אוריאל פארן, מורה מוערך לאנגלית בבית ספר תיכון, אב לבן בתחילת שנות העשרה לחייו, נשוי לרונית, העובדת בספרייה לעיוורים. גרים בדירה שכורה, עם בעל בית שבכל שנה מבקש להעלות את שכר הדירה. כל מה שאוריאל אוהב הוא ספרים, לקרוא ספרים, לקנות ספרים, להחזיק ספרים. מצד שני הוא לא אוהב להיות מורה. אפילו בחלומות הלילה שלו מופיעים ספרים; טירה מלאה בספרים. כולם שלו, כולם לרשותו.

רק שהחיים עצמם, אלה שבהם צריך להשקיע את זמנך בעבודה, גם אם אין היא חביבה עליך כלל, החיים עצמם אינם לרוחו כלל.

אז החליט להגשים לעצמו חלום. להתפטר מעבודתו, ולהקדיש את כל זמנו לקריאת ספרים.

החיים זעירים. הבנתי את זה כבר מזמן. הדרך היחידה להגדיל את חוויית החיים היא באמצעות כניסה לחיים של אנשים אחרים. לחיות דרכם לזמן מה, מה שנקרא vicariously. וגם זאת עוד סיבה מצוינת להשקיע את כל מרצך בקריאה. לא להסתפק בסיפור החיים האחד והיחיד שנגזר עלינו לחיות. בעלבון הבלבדי הזה. במסוים שאין בלתו." (עמ' 40)

אני קורא בכל רגע פנוי. ולא חסרים רגעים פנויים. זר לא יבין, אבל זאת תכלית קיומי. יש אנשים שקוראים במידה; אני, לעומתם, רוצה לקרוא כל הזמן. להזין את המחשבה במזון הנעלה הזה – הסופר־פוד האמיתי – כמה שיותר. …" (עמ' 59)

….בכל פעם שאני סוקר את מדפי הספרים שלי אני רואה חיים שלמים. כל ספר שקראתי הוא בעבורי ישות מופלאה של נייר ודיו, מחילת זיכרון עמוקה, חבר. כל ספר שעדיין לא קראתי הוא הבטחה להפוך לישות, לזיכרון, לחבר. … (עמ' 134 – 135)

הם חיים בצמצום, משפחת פארן. אין להם דירה משלהם, כאמור, ומשכורת אחת לא באמת תספיק לכל צרכיהם, הדי בסיסיים, יש לומר. קורת גג, מזון, לימודים.

מסביבם המצב הכלכלי מפיל עוד ועוד קורבנות. אנשים מחכים ליד כניסות בתים, מקישים על דלתות, פושטים יד. אם תשב לבדך בבית קפה, מיד יתיישב לידך אדם זר, וישתה ויאכל, כאילו קבעתם להפגש. אתם לא צריכים לדבר. גם אין על מה. רק שהחשבון עליך.

…. אנשים שמצאו את עצמם ללא קורת גג מידפקים על דלתותיהם של אלה שעדיין מחזיקים את הראש מעל למים. …" (עמ' 78)

מתישהו צריך להתחיל לוותר גם על הבסיס.

חוץ מטרדות היום יום, גם הזיקנה מאיימת עליו. בעיני רוחו זקנים  פשוט נעלמים, לא קיימים. אימץ לעצמו ראייה סלקטיבית. במקום שיש קשיש הוא פשוט לא רואה אותו. הוא מפחד. מהתפוררות הגוף,  מאובדן התודעה. כל קשיש או קשישה מקבצי נדבות מטריפים עליו את דעתו.

… אני מדמיין קמטים במקום שאין. אני פוחד לשכוח דברים. אני נחרד ממחשבות על סוגרים שכבר לא ממלאים את תפקידם. ואני מזועזע מהרעיון שיום אחד הראייה שלי תיחרב ולא אוכל לקרוא ספרים. איזו מחשבה משונה.  יום אחד עיניי ייעצמו, איקבר באדמה ולא אקרא עוד ספר אחד. אבל זה הרבה פחות נורא מכך שאולי יום אחד, בזקנתי המופלגת, אאבד את העניין בקריאה. אי אפשר לדמיין זוועה כזאת, …"  ( עמ' 131)

הקשיים הכרוכים באובדן המשכורת האחת הולכים ומכבידים עליו, עוד ועוד ועוד. ואין הוא מוצא מזור לנפשו.

עד שיום  אחד הוא נעלם.

בנובלה קצרה ודחוסה מצליח גפלה לתפוס ולתאר חלקים מתוך הכאוס שמסביבנו. כאוס המעיק על כולנו. תאור מדויק עד כאב, בלי לגלוש לפאתוס או לקיטש.  רק "המצב", זה שאי אפשר להתנער ממנו, זה שכבר אי אפשר להסתגל אליו. מצב שכלל אינו הגיוני.

…זה לא סוד שרק המפוכחים שבינינו ערים בזמן אמת לכל הלא הגיוני שרוחש מסביב לנו, וזה אפילו סוד פחות גדול שרובנו מעמידים פנים שהלא הגיוני הזה הוא בסך הכול תאונת עבודה, חריגה מקרית מהגבולות המבוססים של ההיגיון. …" (עמ' 179)

הספר הזה אינו דומה לחלק גדול מספריו הקודמים של גפלה; אלה שבהם צעדו המוות והמוזיקה זו לצד זה. אין כאן שום דבר מטאפיזי, רק הווה מעיק וכואב וקשה.

וכדאי מאד לקרוא את הספר הזה.

כי הוא כתוב מצוין.

כי הוא של אופיר טושה גפלה.