דמייני לעצמך; את במחלקת יולדות, אחרי יום ארוך של ביקורים (הם אף פעם לא יודעים ללכת, המבקרים), את עייפה. התינוקת שלך סוף סוף נרדמה. שקט. את יכולה להתקלח וללכת לישון. השכנה שלך לחדר מציעה לשמור לך על הילדה.

בבוקר את מתעוררת. השכנה כבר לא בחדר.

גם לא התינוקת.

זוהי נקודת הפתיחה של ספרה המצוין של מיכל קרייטלר – קצוות שרופים.

או, שמא, דמייני לעצמך שאת נערה בת שש עשרה, ואמך מתישבת איתך לשיחה, ומספרת לך שאת בעצם לא שלה, אלא שלקחה אותך מאשה אחרת, בארץ אחרת, ושכל חייך עד כה היו שקר. (בעצם, מי מאיתנו לא דמיינה, ואף יותר מפעם אחת, בימי ילדותה, שהיא נולדה לאנשים אחרים? בדרך כלל זה עובר מתישהו.)

אתי אמסלם איבדה את בתה הראשונה. לא למוות, לא בחוסר אחריות שלה כאם. התינוקת פשוט נעלמה.

כל חייה של אתי, מאז, נעו סביב האובדן הזה. החדר הנוסף בבית, זה שעומד ומחכה לתינוקת שתחזר, גם אחרי שכבר נולדו שני בנים אחריה. הנר הנוסף שהיא מדליקה בכל יום ששי. חוסר יכולתה להמשיך כאילו לא קרה דבר, להתעלם. הכעס על בעלה שאינו שותף לצערה בכל יום ובכל שעה. כעס שהפריד ביניהם עוד ועוד, עד שהתגרשו.

שום דבר לא הכין אותה, את אתי לשיחת הטלפון שהגיעה מהמשטרה, שש עשרה שנים אחרי. יש כאן נערה אחת, שאולי היא שלך. נערה שהגיעה לבדה מאיטליה, ומספרת שאמה סיפרה לה שפעם "גנבה" אותה מבית החולים.

אולי זו הבת האובדת. אולי לא.

קודם כל צריך לערוך בדיקות גנטיות, ואז צריך לפעול לפי הנהלים, להפגש עם הנערה במרכז קשר, פגישות מפוקחות, כמו ילדים שהוצאו מבתים מתעללים. לא, זה לא המקרה, אבל אין נהלים ספציפיים לילדים גנובים.

אבל לאתי אין זמן. כבר שש עשרה שנים שאין לה זמן.

על המפגש, על הגישור בין שני עולמות כל כך שונים, על הפגישה המחודשת עם המשפחה, על העיניים שנפקחות לראות שהחוסר והכאב לא רק אצלה, אלא גם אצל אלה שניסו להמשיך הלאה, וכיסו על כאבם כל הזמן הזה.

בשפה קולחת ובספר מהפך דפים ועוצר נשימה, גוללת קרייטלר סיפור כואב, מעורר השתאות. כזה שיכול לקרות לכל אחת מאתנו.

אולי.

ספר מהפך דפים מהחל עד כלה, ועד שלא נגמר אי אפשר היה לעצום עיניים וללכת לישון.

כדאי לכן/ם גם.