסים שאולי חמקו מעיני ומאוזניי בפעמיים הראשונות, ומתענגת עליו כבראשונה.

על הספר עצמו סיפרתי כבר, לאחר קריאתו לראשונה, ואין לי אלא להעיד על עצמי כי גם בקריאה שלישית (סמוכה מאד בזמנים, כאמור), לא נפגמה הנאתי כהוא זה, והייתי מרותקת לעלילה מחדש.

על הדברים שאמרתי עליו אך לא מזמן, אין לי הרבה להוסיף; רק מובאות שליקטתי (שוב) במהלך הקריאה, כאלה שגרמו לי לעצור ולהרהר בהן רגע.

"…שרוולים ארוכים, כיסוי ראש, חצאיות עד הברכיים עוד לפני גיל חמש, ולא יותר מחמישה סנטימטרים מעל הקרסול לאחר מכן, כי דחפים של גברים הם דבר נורא, ואת הדחפים האלה יש לרסן. עיני הגבר משוטטת כה וכה כעיני הטיגריס, עיני זרקור, ויש להגן עליהן מפני העוצמה המפתה והמסמאת שלנו… בכל צורה וגודל, היינו מלכודות וגירויים בעל כורחנו, היינו סיבות תמות וברות, אשר מעצם טבען גורמות לגברים להשתכר מתאווה…." (עמ'  17)

להמשיך לקרוא

לא הכול בר חלוף – מדלן טיֵן

"… אני רוצה לתאר חיים שאין להם עוד מקבילים בעולם הזה; ביתר דיוק, חיים שהיו יכולים להימשך לו רק הייתי מסוגלת לראותם. אפילו עכשיו נשעים זיכרונות מסוימים בהירים יותר. …(עמ' 162)

יש לי חבר אחד שבכל פעם שאנחנו נפגשים או מדברים, או אפילו סתם מחליפים מסרונים, ברור לי לגמרי שהשיחה תגמר ב- "את הולכת להרוג אותי, אבל ממש כדאי שתקראי את …"; וכאן יבוא שם של ספר (במקרה הטוב אחד, במקרה הפחות או היותר טוב, תלוי את מי שואלים, רשימה של ספרים) או שם של סופר/ת שאני מוכרחה לקרוא. לעתים זה יהיה ספר שטרם תורגם (ואולי אף לא יתורגם) לעברית, ומיד מוכנס שמו לרשימת הספרים השמורים באמזון, להורדה ביום מן הימים לקינדל שלי, או, במקרה שתורגם, לרשימת ה"צריך". הספרים הללו לעולם לא יהיו דקים וקלילים, לעולם יהיו כבדי משקל בתוכנם ובאורכם.

לפני זמן לא רב הגיע המסרון הידוע, עם שם הספר Do Not Say We Have Nothing, ולאחר מספר ימים ההודעה המרגיעה – זוכרת את הספר שהמלצתי לך עליו? יצא עכשיו בעברית בשם "לא הכול בר חלוף".

ואכן, זה ספר שהייתי מוכרחה לקרוא.

בין ה- 15 באפריל ל- 4 ביוני, 1989, הפכה ככר טייננמאן בבייג'ינג למוקד של מחאה עממית כנגד המשטר בסין. סטודנטים (בעיקר) רבים נקבצו לככר במחאה, תוך ניצול העובדה שעיתונאים רבים מכל העולם התקבצו לבירת סין לקראת ביקורו הממלכתי של גורבצ'וב, וכך יכלו להביא את מחאתם לידיעת העולם כולו. המחאה הסתיימה על ידי הפעלת משטר צבאי ועימותים בין מפגינים לאנשי צבא, עימותים בהם נהרגו אלפי אנשים, אזרחים, סטודנטים, מפגינים.

להמשיך לקרוא

איש הלחישות – אלכס נורת'

לספרי מתח שמור מקום מיוחד בין כל הספרים שאני קוראת: המקום של הסחת הדעת, של המנוחה; המקום של "לא להתאמץ מדי", כי הנה ספר, אפילו אם מלווה אותו איזו אג'נדה, שידפדף עצמו מהחל עד כלה, מן הסתם יישכח אחרי זמן לא רב, ויכולתי "לנוח" קצת בין ספרים המחייבים מחשבה נוספת.

"איש הלחישות" אינו עונה על הדרישה הבסיסית מספר מתח: הוא לא אמין!

כי אם ארצה לקרוא ספר מהפך דפים המערב את העל-נורמלי, אקח לי ספר של סטיבן קינג, שהוא מאסטר בעירוב העולם שמעבר בתוך העולם שלנו. אלכס נורת' הוא חיקוי חיוור למדי.

גם המתח כאן הוא לא לגמרי מתח, ודאי לא "מערער" ככתוב על הכריכה הקדמית, או "מבעת" ככתוב על האחורית. למען האמת, אלמלא היה מונח ליד המטה במהלך לילה לבן, ואלמלא היה זה לילה קר למדי מכדי לגשת למדפי הספרים ולקחת לי ספר אחר, כי אז לא הייתי מחכה לסופו של הספר. הוא לא באמת מעניין. אם כי משהגעתי אל הרבע האחרון, החלטתי להמשיך עד הסוף, ולבזבז עוד שעה.

להמשיך לקרוא

דיסאוריינטלית – נֶגאר גָ'וואדי

"…לספר את ההווה דורש ממני לחפור עמוק בעבר, לחצות גבולות, לרחף מעל הרים ולחזור לאותו אגם עצום ממדים שהם מכנים ים, וכל זה כששטף של דימויים ואסוציאציות חופשיות, פרכוסים גופניים, גומחות וגבנונים שהזמן חצב בזיכרונותי מנווטים את דרכי. אך האמת של הזיכרון היא יחידה במינה, נכון? הזיכרון בורר, מוחק, מפריז, מקטין, מהלל ומשמיץ. הוא צר גרסה משלו לאירועים, מפיק ממשות משלו. רבגוני, אך לכיד. פגום, אבל כן. כך או אחרת, הזיכרון שלי נושא עימו סבך כזה של סיפורים, ושקרים, ולשונות ואשליות, וחיים הקצובים על ידי גלות ומוות, מוות וגלות, עד כי אינני יודעת איך להתיר מתוכו את החוטים." (עמ' 8)

קימיה, קימי, קים סאדר היא אשה צעירה המתגוררת בפריז, ונמצאת בעיצומם של טיפולי פוריות.  בעת שהיא ממתינה לתורה במחלקת טיפולי הפוריות בבית החולים הפריזאי בו היא מטופלת, לבדה בזמן ההמתנה, מושא למבטים חומלים של אנשים ונשים אחרות ואחרים הממתינים במחלקה יחד איתה:

"איך שלא יהיה, אישה לבדה במחלקת טיפולי פוריות של בית חולים כלשהו ברחבי תבל היא מושא לרחמים, גם אם הבדידות שלה הופכת את ביש המזל של יתר האנשים שהחיים הובילו לחדר הזה נסבל יותר. …" (עמ' 16)

ובזמן ההמתנה, המתנה ארוכה למדי באותו יום, היא מתחילה לספר את תולדותיה ואיך הגיעה עד הלום לקהילת מאזינים ומאזינות מדומיינת; לעתים היא פונה אל אותם מאזינים בפנייה ישירה, ומיד חוזרת לסיפור.

קימיה, קימי, קים סאדר היא מהגרת, כך ניתן להבין, כמובן, משמה, מהגרת מפרס, היא איראן של ימינו, הדֶמון האכזר, המאיים על שלום העולם כולו, פרס שפעם היתה מדינה המקושרת לעולם המערבי המודרני, ואחר כך היתה בה הפיכה, והגיע חומייני והפך אותה למדינה איסלמית המסתגרת מפני העולם.

או ככה אנו חושבות. אם ננסה להזכר בכותרות העיתונים מפעם, או נחלוף על פני החלק הזה בשיעור ההיסטוריה במהירות, ולא נעמיק במיוחד. כך התרגלו במערב להתייחס לאיראן, בלי להביט בניואנסים, בחיים שהיו שם אז, בחיים שיש שם כיום.

להמשיך לקרוא

בגד מאש – מיכל בן-נפתלי

בגד מאש
מיכל בן נפתלי
ספרות ספרים ספר עטיפה
עטיפת ספר

דו"ח נטישה.

כבר לא מעט זמן הספר הזה מונח על מדף-הספרים-הממתינים-לתורם (זה המכונה אצלי: מדף הספרים ליד המטה, אם כי ברור כי אין מדף, ליד המטה, היכול להכיל, בכל זמן נתון כשמונים ספרים), ועל כן, עם הבחרו לרשימת חמשת המועמדים הסופיים לפרס ספיר לשנת 2019, החלטתי כי הגיע הזמן לקראו.

הגעתי עד לעמוד 29; בדרך כלל אינני ממהרת לוותר בשלב כל כך מוקדם, אלא שאיכשהו לא נראה לי שהספר הזה יהפוך מתישהו לספר שיקשה עלי להניחו מן היד.

ליתר בטחון הצצתי בביקורת אחת על הספר הזה, והבנתי שצדקתי, ובאמת זהו ספר שלא אהנה ממנו במיוחד.

ולכן הנחתי.

יש עוד כל כך הרבה ספרים הממתינים על אותו מדף. עכשיו התקצר זמן ההמתנה.

 

 

בגד מאש – מיכל בן-נפתלי. הוצאת: כתר. 176 עמודים

 

פרפר במחסן – שולמית לפיד

ספרים שעניינם ספרים חביבים עלי עד מאד; ספרים שעניינם סובב סביב ספרים וסופרים וקוראים וקוראות, כמובן, ואיך נכתבים או נמכרים ספרים, ולעתים גם הבוכהלטריה, הפוליטיקה ושאר העניינים שמאחורי הוצאת הספרים לאור ומכירתם וקריאתם, אלה יימצאו לי באותם ספרים החביבים עלי אף יותר בתוך הקטגוריה הזו – אלה הספרים הנכתבים כאן ובעברית, על ידי מי ששייכים בדרך זו או אחרת לעולם הספרות המקומי, לביצה המקומית.

שולמית לפיד בראה את ליזי בדיחי, כתבת העיתון "זמן דרום" אי אז בסוף שנות השמונים של המאה שעברה, ודמותה זו הפכה לאחת מנכסי צאן ברזל של ספרות המתח הישראלית (יחד עם מיכאל אוחיון של בתיה גור). אחר כך באו עוד ועוד גיבורים, וספרי מתח עבריים הפכו לעניין שבשגרה, אבל זכות הראשונים (ראשונות, אם לדייק) עומדת להן, לגור וללפיד.

ליזי בדיחי זו, שבשנת 1989 היתה בתחילת שנות השלושים לחייה, נשארה, באורח פלאי, באותו עשור לחייה, רק עזבה את המקומון בו כתבה, ואף את באר שבע, ועברה לתל אביב, ומצאה עבודה כחוקרת פרטית במשרדה של עורכת דין אחת, שאינה בוחלת בעיסוק בכל מיני תיקים שעורכי דין אחרים נזהרים מלגעת בהם.

ליזי בדיחי אף עזבה את קדמת הבמה ובספר הזה היא רק כוכבת משנה. הכוכב הראשי הוא אלישע פרידריך. סופר. ולא סתם סופר – כזה שכל ספר שלו מתקבל בשבחים גדולים על ידי גדולי המבקרים, ואף נמכר בהיקפים בהחלט משביעי רצון, אם כי, כל ספר מלוּוה בהתרגשות מחודשת –

"… ההתקבלות היא תמיד הימור. וכל כך הרבה מיילדים ומיילדות טורחים על האובניים, עורכים ומעמדים ומגיהים ומדפיסים וכורכים ומפיצים ומוכרי ספרים ויחצ"נים, ולכל המהומה הזאת אחראי איש אחד…" (עמ' 35)

להמשיך לקרוא

האי של נשות הים – ליסה סי

אלמלא הגיע הספר הזה לידי, ככל הנראה לא הייתי יודעת מה ארע בג'ג'ו, האי הקוריאני, בשלושה באפריל, 1948.כנראה לא הייתי יודעת עניינים רבים נוספים הנוגעים לקוריאה בכלל, ולאי ג'ג'ו בפרט, משום ששיעורי ההסטוריה שלנו, בבית הספר, כללו בעיקר הסטוריה יהודית וישראלית, וקצת הסטוריה כללית, בעיקר מערבית, כשהמזרח הרחוק נותר עלום למדי. אפילו באוניברסיטה, שיעורי ההסטוריה עסקו בעיקר במערב, ואם רציתי לדעת יותר על מקומות אחרים, הייתי צריכה לפנות לתחום התמחות אחר (אבל זה כלל לא שייך לספר).

הספר הזה – "האי של נשות הים" – גדול, אם כן, מסך מרכיביו, משום שהוא פותח צוהר לעולם אחר ושונה (ואותי הוא אף מפנה להשלמת ידע, גם אם כללי למדי, באתרי מרשתת שונים).

ובכן – ה- 3 באפריל 1948 נחשב ליום בו החלה ההתקוממות בג'ג'ו, כנגד המשטר הקיים – אוטוקרטיה בחסות אמריקאית, שלאחר מלחמת העולם השניה ולפני מלחמת קוריאה. היום הזה היווה נקודת מפנה ביחסיהן של שתי גיבורות הספר – יונג-סוק ומיה-ג'ין. שתי נשים צעירות, נשואות, אמהות, שנפשן קשורה זו בזו, שחייהן עברו עליהן יחד, מאז היו ילדות צעירות, עת מיה-ג'ין הגיעה לכפר בו התגוררה יונג-סוק.

בימים ההם שלטה יפן בקוריאה, ואף שהאי היה מרוחק מן היבשת, זרועות השלטון הגיעו עד אליו, יחד עם החוקים המפלים אוכלוסיה בשטח כבוש. האי, הנמצא באמצע הדרך, לערך, בין יפן לקוריאה שימש "קרש קפיצה" בין המדינות, הכובשת והכבושה, ועל כן, בכל זמן נתון היו בו לא מעט חיילים יפנים. הקוריאנים היו בין הפטיש לסדן; כדי להתפרנס נאלצו חלק מהם לפעול בשירות יפן, ועל כן איבדו לא מעט מכבודם, הם וצאצאיהם ונחשבו "משתפי פעולה".

להמשיך לקרוא

גריי – לאוני סוואן

ד"ר (בשאיפה לפרופסורה) אוגוסטוס (אוגוסט) הף עמית מחקר ואנתרופולוג בקיימברידג', חונך לכמה סטודנטים וסטודנטיות, איש צעיר, יחסית, קפדן עם עצמו עד אימה, בעצם בעל הפרעה טורדנית כפייתית משהו, בעל הרגלים קבועים לגמרי: "הוא ידע ששטיפת ידיים רבה כל כך ונעילה וספירה עד שלוש אינם חיוניים באמת כדי לשרוד. אנשים אחרים מסתדרים יפה מאד בלי ספירה וסידור אינסופיים. אבל לו זה חיוני. בראש שלו." (עמ' 285) מוצא עצמו במערבולת בלתי מוכרת לו כלל; סטודנט אחד שלו – אליוט פיירבנקס, נצר למשפחת אצולה, נמצא מת למרגלות הקפלה של קינגס קולג'.

הדעה המקובלת היתה כי הסטודנט חובב הטיפוסים על גגות מצא את מותו בנפילה, ובשקט בשקט מלחששים גם על אפשרות של התאבדות, אם כי לא ברור לגמרי למה, המשפחה מבקשת למנוע נתיחה לאחר המוות, ובניגוד למקובל לערוך לו טקס הלוויה בקיימברידג' ולא באחוזת המשפחה, אולי כדי למנוע שאלות נוספות מצד המיליה החברתי אליו השתייך.

אליוט פיירבנקס מת והותיר אחריו תוכי אפרפר, מושא המחקר שלו. תוכי שיש לו אוצר מלים לא קטן, תוכי המסוגל לזהות צורות וצבעים, חומרים, מאכלים אהובים, מסוגל לחקות קולות, ואפילו לשיר משפטים מתוך Bad Romance  של ליידי גאגא.

להמשיך לקרוא

זרעֵי מֶלח – יובל ירח

כשנגשת הקוראת לספר חדש, כמה תרחישים אפשריים עומדים בפניה; ייתכן כי זהו ספר ביכורים, ואז לא לא תוכל לדעת דבר על טיב כתיבתו של הסופר / כתיבתה של הסופרת, והריהי, הקוראת, מעין טאבולה ראסה, ככל שזה נוגע לספר המדובר. יכול שיהיה זה ספר שני לסופר שהיא כבר מכירה, ואהבה את ספרו הקודם, ואז נבנית ציפייה מן הספר החדש, שיעמוד בסטנדרטים של הספר הקודם, או אף יעלה עליהם, ובמקרה הזה יכול וציפייתה אכן תתגשם והספר יקח אותה למחוזות חדשים ומרוממים, או ינחיתה על קרקע קשה וכואבת, או משהו ביניהם (ויש לא מעט דוגמאות לכך). יכול, כמובן, להיות הספר – ספר חדש של סופר/ת אהוב/ה עד מאד, והקוראת כבר מכירה את סגנון הכתיבה, ואוהבת אותו (אחרת לא היתה שבה את אותו סופר), ואף אם הספר אינו הטוב ביותר שבספריו, הרי שאין כמעט סיכוי שלא תאהב בו לפחות דבר מה.

וישנם הסופרים שלא הכרת, אך המבקרים מהללים את ספריהם הקודמים במידה כזאת שנבנית ציפייה כי גם הספר הבא שלהם, זה שבדיוק לקחת ליד, יהיה טוב לפחות כמו שבחי ההלל שהורעפו על קודמו. גם כאן את סוג של טאבולה ראסה, משום שאין לך באמת מושג מה טיבו של אותו סופר.

וכל ההקדמה הזו כדי לומר שכך הגעתי אל הספר "זרעי מלח"; את כתיבתו של יובל ירח לא הכרתי לפני הספר הזה (לא, לא קראתי את "השתיקות"), אך שבחי המבקרים המודפסים על הדש הפנימי הקדמי היו מאד משכנעים, ומשום כך הוקדמה קריאת הספר הזה על פני ספרים אחרים.

שתי גיבורות לו לספר – מרלן, אשה צעירה, יהודיה, באלג'יריה הצרפתית, וכל חייה עד מותה, ונופר, נכדתה, אף היא אשה צעירה, ישראלית, עם חיים שאנו מכירים משלנו, או משל השכנים או החברות.

להמשיך לקרוא

לאונרדו דה וינצ'י, ביוגרפיה – וולטר איזקסון

שנת 2019 תזכר אצלי כשנת האמנות הפלסטית. לראשונה התחלתי להתעניין בקיומן של תערוכות מיוחדות המתקיימות במוזיאונים שונים באירופה, ואף יותר מכך – לראשונה התחלתי לנסוע במיוחד לתערוכות כאלה, ואם לא נסעתי במיוחד, הרי שהוספתי לכל נסיעה ביקור אחד או יותר בתערוכה מיוחדת בעיר אליה נסעתי.

בינואר נסעתי לוינה כדי לצפות בתערוכה של ברויגל האב בקונסטהיסטורישה מוזיאון בוינה, ומאחר שבאותו זמן הוצגה גם תערוכה של מונה במוזיאון אלברטינה, ביקרתי גם בה. באפריל, בנסיעה לאמסטרדם וברלין, ביקרתי בתערוכות המיוחדות של רמברנדט ברייקס ודיוויד הוקני ב"ואן גוך", שתיהן באמסטרדם, ואת ציוריהם של מנטניה ובליני ראיתי בגמלדה גלרי בברלין.

במהלך השנה קראתי ידיעה על תערוכה לרגל 500 שנה למותו של  דה-וינצ'י העתידה להפתח באוקטובר 2019 בלובר בפריז, ומיהרתי להצטייד בכרטיס כניסה ומועד מובטח למוזיאון, כחודש לאחר פתיחת התערוכה.
(וזאת לדעת, תערוכות מן הסוג הזה מושכות קהל רב, ועל כן כדאי לשריין מועד כניסה מראש, אחרת התורים ארוכים ארוכים וכניסה לתערוכה כלל אינה מובטחת.)

כחודשיים לפני הנסיעה הגיעה לידי הביוגרפיה הנפלאה שכתב וולטר איזקסון על דה וינצ'י, כאילו בהזמנה מראש, וכך יכולתי להתכונן ולהתכוונן לא מעט לקראת התערוכה (ולחסוך לעצמי אכזבה כלשהי ממיעוט הציורים).

להמשיך לקרוא