על מה אתן חושבות כשאתן שומעות את המלה "שטלנד"? אני, למשל, חושבת מיד על סוודרים עבים בסריגת יד, כאלה שאפשר לשבת ולסרוג, ואחר כך למכור לתיירים בחנויות שבערים הקטנות ובכפרים. אנגליה השקטה, הנידחת, ובמקרה של שטלנד – ארכיפלג בצפון סקוטלנד. מקומות ישוב קטנים עם מסורות עתיקות-מחודשות. חקלאות למיניה, כבשים (לצמר) וכמובן, סוודרים סרוגים ביד, עבים ומחממים.

אבל רצח? מתח? לא ממש עולים על הדעת כשחושבים על שטלנד.

גופת נערה צעירה, קת'רין רוס שמה, מתגלה בשלג, בסמוך לביתו של שוטה הכפר, מגנוס, איש גדל גוף, "מיוחד". כולם מכירים אותו. מאז ומתמיד חי בכפר, הוריו מתו.  חי לבדו אם לא נמנה את העורב שהוא מגדל בביתו.

מובן שהוא החשוד המיידי.

אין זו הפעם הראשונה שהוא חשוד. פעם, לפני כמה שנים, נעלמה קטריונה ברוס, ילדה בת אחת-עשרה. נעלמה ולא נראתה עוד. חיפשו אותה במשך זמן. חקרו גם את מגנוס. הפחידו אותו מאד. הוא לא רוצה להיות שוב במקום של הנחקר, ויודע שגם אם יעצום עיניו בכל הכח, עדיין תגיע המשטרה, והוא עדיין ייחקר.

ג'ימי פרז הוא הבלש החוקר המקומי, ואליו מצטרף רוי טיילר, שנשלח מאינוורנס, משום שבלש מקומי קרוב מדי לאנשים במקום, מכיר את חלקם באופן אישי, עד כדי שיש חשש שחקירותיו תהיינה מוטות.

דרך מהלכי החקירה והבדיקה, והסיפור עצמו, מתוודעת הקוראת לדמויות נוספות בעיירה. את אלה שהגיעו זה עתה מאנגליה, כמו קת'רין שבאה עם אביה, לאחר שאמה מתה והוא ביקש לבנות לעצמו ולבתו חיים חדשים במקום אחר, מקום שבו תמיד תהיה בתחרות עם המקומיים הדוברים בעגה אחרת.

את זוג המורים ובתם, אליס, חברתה הטובה של קת'רין. זו שצריכה מעתה לחיות בלעדיה.

סאלי נסעה באוטובוס לבית הספר, כמו תמיד. בזמן שחיכתה לאוטובוס הבינה פתאום בטלטלה את מלוא משמעות מותה של קת'רין.  עד עכשיו אירועי היום הקודם היו כמו דרמה, מסעירים ושונים מחיי היום-יום עד כדי כך שלא היה אפשר לעכל אותם. כאילו עוד מעט ייגמר הסרט והיא תחזור לעולם האמיתי. אבל עכשיו, כשעמדה בחושך בתחנת האוטובוס, בכפות רגליים קפואות ובלי איש שיארח לה לחברה, הבינה סאלי שזה אכן העולם האמיתי. כשקת'רין חיה היה מצב רוחה משתנה מרגע לרגע לא היה אפשר לדעת לְמה לצפות. אבל המוות היה קבוע. סאלי הרגישה שאם תושיט יד היא תוכל לגעת בחור שבו  קת'רין הייתה, והחור יהיה נוקשה ובוהק כמו קרח." (עמ' 108)

את אלה שנחשבים יותר בין משום מצבם הכלכלי, בין משום מעמדם ההיסטורי, כי במקומות קטנים שכאלה, מקומך בחברה נקבע לא פעם על פי מי היו הוריך ואבות אבותיך.

עוד מתוודעת הקוראת לחיים עצמם במקומות נידחים שכאלה, שההגעה אליהם היא בטיסה או במעבורת, ובעצם מנותקים ביום-יום מן העולם החיצון, וכולם מכירים את כולם. כולם נמנעים מחברתו של מגנוס, כולם מזהירים את בנותיהם ממנו (ונזכרתי ב"בו", ארתור רדלי, בספר "אל תגע בזמיר", גם הוא מסתגר עם עצמו ומפחיד משום כך בתודעתם של הסובבים אותו).

לרוויק היא מקום רועש עכשיו. כשמגנוס היה נער הוא הכיר כל אדם שהוא פגש ברחוב. אבל בזמן האחרון, גם בחורף, העיר מלאה אנשים ומכוניות. בקיץ המצב עוד יותר גרוע, כי התיירים מגיעים. הם יורדים ממעבורת הלילה מאברדין, ממצמצים ובוהים כאילו הגיעו לגן חיות או לכוכב אחר אולי, סובבים את הראש מצד לצד ומסתכלים מסביב. לפעמים מחליקות לנמל ספינות נוסעים ענקיות ורובצות שם, גבוהות מהבניינים. למשך שעה משתלטים הנוסעים על העיירה. ממש פלישה. פרצופים להוטים וקולות נלהבים, אבל מגנוס הרגיש שהם מתאכזבים ממה שהם ראו שם, כאילו המקום לא עומד בציפיות. הם שילמו הרבה תמורת השיט והרגישו שרימה אותם. אולי בסופו של דבר לרוויק לא שונה כל כך מהמקומות שהם גרים בהם." (עמ' 22)

הספר מוגדר כ"מותחן" אלא שבניגוד למותחנים אחרים, אין הוא מהפך דפים בציפייה לפתרון התעלומה, ואין הקוראת כוססת ציפורניה עד לגילוי הרוצח (אולי משום כך נקרא הספר בפרק זמן ארוך מן הרגיל). יש אף כמה התפתחויות תמוהות במקצת, במהלך הסיפור, הנחוצות מאד להתפתחות העלילה, אך אינן לגמרי הגיוניות. אולי צריך להרחיב את ההגדרה של מותחן. מאידך, הספר כתוב היטב, ופותח צוהר לעולם אחר, מרתק בפני עצמו. עוד נקודה במפה שממש כדאי לבקר בה.

ביקור באתר האינטרנט של הסופרת, אן קליבס, מעלה כי פרז מככב בסדרת מותחנים מפרי עטה, וזהו הראשון שבהם, כך שיש למה לצפות.