שלוש נובלות בספר הזה

הראשונה, זו שנתנה לספר את שמו, תמורה נאותה, מספרת על עליזה, שפעם היתה לואיזה וכולם קראו לה לולו.

עליזה גרינליף, מתרגמת מוערכת מעברית, השפה המקומית, לאנגלית, שפת אמה ואביה, שהיגרו לישראל מארצות הברית, השפה ששמעה בבית תמיד, ועד העלייה גם בסביבתה.

לפעמים היא תוהה עד כמה היא באמת יודעת עברית. כביכול, היא נמצאת כאן מגיל שבע. עשתה כאן כמעט את כל לימודיה, סיימה בגרות בתנ"ך ולשון וספרות עברית. מצד שני, כמעט ולא קראה ספרות בעברית עד שהתחילה לתרגם. גם התואר שלה היה בספרות אנגלית. יותר מזה: היא גדלה כאן, אבל לא לגמרי. לא שרו לה נומי נומי ופרפר נחמד. היא לא ראתה בטלוויזיה את טלפלא ומיץ פטל.
לפעמים היא חושבת שהשנים הראשונות האלה יחסרו לה לעולם. ואולי אלה לא רק השנים הראשונות. לא היה לה ממי לספוג את מה שכולם סביבה ידעו כמובן מאליו. לא היו לה הורים שהכירו בעל פה מערכונים של הגשש החיוור או את שירי הלהקות הצבאיות. לא היתה לה גננת שסיפרה לה מסיפורי לוין קיפניס ולאה גולדברג, וכשגדלה קראה את בברלי קלירי וג'ודי בלום במקום דבורה עומר וגלילה רון-פדר. …
כאילו העברית שלה חסרה איזה רובד בלתי נראה. כמו שכבת צבע חסרה בציור. העומק חסר, אבל האשליה מושלמת. " (עמ'  42 – 43)

יש לה אחות, גדולה ממנה, האחות "המוצלחת", זו שיש לה מקצוע מכובד ופרנסה טובה, והיא זו שנמצאת במקום הבוטח והבטוח, זו שמיעצת, זו שמנחמת, כמעט כמו אמא (שכבר אינה בין החיים).

במהלך הקריאה מתוודעת הקוראת לעולם התרגום, הדקויות, המבקשים, הקליינטורה, ומי שחובבת קריאה, ייפתח לה צוהר להבנה נוספת של הספרות המתורגמת.

'אני כותבת את הספר הזה מחדש. זה מה שנקרא לתרגם.'" (עמ' 11)

'…העניין הוא שמתרגם טוב הוא שקוף. לא רואים אותו.'" (עמ' 61)

סיפור המבוסס כולו בשלולית המקומית, וחדות עין יוכלו אף להבחין בכמה דמויות מוכרות, כמו ג'סיקה כהן  המתרגמת מעברית לאנגלית ונזכרת בכה הרבה רשימות-תודות של סופרת וסופרים. חדות עין עוד יותר, בעיקר מקיבוץ מסוים בדרום, ימצאו שם שמות מוכרים של אנשים בשר ודם, אבל אלה מוכרים ליודעי ח"ן בלבד.

'כן' אישרה עדנה באי רצון. 'אבל בינתיים עשיתי כמה בירורים. זה בהחלט בקצה העליון של הסקאלה. עם כל הכבוד, את לא ג'סיקה כהן.'" (עמ' 12)

…דן ואלינור וסטן ושרה, ודֶבּ ומייק וסו ופיל. …" (עמ' 21)

בועז וקרן, גיבורי "לימונדה" הנובלה השניה בספר,  מהגרים מכאן לארה"ב, יצאו לחופשה משפחתית. משפחתית חסרה כי בתם הבכורה בחרה להבריז ברגע האחרון ולנסוע למקום אחר. נשארו שניהם והבת הצעירה, בת שלוש עשרה. עכשיו הם בפאלם ספרינגס בבית עם בריכה ושלושה חדרי שינה.

ואז קרן "הנחיתה" עליו את הבשורה שגם אחותה הגדולה ממנה, הילה, תצטרף אליהם. עם זוגתה. הבן, נועם, ישאר עם אביו.

בועז לא ממש מרוצה, כי הנה "הלכה" האינטימיות המשפחתית, והפך עוד פחות מרוצה כשהתברר כי הבן, נועם, אוטיסט על הרצף בתפקוד גבוה, יחסית, בחור מגודל בן תשע עשרה, הגיע איתם.

קרן מרגישה מחויבת לאחותה, שבילדותן הגנה עליה ועכשיו החיים נתנו לה "קלפים" פחות טובים, ולכן היא צריכה לקבל ולכבד כל בקשה של הילה. אחרי הכל, הן חיות די רחוק אחת מן השניה, וקצת להקל על המשא הכבד שהילה נושאת על כתפיה הוא מחיר פעוט.

או שלא.

בועז לא מרוצה. ממש לא.

.. הזמנו שני מבוגרים. קיבלנו על הדרך גם כלב וילד אוטיסט. לא מתאים לנו. שלום ולהתראות אבל בעולם האמיתי אי אפשר להתנהג ככה. אתה יוצא מניאק, למרות שמי שלא בסדר כאן זה הוא. כן, זה מה שמרתיח אותו: הן באות עם כלב וילד בלי להודיע, והוא יוצא האיש הרע." (עמ' 95)

ומה עם סידורי הלינה? בבית ששכרו יש רק שלושה חדרי שינה; חדר השינה של ההורים, חדר שינה לאורחים, ובו מיטה זוגית, וחדר לילדים ובו מיטת קומותיים. ואיך ניתן להניח לבחור בן תשע עשרה לישון בחדר אחד עם מתבגרת בת שלוש עשרה? אפילו שהם בני דודים.

לא יעלה על הדעת. בכל אופן לא בעיני בועז ואפילו קרן.

הילה דווקא חושבת שאין בכך שום רע.

…הרהור משונה עבר בראשו של בועז: אם הם היו דתיים, כל הבעיה לא הייתה קיימת בכלל. אף אחד לא היה מעלה בדעתו לשכן את נועם עם אורי באותו חדר. …" (עמ' 99)

וה"פיצוץ" כמובן, בלתי נמנע. בין האם המגוננת על בנה, לבין אחותה שסוף סוף עומדת על דעתה ומציבה גבולות.

אם שתי הנובלות הראשונות עוסקות, בין היתר, ביכולת הנלמדת של  גיבורותיהן בהצבת גבולות לסביבה, הרי שגיבורת  אביב בוונציה, צריכה להציב גבולות לעצמה מעצמה. אביבה, גיבורת הסיפור, אשה בגיל העמידה, נוסעת לוונציה עם נכדתה בת העשרה, כדי לבקר בביאנלה, לצייר, ואולי, רק אולי, לקשור קשרים עם האנשים המתאימים בעולם האומנות, כי אביבה, שעד לא מכבר היתה "רק" מורה לציור, עלתה מדרגה והחלה לצייר בעצמה, לקחה קורסים באמנות ובציור, השתלמה בכל מיני מקומות, וכבר קוראת לעצמה "אמנית" ורק זקוקה עתה לדחיפה האחרונה כדי שתוכל להתפרסם ומי יודע לאן תגיע.

את וונציה היא מכירה כמעט כאת כף ידה. בכלל הפכה למומחית לא קטנה בענייני תיירות באירופה.

.. להתייצב בוותיקן בשמונה אפס אפס ולרוץ ישר לקפלה הסיסטינית, לפני שיגיעו כל הקבוצות המאורגנות. רק ככה יש סיכוי לראות שם משהו. הלובר סגר דווקא בימי שליש. כדאי לתכנן ללכת לשם ביום שני, כשכל המוזיאונים האחרים סגורים, ולהיכנס בכניסה הצדדית מרוּ דה ריבולי, שם אין כמעט תור, אבל קל מאד להחמיץ אותה אז תיזהרו שלא לפספס. ואחר כך תלכו למסעדה המרוקאית הפלאה ההיא בסמטה קטנטנה ברובע הלטיני, שהבעלים שלה דווקא מאד אוהב את ישראל. …" (עמ' 144)

חוץ מהביאנלה מתכוונת אביבה לבקר גם במשרדים של קרן מרילין גרוסמן, שהיא קרן מיוחדת לנשים ציירות לא לגמרי  צעירות, שמאפשרת להן לחיות זמן קצוב בוונציה וליצור. אביבה בטוחה שהיא מועמדת מתאימה.

בכלל, אביבה בטוחה בהרבה דברים בקשר לעצמה, ומשום כך מרשה לעצמה להתנשא, גם אם בסתר לבה, בלי לומר דבר לאיש, על נשים אחרות ואנשים אחרים שנדמים לה פחות מבינים ממנה, פחות משכילים ממנה, פחות ידענים ממנה. היא נהנית להפגין את הידע הנרחב שרכשה בהתלהבות, ובזה בסתר לבה לאלה שלא בדיוק אוחזים באותם פרטי מידע וידע כה חשובים.

והיא צריכה להתפכח. לפקוח עיניים. להבין שאין היא כל כך מיוחדת ופורצת דרך. וההבנה הזו מאכזבת כל כך.

בין שלושת הגיבורות של הספר הזה, נדמה לי שזוהי הגיבורה העונה לסוג הנשים שפגשתי בעבר אצל ערד – זו שאינה חביבה על הקוראת, ואולי גם על הסופרת. זו שחסרה לה איזושהי מודעות עצמית, פרספקטיבה.

הספר הזה מהפך דפים וערד מצליחה לשרטט תמונות מוחשיות למדי בכתיבתה.

וטוב וכדאי לקרוא בספר הזה.