מחליק בגרון, כזה כמו שמן. לא משאיר עקבות, לא מכאיב, לא מכעיס, לא עמוק, לא מסעיר. נעים כזה.

כיף לקרוא מהחל עד כלה, וממילא תיכף יישכח.

כזה הוא "אל תשכחי לכתוב", ספר שהומלץ לי בחום רב על ידי חברה חובבת קריאה, והיא צדקה. אין בו שום דבר שמכביד, יש כתיבה שוטפת ומהפכת דפים, ובתקופה שכזו, הכי כדאי שיהיו לפעמים גם ספרים כאלה, קלים כנוצה.

הכותבת (בגוף ראשון)  מרילין קליינמן, היא אשה צעירה, יהודיה, בשנות העשרים לחייה, בשנות הששים העליזות. חיה באזורים הטובים של ניו יורק העיר. מאלה שניו-ג'רזי היא ארץ גזרה עבורם.

אשה צעירה כזו יש לה עתיד ברור וידוע, לימודים בקולג'  אולי תמצא שם בעל, נישואין וילדים.

סטנדרטי.

אין היא נשאלת כלל מה היא רוצה, ואיך, כי נשים תמיד רוצות להנשא וללדת ילדים.

אבל היא לא רוצה. היא לא בטוחה מה היא כן רוצה, חוץ מאשר לכתוב, אבל לא בוער לה כלל "להתמסד".

מצד שני, כמו כל הנסיכות היהודיות-אמריקאיות ( JAP) היא תלויה לחלוטין בהוריה, לפרנסה, מגורים, מימון הקולג' והחיים בכלל, כך שלא באמת יש לה איזושהי השפעה על גורלה.

באחת השבתות, בזמן התפילה בבית הכנסת, היא נתפסת מתנשקת עם בנו של הרב שוורץ, ומשאינה נענית להצעת הנישואין שנועדה להציל את כבודה, היא נשלחת אחר כבוד אל הדודה רבתא שלה, איידה, המתגוררת בפילדלפיה, ומתעתדת לנסוע לחופשת הקיץ באבלון, על חוף הים.

ככה, בגלות, אולי תתקן את דרכיה ואם לא, הרי שהדודה איידה היא גם שדכנית מפורסמת ויש סיכוי שתמצא בעל למרילין, עניין שיביית אותה כפי שצריך, ויציל את כבודה, שהיא, מרילין, כלל אינה חסה עליו.

הספר עובר מקלישאה לקלישאה והוא כולו צ'יק-ליט גנרי כהלכתו, מה שמאפשר את סיום הקריאה בו במהרה, ותוך אסקפיזם מוחלט.

ממש כדאי בימים שכאלה.