את איגי דיין הסופר פגשתי לראשונה בספרו הראשון, חוה, במהדורה מיוחדת שיצאה לקרובים וחברים בלבד. קראתי והתלהבתי עד בלי די, וכשיצא הספר לאור בהוצאה "אמיתית" והגיע לחנויות, קראתיו שוב, ושוב נהניתי עד מאד.

אפילו "ערב ספר" ערכתי לכבודו בדצמבר גשום אחד, בתאטרון הסמטה ביפו, בו ערכתי פעם ערבי ספרות.

על-כן, כשנחת הספר הזה על סף דלתי שמחתי עד מאד.

איש אחד שהלך לעולמו, והקורא/ת מלווה אותו, כבר בפרק הראשון  בדרכו האחרונה. ואחר כך, מפרק לפרק הולך האיש ומצעיר, לוקח את הקורא/ת אל חייו של לפני המוות, חייו עם אשתו השניה, השלווה של זוגיות שנייה מפוכחת לגמרי, שבה אינו מכור לאלכוהול יותר, ומכיר במתנות הקטנות שהחיים יכולים לתת, ולפני כן.

כך כמעט עד ההתחלה.

איש צעיר פוגש אשה צעירה, ונהיית אהבה גדולה, וכדרכן של אהבות גדולות החיים עצמם  הופכים להיות אבני נגף קטנות בהן, עד שלא נשארת אהבה, ולפעמים לא נשאר דבר.

ביסודו של דבר, תמיד הייתי לבד. גם בתקופה הטובה, בסחרור הסוחף של האהבה, כשכל העולם ריצד בצבעים עליזים, שמחת החיים הייתה רק מעטפת לבועה הנצחית שלי, העצובה. היא לא יכלה לדעת. הוניתי אותה." (עמ' 166)

וכל אלה בשפתו המיוחדת, הפיוטית של דיין, כשהקריאה בה יכולה לקחת את הקוראת למקום ולזמן, ואפילו למימד אחר.

ולוּ רק בגלל השפה המיוחדת שלו.

כזו, למשל:

הזמן חולף?
הרשו לי להגיש הצעה לתיקון:
מה שחולף הלא מתמעט, ובהכרח לבסוף נגמר.
הזמן כשלעצמו אינו נגרע, ומכאן שאינו חולף.
אנו החולפים בו. אנחנו העוברים.

לא חשוב.
כמו שהיה, ככה נגמר.
אתם נפסקים.
אני?
אני המשכתי הלאה." (עמ' 11)

ועל שכאלה נאמר – כל אחד יש לו סיפור, צריך רק למצוא את הכותב שיכתוב אותו.

ומשהו שקצת עצר אותי בקריאה (מזל שזה היה לקראת הסוף):

…'עכשיו פשוט תשבי ככה בשקט ותביאי לי לעבוד.' …" (עמ' 231)

נדמה לי שהעילגות בת זמננו לא ישנה כל כך ומגיעה  לשנת 1969; באג בעריכה.

ואם תסתכלו טוב טוב תוכלו לראות כי ניתן גם את שם הספר לקרוא לאחור, כך "רוח אל האור" הופך ל"רואה לאחור", ואם תבדקו ממש טוב, תוכלו לראות בראש כל פרק, בדפוס חיוור, מופיעה השנה וגילו של הגיבור.