האוהד – וייט תאן נוון

".. אילו היתה ספינת ההיסטוריה מפליגה בנתיב שונה, אילו נעשיתי רואה חשבון, אילו התאהבתי באישה הנכונה, אילו הייתי אוהב מוסרי יותר, אילו היתה אמי פחות אימא, אילו היה אבי הולך להציל נפשות באלג'יריה ולא כאן, … אילו שכחנו את טינתנו, אילו שכחנו את נקמתנו, אילו הבנו שכולנו בובות במשחקו של אחר, אילו לא יצאנו להילחם זה בזה, אילו לא היו כמה מאיתנו מכנים את עצמם לאומנים או קומוניסטים, או קפיטליסטים או ריאליסטים.. אילו לא היו האמריקאים באים להציל אותנו מעצמנו,.. אילו לא היו הסובייטים מכנים את עצמם חברינו לדרך.." (עמ' 367)

"…לא בחרנו להיות מושפלים בידי הצרפתים, לא ביקשנו שיחלקו אותנו לשילוש הלא-קדוש של צפון, מרכז ודרום, שימסרו אותנו לידי המעצמות הגדולות של הקפיטליזם והקומוניזם לצורך ביתור נוסף, שיכפו עלינו למלא תפקיד במלחמה הקרה, משחק שחמט שנערך בחדרים ממוזגים בידי גברים לבנים לובשי חליפות וענובי שקרים. …" (עמ' 375)

בימי נעורי נחלק העולם לאדום וכחול; מפות העולם צוירו בשני צבעים – אדום לאזור בהשפעה סובייטית, כחול לאזור בהשפעה אמריקאית. מרבית המלחמות שהתנהלו אז, התנהלו כדי להגביר את ההשפעה הסובייטית או האמריקאית, לפי הצורך. המלחמה בויטנאם, בין דרומה (בהשפעה מערבית) לבין צפונה (השפעה סובייטית) היוותה רקע תרבותי וקצת אידאולוגי לשנות הששים והשבעים של המאה הקודמת; המוזיקה, הסרטים, החדשות מעבר לאוקיינוס, המשברים, הכל סבב סביב המאבקים הכחולים-אדומים, ובדגש על מלחמת ויטנאם.

מפת העולם בתקופת המלחמה הקרה

כמה סרטים ראינו על המלחמה הזו – "צייד הצבאים", "אפוקליפסה עכשיו", "הכומתות הירוקות", "בוקר טוב וייטנאם", "השיבה הביתה" ועוד ועוד; בכולם עלו חיילים אמריקאים על מטוסי תובלה, נחתו באזור הג'ונגלים, בוססו בבוץ, עלו על מטעני צד, נפצעו, נהרגו או לא, ושבו לארצם, אלה שנשארו בחיים, עם זכרונות טראומטיים לכל החיים. אמריקה הפסידה, ברית המועצות ניצחה.

אבל מה עם האנשים? הויאטנמים? אלה שהיו בצד הזה או בצד הזה,  ופתאום נשאר רק צד אחד? מה עם אלה שהיו בצד האמריקאי? אלה שנשארו ולא הצליחו לברוח? מה היו הם (חוץ מניצבים במאבק שבין שני הצדדים על כוח והשפעה)?

המספר, שאין לו שם, הוא ויאטנמי כזה, ששרת בצבא הויאטנמי בצד האמריקאי כעוזרו של אחד הגנרלים. מה שאין הגנרל יודע הוא כי עוזרו הוא מרגל מטעם הצד הקומוניסטי. שניהם נמנים על בני המזל שפוּנוּ עם המטוסים האחרונים מויאטנם אל ארה"ב, לחיים חדשים של פליטים, מן המעמד הבינוני הנמוך, כאלה שצריכים למצוא מחדש את מקומם בחברה, כאלה הנסמכים על קצבאות ממשלתיות, כאלה ה"מסומנים" כזרים רק על פי מראם.

גיבור הסיפור מחליט לחזור לויאטנם, למרות הפצרות שולחיו (הוא המשיך לשלוח דיווחים על הנעשה בצד האמריקאי) שלא יעשה כן. במהלך סיפורו מתוודע/ת הקורא/ת לכל מבחני הנאמנות שהוא צריך לעמוד בהם, הן מצד שולחיו, הן מן הצד השני, רצח, העלמת עין מפשעים, שותפות לפשעים אחרים.

חזרתו לויאטנם מובילה למעצר, שכן יש לבדוק עד כמה "התקלקל" בצד המערבי, ועד כמה יש לחנכו מחדש. ומחנה לחינוך מחדש מעולם לא היה מחנה נופש.

עד סופו של הספר תחזור ותעלה השאלה – על מה ולמה? על מה המלחמה? על מה המאבק? מה קורה כשהמאבק נגמר? האידאולוגיות לעולם אינן מנצחות; כל אידאולוגיה שואפת אל הקצה הטהור שלה, ואי אפשר באמת להגיע אליו. כי מלחמה אינה משחק סכום אפס. מלחמה היא משחק בו שני הצדדים, מנצח ומנוצח, מפסידים.

"..מורינו האמינו בכל מאודם בענישה הגופנית, ואילו האמריקאים זנחו אותה, זו אולי אחת הסיבות לכך שלא יכלו עוד לנצח במלחמות. … " (עמ' 260)

המספר לעולם אינו שלם בנפשו, ובהמשך נפגע אף גופו, לעולם אינו מוצא לו שלווה ושקט.

הרהורים העולים מן הספר הזה כי בסופו של דבר, אין בה שום טעם במלחמה הזו, שביתרה ארצות, והדיה ותוצאותיה נמשכים עד היום, כשברה"מ אינה קיימת, והעולם כבר אינו נחלק לכחול ואדום. עדיין נמשכות האיבות, והטינות, בקשות הנקמה והנקמה שכנגד. ובסופו של דבר – הרווח הנובע לכל צד, רווח בכסף, בכוח, בהשפעה.

".. הבנתי סוף סוף איך הפכה המהפכה שלנו מחיל החלוץ של שינוי פוליטי לחיל המאסף של צבירת כוח. תהליך התמורה הזה לא היה ייחודי לנו. הרי כך בדיוק קרה גם אצל הצרפתים ואצל האמריקאים. המהפכנים לשעבר נעשו לאמיפריליסטים שכבשו וניצלו את ארצנו הקטנה והסוררת, גזלו את חירותנו כדי להצילנו…" (עמ' 390- 391)

 

ספר מעורר מחשבה, מרתק, פותח צוהר לעולם לא מוכר. ספר שיישאר עוד הרבה זמן.

 

 

האוהד – וייט תאן נוון. תרגום: ברוריה בן-ברוך. הוצאת: בבל. 400 עמודים

The Sympathizer – Viet Thanh Nguyen

 

לרכישה (ספר כרוך בלבד. לא מצאתי בפורמט דיגיטלי)

 

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *