למען האמת, אני לא זוכרת מתי לקח לי כל כך הרבה זמן לקרוא ספר אחד, אפילו לא ארוך במיוחד. נכון, הוא נקרא באנגלית, עניין הגורם להתארכות זמן הקריאה, ונכון שהריכוז בימים אלה שלא כבעבר. ובכל זאת, נדמה כאילו ארכה קריאת הספר הזה עידן ועידנים.

ולא בכדי. הספר הזה, שלא כמו הספרים הקודמים בסדרת ג'קסון ברודי, הבלש הפרטי הפותר תעלומות, גם כאלה בנות עשרות שנים, ושלא כמו ברוב ספריה של אטקינסון, נקרא כאילו יבש מעט מקור ההשראה של הסופרת, ועל כן היא החלה אוספת ומוסיפה עוד ועוד דמויות, מרחיבה את העלילה לעלילות משנה שאמנם בהחלט קשורות לסיפור העיקרי (בכל זאת, אטקינסון), אולם חשיבותם מועטה.

וזה קורה, לעתים, לסופרים הכי מוצלחים והכי טובים שישנם. אבל הספר הזה, טוב היה לו לוּ היה מהודק יותר, מפוזר פחות.

ואין באמור לעיל כדי לגרוע כהוא זה מכתיבתה המבריקה של אטקינסון.

ג'קסון ברודי נקרא לביתה של אשה אחת, דורות'י פאג'ט, שהלכה לעולמה, ושני ילדיה מבקשים כי ימצא עבורם תמונה שהיתה תלויה בחדר השינה שלה. אין הם יודעים מי הצייר ומה ערכה של התמונה. נקנתה, כך ידוע להם, על ידי אביהם באיזו מכירה ביתית של פריטים מאיזה בית. גם  האשה שסייעה לאמם בתקופת חייה האחרונה, מלאני הופ,  אשה נפלאה ומסורה, נעלמה. הם חושדים כי לקחה את הציור עמה. חושדים אבל לא בטוחים. ברודי נקרא לעזור.

“…A few days ago a ninety-six-year-old woman called Dorothy Padgett died, and a painting she owned went missing the same day. The painting was a small Renaissance portrait of a woman, sitter and artist both unknown. Dorothy Padgett’s carer, Melanie Hope, went missing at the same time as the painting. …” (pp. 128)

ליידי מילטון חיה באחוזה הגדולה, בארטון מייקפיס,  שבעלה המנוח הותיר אחריו, יחד עם החובות הנובעים ממסי הירושה, כך  שהמשפחה נאלצה למכור חלק מן האחוזה, לפתוח חלק מן הבית למבקרים, ולאחרונה אף הפך חלק מן הבית לבית מלון, לאלה החפצים לחוש עצמם בני אצולה ליום או ליומיים. מיזם עסקי של אחד מילדיה (יש לה שלושה, שאין היא מחבבת במיוחד), כדי שניתן יהיה לתחזק את הבית. יש לה, או היתה לה, סוכנת בית מעולה, סופי גרינווי אשת שיחה מבריקה, כזו שידעה לנהל רשימות של מה שצריך להיעשות, וידעה למחוק את אלה שנעשו, אהבה ספרים ובכלל. לוּ היה הדבר בידיה, היתה ליידי מילטון משיאה את אחד מבניה לסופי, אלא שעליהם להינשא לכסף, הרבה כסף, כדי שהמשפחה תוכל להמשיך להחזיק בבית המפואר, שידע ימים יפים מאלה, כמובן, ועדיין רבה תפארתו. תמיד ניתן יהיה למצוא כלה עשירה החפצה בתואר אצולה אנגלי (והרי נישואין מלכתחילה הם מוסד המבוסס על הסכמים כלכליים). היתה, משום שיום אחד גם היא נעלמה. ביום שנעלמה נעלם גם ציור אחד שהיה תלוי באחד מחדרי הבית. ציור שיוחס לויליאם טרנר ושנחשב ליקר ערך, והוא הנכס האחרון שנותר למשפחה עד שיאלצו "לממש" גם אותו. חוץ מדיוקנאות השושלת, שצוירו אף הם על ידי ציירים ידועי שם, וערכם רב,  אלא שאלה לא מועמדים למכירה בשלב זה.

סוף שבוע של רצח הוא סוף שבוע שבו האורחים  במלון נקראים לפתור תעלומת רצח, המוצגת להם על ידי חבורת שחקנים. סוף השבוע הזה מזמן לאחוזה כמה וכמה אנשים המבקשים ליהנות עוד יותר מן השהות בבית האצילים, וכמובן, חבורת שחקנים.

ג'קסון ברודי נקלע אף הוא לבית האחוזה, ויחד עמו רג'י צ'ייס, שוטרת החוקרת את גניבת התמונה השייכת לאחוזת מילטון. שניהם "נתקעו" בסופת שלג, והמקום הקרוב ביותר שיכלו להגיע אליו היה האחוזה.

האם יש קשר בין העלמות התמונה שהיתה תלויה מעל מיטתה של דורות'י פאג'ט, לבין זו שנגנבה מאחוזת מילטון?

“…Reggie really, really hated coincidences, especially when they involved the person on the phone.” (pp. 127)

“…Was there a connection between the theft at the Willows and that at Burton Makepeace?.. (pp. 168)

“Cheryl McDaid, Sophie Greenway, Melanie Hope—could it be the same woman in all three cases?…” (pp. 100)

עוד נפגוש בספר את הכומר המקומי שאיבד את אמונתו, ובתקופה האחרונה איבד גם את קולו. חייל משוחרר שאיבד את רגלו במלחמה ובא לחיות עם אחותו ובעלה המתגוררים באחד מן הבתים הנספחים לאחוזה. כל אחד מאלה עם סיפור חייו.

סופשבוע של רצח באחוזת בארטון מייקפיס, הפותח את הספר, הופך במהלך ההצגה לסיפור החקירה, גם רצח שורבב אל תוך הסיפור, ומרדף במסדרונות הנסתרים של האחוזה, עד שהתעלומה, או שמה – התעלומות, נפתרות כולן.

אין זה הספר הטוב ביותר בין ספריה של אטקינסון, אף לא בין ספרי ג'קסון ברודי. ועל אף מגרעותיו, הרי שסך מעלותיו עולה על אותן מגרעות; הכתיבה המבריקה של אטקינסון, חוש ההומור  והחכמה המלווים את הספר לכל אורכו:

“…Johnny—Lord Milton—had no interest in afternoon tea. Never had. They ate breakfast together and sometimes briefly came together for luncheon, but then rarely saw each other again before dinner. Absence was the foundation of a good marriage in Lady Milton’s opinion. At night they each kept to their own bedroom. Johnny had never been terrifically interested in that side of marriage. The only thing he really enjoyed was shooting something. Once she’d secured the future of the estate with Piers, he rarely bothered her.” (pp. 27)

“…The house had so many sofas that you had to question whether they were quietly breeding when no one was looking….” (pp. 253)

כדאי לקראו, לכל חובביה ואוהביה של אטקינסון.