בעולמם של האחרים בני האדם הם אורחים, מתיישבים חדשים.
בראשית היו החיות והאחרים, בעלי החיים ושאר היצורים המסוגלים לשנות צורה לצורה אנושית, ובחזרה,
בני האדם שהגיעו אחריהם יכולים היו להישאר משום שהביאו עימם טכנולוגיות שלא היו לאחרים; בני האדם קיבלו היתר לחיות על אדמתם של האחרים בתנאים שנקבעו על ידי האחרים, לתקופות מוגבלות וכל זמן שיקיימו את הכללים.
שערי בנפשך שיום אחד כל מה שידעת על עצמך משתנה, מתהפך; אינך מי שחשבת שאת, כל מה שידעת היה לא נכון, כל מה שסיפרו לך בשקר יסודו.
ועכשיו, מי את? מה את?
בטי ג'ונס, ד"ר בטי ג'ונס, רופאה, יהודיה, נשואה לגוי, שחור, מייקל, שאוהב אותה לגמרי. פעם היתה בטי מולנר, ילדה לא יפה, כך על פי קנה המידה שלה, שלא לדבר על זה של אמה, יפיפיה גבעולית, שרצתה תמיד להיות שחקנית. קצת כהה לעומת הוריה, יהודים אירופים שניצלו מ"שם", ששם היו להם משפחות ענפות ועתה נותרו רק בודדים.
6.5.2024 – 213 באוקטובר, 2023
בשעה 6:30 בבוקר נשמע בשכונה קול רעם חזק, כמו נפילה, ואחריו שקט, לא כלום. לא קדמה אזעקה לרעש הזה, אבל אני כבר קפצתי מהמיטה, והתחלתי להתכונן לאזעקה שבטח תיכף תגיע.
לא, זו לא היתה נפילה. בלון גז שהתפוצץ ברכב, שני רחובות מכאן, והרעיד את כל השכונה.
אחר כך כבר היו סירנות של משטרה ואמבולנס, אבל אפשר היה לצאת מהבית כדי לצעוד בפארק.
רק התקף החרדה המשיך והמשיך. שעתיים בערך.
להמשך קריאת נחל עוז – יומן מלחמה – אוקטובר 2023 (וחודש מאי 2024 אף הוא עבר)
בשנים האחרונות נהייה מאד אופנתי לכתוב ספרים בסדרות; לא עוד ספר בודד העומד בפני עצמו עם התחלה, אמצע וסוף, אלא סדרת ספרים שבמקרה הטוב ניתן לקרוא כל אחד מהם בפני עצמו, ויש אמנם סדר מסוים ביניהם משום שהגיבור הוא אותו גיבור או אותה גיבורה, אבל העלילה העיקרית אינה נוגעת לחייהם של הגיבורים, ועל כן עומדת בפני עצמה. בעבר, גיבורים כאלה אף לא באמת היו להם חיים שהתפתחו; אף אחת לא יודעת במי הרקול פוארו התאהב בנעוריו, או איך נראתה גברת מארפל. נו, מילא, לא כולם אגתה כריסטי.
כמעט ויתרתי על הספר הזה. כמעט. והרי יש כל כך הרבה ספרים הממתינים להיקרא, והיממה עדיין יש בה עשרים וארבע שעות, רק חלק מהן יכול להיות מוקדש לקריאה. והנושא. פיגועי טרור. אמנם בצרפת, אבל, בכל זאת, אחרי השבעה באוקטובר, צריך רגע לעצור ולשקול את האפשרות שיש בספר הזה טריגרים, כאלה שיכולים לגרום לכל ישראלי/ת שאי פעם היתה לו או לה איזושהי נגיעה לאיזה פיגוע טרור, הזמן הזה שהחדשות משתלטות על ערוצי התקשורת, התיאורים, החרדה שיש שם אולי מישהו שאת מכירה, או מישהי מבנות משפחתך, התיאורים, הצילומים מזירות הארועים. הצורך לדעת והצורך להתרחק מכל מידע, המקננים זה לצד זה. ועכשיו, כמובן, כל מי שהיה כאן בשבעה באוקטובר, כל מי שעדיין נשארה שם, כל מי ששהתה בסמוך או בתוך הארוע, כל מי שחייה שונו מאז.
אשה צעירה, צעירה מאד, בת 19 וכבר אם לתינוק. כזו היא טלולה מארי. היא למדה עבודה סוציאלית בקולג', והתכוונה לעבוד בסיום לימודיה. בינתיים גרה אצל אמה, עם התינוק, נואה. סידור נוח למדי.
יחד איתם התגורר גם אביו של התינוק, זק. כשגילתה שהרתה החליט שהוא עוזב. זק היה חבר שלה מגיל 14, מאז שהיו כמעט ילדים. אחרי שראה אותה עם התינוק ביקש לחזור. היא הניחה לו. אבל הוא השתנה. שום דבר לא היה עוד כמו פעם.
יש ספרים שאת לוקחת ליד, ואין לך מושג מה מסתתר בתוכם; ישנה, אמנם, הכריכה האחורית, ובה משהו שמישהו כתב, כדי שתבחרי דווקא את הספר הזה מתוך ערמות הספרים בחנויות, אלא שבדרך כלל הכיתוב על הכריכה האחורית לא באמת מגלה לך מה תמצאי בין דפי הספר, האם תאהבי, אם תבקשי להוסיף ולקרוא בו עוד ועוד, או שאולי תניחי אותו בצד הספרים העתידים לצאת מן הבית, מבלי להיקרא עד תומם?
כזה היה "נגטיב"; אניגמה. לא ידעתי דבר חוץ מן העובדה, שתחילת הסיפור נעוצה במציאת נגטיב (כאילו לא עבר העולם כולו לצילום דיגיטלי).
אז מה יש בספר הזה? יש בו סיפור ילדות בירושלים של פעם, עצוב וצובט לב. ויש גם סיפור אהבה גדולה מהחיים, ועוד אהבות גדולות פחות וחשובות לא פחות.