קודם כל – תיאום ציפיות, אחרת תרגישי את הצביטה הזו של "זה לא מה שציפיתי". כי ציפיתי לספר על נשים באירופה באיזו מלחמה עולמית, שממלאות תפקידים חשובים. והרי קייט קווין שהכרתי עסקה בעניינים האלה בדיוק, לפחות בספריה הקודמים שקראתי (כולל זה שלא צלחתי).  ולרגע היתה איזו אכזבה, שכן, הספר הזה עוסק בנשים, אבל לא באירופה, לא בתפקידים חשובים מאד (בקונטקסט הכללי, לא האישי).

אבל האכזבה לא באמת נמשכת יותר מרגע, כי קייט קווין (חוץ מההוא שלא צלחתי) כותבת נפלא באמת, ומצליחה להעביר ריחות וקולות ומראות דרך כתיבתה, עד שהקוראת יכולה ממש לדעת איך נראה בית בריארווד, הגיבור הכי שקט של הספר הזה (בכל זאת, בית), איך נראים בו החדרים, ומה קורה בין כתליו של בית המשמש כמקום מגורים לשבע נשים, כל אחת בחדר קטנטן עם אפשרות מסוימת לבישול, כי בבית מוגשת רק ארוחת בוקר, ושירותים ומקלחות משותפים, ולבעלת בית אחת ושני ילדיה המתבגרים.

תחילת שנות החמישים של המאה הקודמת. ארצות הברית מתחילה להתאושש ממלחמת העולם השנייה, חיילים חוזרים הביתה ומצפים למצוא לעצמם מקומות עבודה, אלה שאוישו במהלך המלחמה על ידי נשים, ועתה הכל מכתיב להן את תרבות הפרברים המתקתקה, זו שבה את עקרת בית מושלמת המסיעה את הילדים לבית הספר ולחוגים, מצפה לבעלך בתום יום העבודה, מארחת את חבריו, מתחנפת למעבידיו, שומרת על גזרה מופלאה, מתנדבת בועד ההורים. מושלמת.

… היא התלבשה כמו שהמגזינים הראו שבחורה אמורה להתלבש, ועבדה במשרה שבחורה צריכה לעסוק בה לפני החתונה, ואמרה את כל הדברים שבחורה אמורה לחשוב." (עמ' 427)

שבע נשים מתגוררות בבית שברחוב בריאר פינת ווד בשכונה כמעט מכובדת, בוושינגטון. הבית מנוהל כפנסיון לנשים על ידי גברת נילסון, אם חד-הורית לפיט (הבכור) וללינה. האב לא בתמונה. גברת נילסון היא אשה מרירה למדי, המשתפת ככל יכולתה במרירותה את הדיירות שלה, מקפידה על שעת ארוחת הבוקר (ומי שלא תגיע במועד תאלץ לוותר על הביצים והבייקון הלא לגמרי מבושל), קמצנית השולחת את בנה לעבוד בשעות בהן אינו לומד, כדי להוסיף להכנסתה, ובכלל אשה לא נעימה במיוחד.

אבל אין להן ברירה. המחיר הוא משהו שהן יכולות לעמוד בו, בשכונה הזו, וממילא הן לא מתכוונות להיות בו זמן ארוך.

ואז באה גרייס. גרייס מארץ', הדיירת הכי חדשה, זו שמפרה חוקים במודע, זו שתהפוך את הפנסיון הזה, לנשים בלבד, למועדון בריאר, זה שבו כולן מכירות את כולן (טוב, בערך, לכל אחת יש סיפור שהיא מסתירה), זה שבו כולן (כמעט) יסייעו האחת לשניה, אם יש צורך, ואפילו ללינה, בתה של בעלת הבית, נערה צעירה  עם שאיפות גדולות בתחום האפייה, זו שאינה יפה כלל, שאמה נוזפת בה בכל עת, ואלמלא אחיה המבוגר מעט יותר, שתומך בה בכל ליבו, הרי שהיתה הופכת לצל חיוור, ועתה יש לה מין מועדון נשים  מאחוריה, אמהות מחליפות לרגע, התומכות בה ככל יכולתן. מועדון שהחל בארוחות ערב בימי חמישי, בחדרה של גרייס מארץ'. כולן מוזמנות. כולן מתבקשות להביא עמן קופסת שימורים אחת, כולן מבשלות. כל אחת בתורה.

… אולי זו הייתה תופעת לוואי נוספת של הרעבה: את רוצה להאכיל אנשים, להאכיל את כולם, להאכיל אותם ולתקן אותם. … כולם היו זקוקים להאכלה ולתיקון." (עמ' 392)

גרייס קבלה את החדר השני בקומה הרביעית. יותר כוך מחדר, ובכל זאת הפך לה לבית. מתישהו תתחיל לצייר על קירותיו, והציור יגלוש למסדרון ולחדר המדרגות. ממש כמו  בבית סליפר מק'קאן במסצו'סטס.

הסיפור כולו נפתח בחג ההודיה של 1954. יש משטרה בבית. משטרה שבאה לחקור מקרה מוות באחד החדרים, ואז מתברר כי יש עוד מקרה מוות.

ומשם לוקחת אותנו קווין כמה שנים אחורה, ומציגה לקוראת כל אחת ואחת מדיירות הבית.

פליסיטי אורטון, פליס, אנגליה במוצאה, אשה צעירה, אם לפעוטה, מתגוררת ב-2א'. בעלה הרופא מגויס לצבא ונמצא מעבר לים, כי יש את מלחמת קוריאה שמוכרחים להלחם בה. תמיד מחייכת. תמיד מאירה פנים, תמיד מקפידה בלבושה. ומתחת לכל אלה היתה רוצה, רק לרגע אחד, או קצת יותר, להיות בלי הילדה שלה. להיות עצמה. כמו פעם.

קלייר האלט, מתגוררת ב-3ב', מזכירה במשרדה של סנטורית בגבעת הקפיטול, עוזרת שעתית בביתה של אשתו של מי שיום אחד יהיה סנטור, ומדגמנת לצלם  של צילומים אירוטיים. הכל כדי שתוכל לחסוך מספיק כסף כדי שיום אחד יהיה לה בית משלה.

ריקה מולר, דיירת ב- 2ב', מהגרת מאירופה. פליטה מהעבר הלא כל כך רחוק, כמו כל אלה שהצליחו לברוח משם. כל רכושה אבד לה. היא המבוגרת בדיירות הבית, מועסקת כספרנית, תמיד רוטנת ונרגנת. מדי פעם היא נוסעת לכמה ימים לניו יורק, שם היא פוגשת בעולמה הישן. ואז חוזרת לוושינגטון, להמשיך בחייה. חיים מלאי אכזבות וכעס.

גרייס אמרה לה פעם:

אושר… זו בחירה לא פחות מכל דבר אחר. או שתבחרי לכעוס, ואם תמשיכי לכעוס מספיק זמן הכעס יהפוך לנוח כמו חלוק ישן. אבל בסופו של דבר, את תביני שיש לך רק את החלוק הישן הזה, ואין שום דבר בארון הבגדים שעולה עלייך. ובמצב כזה, את פשוט תחכי להחליף את החלוק בתכריכים – כך אני תמיד חשבתי, לכל הפחות." (עמ' 175)

ארלין האפ גדלה בעיירה קטנה בטקסס, וכל מה שרצתה היה לצאת משם, להיות מישהי, להתחתן עם מישהו ראוי, והלא היא מתאמנת לכך כל חייה. בינתיים היא עובדת כמזכירה בוועדה לפעילות אנטי-אמריקאית (כן, זאת של הסנאטור מקארת'י), גרה בבית בריארווד ומצליחה להיות זו שאף אחת לא מחבבת במיוחד.

בי ורטי – שחקנית בייסבול בעברה, שנאלצה להפסיק עקב בעיות בברכיים. מועסקת כמורה לספורט. היא מקווה לחזור ולשחק, אם כי הליגה לנשים הולכת ומאבדת את מעמדה; אחרי הכל, הגברים חזרו מהמלחמה והקימו מחדש את הליגה לגברים, אז את מי מעניינים משחקי הנשים?

נורה וולש, הדיירת הצעירה ביותר, מתגוררת בדירה 4א', בשכנות לגרייס מארץ', עובדת בארכיון הלאומי ומקווה להיות יום אחד מנהלת בו. רק שהיא אשה, וזו בהחלט עשויה להיות בעיה. לנורה יש מחזר, בן למשפחת גנגסטרים מקומית. איש חכם וחזק.

גרייס אמרה לה פעם:

…גברים אלימים שהם גם חכמים וחזקים, הם לא מקרים אבודים לחלוטין. הם יכולים ללמוד דרכים חדשות, אם יבחרו. החלשים הם אלה שגורמים הכי הרבה נזק. אין דבר שמשאיר אחריו הרס כמו גבר חלש – כי הוא לא לומד לעולם, הוא רק ממשיך הלאה וזורע כאב וחורבן בעקבותיו." (עמ' 112)

הספר מתחיל, כאמור, בערב חג ההודיה של שנת 1954, כששתי גופות נמצאות בבית בריאר, ומשם מדלג לעבר, לשנת 1950, ומספר את סיפורה של כל אחת מן הנשים האלה, המתגוררות בבית בריארווד.

אין כאן סיפור אחד מתמשך, אלא סיפורים הנשזרים אלה באלה, והקסם נוצר.

ורק הערה על התרגום: מדי פעם, לאורכו של הספר, נתקלתי ב"מעצור", כמעט בלתי מורגש, ובכל זאת כזה שגרם לי להפסיק את הקריאה, להרהר רגע, ולהמשיך הלאה.

וחבל. מעצורים שכאלה פוגמים (קצת) בהנאה המלאה מן הקריאה. לוּ היה רק אחד כזה, נראה שהייתי מדלגת ושוכחת, אולם משנוספו אליו עוד כמה (כולם קטנים וכמעט בלתי מורגשים) הרגשתי איך, עם עוד קצת מאמץ ושיוף, אפשר היה להגיע לשלמות.

אבל אל תניחו לזה לרפות את ידיכם, ואל תהססו לקרוא את הספר הנפלא הזה, שהוא כולו אחר מספריה הקודמים שהכרנו, וכולו מצוין לגמרי.

ואל תחמיצו את סוף הדבר בסופו של הספר (לא, אל תקראוהו לפני הקריאה בספר, שלא תתקלקל הנאתכם).