בסדרות ספרי מתח, שכל אחד מהם מכיל עלילה משלו, אולם יש איזו המשכיות ברקע, סיפורם של גיבורי הספרים, אפשר לקרוא כל ספר בנפרד, אבל אם נקרא לפי סדר ההוצאה, הרי שנכיר את גיבורי הסיפור, ונוכל להתמכר לעלילה בלי חשש שהפסדנו משהו, משהו שיכול להיות מהותי ועקרוני כדי להכיר את הגיבורים.
בספר הזה, השני בסדרה, גומז-חורדו, לא מבזבז את זמנן של הקוראות ב"רענון" עלילותיהם של ג'ון גוטיירז ואנטוניה סקוט, אלא "קופץ" היישר לעלילה. ושוב מספר, בפרקים קצרים העוברים מדמות אחת למשניה, מזמן הווה לזמן עבר, וחוזר חלילה, וגם אם הנחת את הספר וכשחזרת אליו לא זכרת בדיוק מיהו אדם זה או אחר מדמויות המשנה, אפשר, בתוך שלושה משפטים ומבלי לחזור אחורה לפרקים הקודמים, להזכר ולהמשיך הלאה.
אנטוניה סקוט היא אשה צעירה, גאונה עם איי-קיו נושק לשמיים, שעברה אימונים מיוחדים כדי שתוכל להשתמש בכוחות החשיבה וההיסק שלה, בדרכים שבני אדם "רגילים" לעתים רחוקות מאד יצליחו לעשות כן. יש לה זכרון משוכלל לגמרי, ומה שאי פעם ראתה לא תשכח. העומס על מוחה עצום ורב, והיא נזקקת, מדי פעם להרפות ולהניח לו, לראש.
ואז, כשהראש נח בכמה דקות של מדיטציה, יש מקום למחשבות אחרות. על עצמה ועל מה שיש לה ומה שאין לה. בעיקר אין.
אנטוניה סקוט מסייעת לכוחות החוק, במקומות שבהם צריך חשיבה אחרת, כשאי אפשר לפעול על פי הנהלים ובדרכים המקובלות, כשצריך לפעול בזריזות ובשקט.
אחרי שבועיים וחצי בהם הלכתי ונסגרתי בבית, לא יצאתי אלא למה שנקבע ביומן, ובבית, בין עייפות לשינה, קצת קריאה ושקיעה בעצב שאין לו סוף.ואיף ואין לו תוחלת, עם תקווה שאני מתחזקת ומשמרת, שלא תכבה, נסעתי למקום אחר.
אוויר אחר,
אין הפגנות
משטרה שבאמת שומרת על הסדר
אנשים שלא בודקים בכל רגע איפה את על הרצף שבין ימין לשמאל.
וכן, יש כאן, בווינה, אוויר אחר. חם לא פחות, אבל אפשר לנשום. קצת. לא יותר מדי, שלא אתרגל.
יחד עם עוד משוגעים למוזיקה, כאלה שבאו לשמוע ו(אופרות) גם לשיר (ב- Wiener Minoritenkirche) את הרקוויאם של מוצרט, מחוזקים בזמרים וזמרות מקומיים.
תקשיבי לתחושת הבטן שלך, אני אומרת לעצמי, אבל לא שומעת. הרי כבר לפני שבוע התכוונתי לקום מהמיטה, באישון לילה, לכתוב על הספר הזה, ולהמשיך הלאה., לספר הבא. אבל לא קמתי, וכן המשכתי, עוד קצת ועוד קצת, וממילא אני קוראת מעט מאד בימים האלה של אחרי השבעה באוקטובר, וכך נגררתי עוד ועוד אחרי עצמי. עד שדי לי. בעמוד 340 (מתוך 413) סגרתי את הספר, שלא על מנת לשוב אליו.
"תסמונת הספר השני", אני קוראת לזה ביני לביני (ואני מניחה שאני לא היחידה). סופרת (או סופר, לצורך העניין) כותבת ספר מוצלח ומצליח, ומיד מנסה לרכוב על גל ההצלחה אל הספר השני. אלא שזה לא לגמרי מצליח, הדמויות שטוחות ובקושי נבדלות האחת מהשניה, העלילה לא באמת מתקדמת ואז היא מתחילה (הסופרת המדומיינת) להוסיף סיפורי משנה, שלא תמיד שייכים לגמרי, ולא לגמרי משכנעים. אבל היא משתדלת. אולי כי יש כבר חוזה ואולי אף מקדמה, אולי כי מצפים ממנה.
לעתים, בנסיעות למרחקים ארוכים, או בטיסות או בשדות תעופה, מתפתחות שיחות ביני לבין זרים או זרות בקשר לספרים; מן סוג של "מה את קוראת?" "ואתה". שני אנשים שנפגשים לרגע בנסיבות מאולצות משהו, ויוצאים עם זכרון משיחה מרנינת לב. ולעתים גם עם המלצות על ספרים.
וזה מה שקרה לי עם "לינקולן אקספרס"; האיש שהמליץ לי על הספר הזה נשכח זה מכבר מזכרוני, אבל כשסיפר על הספר היה לו האור הזה בעיניים, האור המוכר לכל קוראת וקורא המכורים למלה הכתובה. ואז הוא אמר את מילות הקסם "ספר של אמור טאוולס". נו, יותר מזה כבר לא צריך. אמנם השיחה התנהלה באנגלית שוטפת, ולכן דיבר על "Lincoln Highway", ומיד סימנתי אותו ברשימת הספרים שאני רוצה לקרוא באמזון, אלא שמפאת עומס רב מדי של ספרים, דחיתי מעט את קנייתו/קריאתו, עד שיצא התרגום לעברית, ואז נתייתר הצורך בקניית הספר באנגלית.
אין ספק, יש לה את זה. ה״זה״ החמקמק, המסתורי, הנסתר בחלקו. ה״זה״ שלא מעטים תרים אחריו ורק מעטים מוצאים. ה״זה״ שהופך מלים ומשפטים ופסקאות למשהו שאי אפשר כמעט להניח מן היד, חוץ מהחיים עצמם. ה״זה״ שמחזיר אותך למלון, למרות שיש לך עוד שלוש או ארבע שעות עד העיסוק הבא שקבוע לך, ובמקום לשוטט ברחובות העיר שבה את מבקרת, את חוזרת למלון כדי לסיים את הספר.
לא ברור על מה בדיוק חשבתי כשלקחתי, רק כמה ימים לפני טיסה לחו״ל, ספר העוסק במטוס שנפל. אמנם בימים כתיקונם הייתי מסיימת קריאתו בתוך מספר ימים, אלא שהימים אינם ימים כתיקונם, וקריאת ספר, אף המרתק ביותר, אורכת זמן רב מהרגיל.
נו, מילא, כמו שאמרה לי חברה אחת ששברה את רגלה; צריך פרופורציות. והלא יכולתי עכשיו להיות בעזה.
