דו"ח נטישה.

אולי אלה הזמנים האלה העמוסים כל כך במאורעות היום והשעה, אולי זו אני שאבדתי קצת או הרבה מכושר הריכוז שלי, ואולי ההבטחות על גב הספר מרובות ממה שיש בו באמת, אולי. אני, בכל אופן, הגעתי עד עמוד  242 והחלטתי שאפשר לנטוש. אמנם היתה שעת לילה מאוחרת וכבר היה מאוחר מדי לקחת ספר אחר לידיים, עניין המחייב בחירה כלשהי, אבל את זה בחרתי לעזוב. בלי לדעת מה יהיה בסופה של הגיבורה.

הכריכה האחורית הבטיחה "מותחן ספרותי מסחרר" ו"הצד האפל של תעשיית הפוריות הבין-לאומית"; איכשהו מותחן זה לא באמת, מסחרר לגמרי לא, ותעשיית הפוריות הבין-לאומית, היא רק תמה אחת מתוך כמה (אולי יותר מדי) תמות, והקוראת מוצאת עצמה מחפשת את המשך הסיפור ואת מקורו, והדמויות והשמות, אלה שיש להן שם, מתחילות להתערבל קצת.

הכותבת, שאין לה שם, כותבת אל מישהו שגם לו אין שם, ממנו היא מתחבאת בהלסינקי. פעם היא היתה דוגמנית אוקראינית שהגיעה לפריז לתצוגות (פחות כיף ממה שזה נשמע), ואחר כך הצטרפה לאחת הסוכנויות העוסקת בתעשיית הפוריות, איתור נשים שיהיו כשירות לתרומת ביציות או להשכרת רחמיהן או גם וגם לטובת זוגות עשירים נטולי ילדים, שיש ביכולתם לשלם עבור אלה.

הכותבת מסתתרת בהלסינקי מפני מישהו. ברחה מבית אמה, עוסקת בנקיון בתים ואיש לא יכיר את האשה האפרורית הזו, שפעם היתה דוגמנית ואחר כך בעלת תפקיד בכיר באחת הסוכנויות העוסקות בפריון / פונדקאות / תרומת ביציות.

בגינת הכלבים בהלסינקי, שם היא יושבת מדי פעם, כדי להציץ במשפחה אחת, שהבן הבכור בה נולד מתרומת ביציות שלה, כך החלה את דרכה בתעשייה, ויום אחד מתיישבת לידה מישהי מוכרת, גם היא מסתתרת, גם היא עוקבת אחרי המשפחה הזו, בגלל הבת הקטנה יותר.

עד המקום שהגעתי אליו, לא הצלחתי להבין ממי היא מסתתרת, איזה רצח נחבא שם, ובעיקר – למה אני לא מקיימת את הבטחתי לעצמי שלא לסיים ספרים שאין לי עניין בהם.

ברקע – אוקראינה על כל בעיותיה מול רוסיה, תחילתה של האוליגרכיה, בעיות של זיהום סביבתי, וכמובן  – מצבן של הנשים, אלה ששיחק מזלן והן יפות מספיק וצעירות מספיק  ועוד יותר מכך – בריאות מספיק, הן ומשפחותיהן, כדי להיות כלות בהזמנה, או תורמות ביציות או פונדקאיות.

בסופו של דבר, באישון לילה, נטשתי.

אולי זו אני, אולי זה הספר, אולי זה הזמן הזה.

לשיקולכם.