לינדה היא אשה פשוטה, כך נראה. היא המספרת, והספר כולו נכתב מזרם התודעה שלה. לינדה של ההווה מספרת מתוך איזשהו מוסד רפואי, כנראה לחולי נפש, לא לגמרי ברור. ושם היא נזכרת בעבר.
פעם היא הייתה אשתו של טֶרי, שהיה יוצא בבוקר לעבודה, באיזה מפעל, במסחרית שלו, שהיא מעדיפה שלא לנסוע בה, כי היא מלוכלכת למדי, ולינדה אוהבת שהכל יהיה נקי ומסודר. כמו בבית. חוץ מאשר בחדר העבודה של טרי, אליו היא לא נכנסת, ומשום כך הוא מבולגן ומלוכלך.
כשהוא חוזר הביתה מהעבודה היא מכינה לו ארוחת ערב, ואחר כך הוא מתישב מול הטלוויזיה ומעיר הערות למיניהן. עד שהוא הולך לישון, והיא יכולה לנקות את מה שהשאיר אחריו.
חוץ מניקיון הבית היא עובדת במשרה חלקית בחנות צדקה המוכרת מוצרים מיד שניה.
אחרי שקראתי את הספר בפעם הראשונה, או אולי אף במהלך הקריאה, איני זוכרת במדויק, אצתי לחפש את הקנטטה מס ' 106 – אקטוס טרגיקוס – של יוהן סבסטיאן באך, ובאיזה זמן אף קניתי את הדיסק והאזנתי ליצירה שוב ושוב, עד שכיום אני מכירה אותה כמעט בעל-פה.
אחרי שקראתי את הספר בפעם הראשונה, תחבתי אותו למדף הספרים בבית, כדי שיישאר לי לקריאה שניה (מרבית הספרים מוצאים עצמם מחוץ לבית, משום שאין מקום לכולם, ורק אלה שיש סיכוי שאקרא בהם שוב נשארים). עתה, כשאני מתכננת ביקור בקופנהגן, בעתיד הקרוב, הגיע הזמן הזה שנכון לקריאה שניה.
לא זכרתי הרבה מן הספר, רק שהיה מרתק, ועסק במוזיקה, ובאדם אחד שיש לו יכולת שמיעה מופלאה, והוא שומע צלילים ומהויות של אנשים ושל התהוויות ממרחקים גדולים וקרובים. לא זכרתי כמה מעט מוזכרת הקנטטה מס' 106, וכמה הרבה יצירות נוספות מוזכרות בספר, יצירות אותן לא טרחתי לחפש באדיקות שכזו. לא זכרתי עד כמה הספר גדוש בפרטים, עד כדי הליכה לאיבוד כמעט. ומשהו, משהו מן הקסם של קריאה ראשונה אבד, כנראה, לעד.
התיקון השני בחוקת ארה"ב מגן על זכותם של אזרחיה לשאת נשק. ויש להם איגודים למיניהם המהווים מנופי לחץ כנגד שינוי או לפחות החמרה בתנאים למתן רשיון, יש להם חנויות לממכר נשק שנראות כמו מין כלבו אינסופי ובו כל מיני מינים של כלי נשק, אוטומטיים, חצי-אוטומטיים, אקדחים מכל הקליברים, רובים, רובי ציד. יש להם גם מועדוני ציד וקבוצות היוצאות למסעות ציד, לפי רשיונות ציד. במאמר מוסגר יצוין כי מרבית התומכים באחזקת נשק, ציד וכו' נמנים על הצד הימני של המפה הפוליטית, והמאבקים בעד ונגד לא מסתיימים לעולם, גם לא לאור מקרי הירי ההמוני המרובים (זכות יסוד?).
כך, שלהיות אמריקאי במקומות מסויימים פירושו, לעתים, להשתייך לקבוצת ציידים זו או אחרת, להחזיק כלי נשק (אחד או יותר). עניין תרבותי-חברתי.
אשה אחת, די-צעירה, מוצאת עצמה ברילוקיישן באמריקה, בסניף האמריקאי של חברה ישראלית. יצאה עם חוזה לשלוש שנים, לגור שם ולעבוד במשרד של החברה.
ספר המשך ל"קסם אמצע החיים: מהומה", שני בסדרה, ומובן שעתה צריך לחכות להמשך שיתורגם וייערך, יודפס ויוצא לאור, במהרה בימינו אמן. ולחזור ולבקש – כתבו ספר אחד, לא סדרה! לא טרילוגיות או סדרות בנות ארבעה, חמישה, ששה, שבעה ספרים ויותר. תנו לנו את הקלוז'ר כאן ועכשיו, עם המלה – סוף – המופיעה בסופו של הספר. כדי שנוכל לעבור לספר הבא בלב שלם וידיעה מלאה, מה קרה שם, או לדמיין לעצמנו איך המשיכו הגיבורות והגיבורים בחייהם, אם הסוף פתוח. אבל צריך לעבור הלאה, בלי שנצטרך להמתין לבא בסדרה, ולקוות שעד שיגיע נזכור מיהו מי ומה תפקידם של כל אחד ואחת.
ואפשר גם לשמוח, שלמרות שזהו ספר שני בסדרה, הריהו מהפך דפים בפני עצמו ובהחלט מהנה לסוגתו.
ג'סי אוונס, שעתה כבר מודעת לכך שהיא לא ג'יין, כינוי לאשה רגילה בעולמות הקסומים, אלא בעלת כוחות קסם מרובים, נתקלת בבעייה שלא מעט קוסמים בלא מעט עולמות נתקלו בה – היא צריכה ללמוד להפעיל את קסמיה, לדעת לרסן את כוחה, לדעת להשתמש במה שיש לה בדרך הנכונה.
ג'סינטה (ג'סי) אוונס (בעבר: מקמילן), היא אשה לא ממש צעירה, כזאת של באמצע החיים, זו שחיה תמיד בצל בעלה המצליח למדי, הקרייריסט, זו שגידלה את הילד, עכשיו הוא כבר בקולג', ותמיד היתה בבית, כמו המודל האמריקאי הכה מקודם. ואז בעלה מודיע לה שהוא רוצה להתגרש ומצא מודל צעיר יותר, ופתאום היא צריכה להתמודד עם החיים עצמם, לעזוב את הבית המשותף, למצוא לה פרנסה, למצוא את מי שפעם היתה, זו עם החלומות והתשוקות והשאיפות, זו שבחרה לוותר על כולם למען החלום הפרברי, ועתה היא צריכה להתחיל מחדש. כבר לא צעירה כמו אז.
היא לא באמת מצטערת על הפרידה. אחרי הכל, כל כך הרבה שנים היתה עזר כנגדו, טיפלה, בישלה, ניקתה, גידלה, בזמן שהוא טיפח לעצמו קריירה, ואף ביקר לא מעט את ביצועיה.
מן הספרים האלה, שדקה אחרי שקראת, את כבר שוכחת. בעצם, גם בזמן הקריאה את שוכחת, והעלילה קצת מתערבבת לך. אבל זה לא באמת חשוב. זה לא חשוב כי כל מטרתו של הספר הזה, שני בסדרה יש לומר, הוא בדיוק כמו הראשון בסדרה – ספוטלס – להעביר לך את הזמן בנעימים, לקחת אותך למקומות זרים ומוזרים, להעביר את הגיבורה המספרת הרפתקאות מסמרות שיער, כאלה שבסופן (הטוב, כמובן, כי זה טיבו של הספר) תחייכי לעצמך.
ותמשיכי הלאה.
מחר הרי לא תזכרי כמעט דבר.
אז מה היה כאן? איילנד שאפטל שחזרה לחייה הרגילים, או לפחות אלה שהיא רגילה להם, אחרי ההרפתקאות שהיו מנת חלקה בספר הקודם, מהנדסת מחשבים חנונית לגמרי, העובדת בחברה המפתחת איזו תוכנה להגנת מערכות המיחשוב של בנקים, ומנהלת איזה רומן, או סוג של התחלה של רומן, עם אלכס, חנון בפני עצמו.
בלה רוזנבאום הייתה פעם זמרת אופרה. הכי זמרת אופרה. הכי ידועה, הכי מפורסמת, הכי יפה, הכי מבוקשת, הכי מחוזרת. הגברת הראשונה, פרימה דונה, של האופרה הישראלית, וידועה גם בכל העולם. חברה לשועים ורוזנים, ראשי מדינות ואנשים חשובים בכלל.
בלה רוזנבאום היא אשה זקנה. קולה עוד חזק ורועם, גופה עוד נושא את עצמו. נפשה מבולבלת. השיכחה עוטפת אותה מרבית הזמן. עדיין היא בלה רוזנבאום, עדיין זוכרת אריות שלמות ושירים אחרים, משלנו, בעל-פה, עדיין מעבירה שיעורי פיתוח קול, לקקטוס במרפסת, שהיא חושבת שהוא תלמיד שלה. אבל בלה רוזנבאום לא יודעת ולא מודעת לזמן ולמקום. כלל לא יודעת.
לבלה יש בעל אוהב, יענק'לה. תמיד היה. תמיד סירק והלביש, ומרח את השפתון על שפתיה, שתהיה ייצוגית, שתהיה בלה רוזנבאום שכולם מכירים ומעריצים.
