בשנים 1085 –  1086 שלח וויליאם הראשון מלך אנגליה סוקרים לרחבי הממלכה כדי לערוך סקר קרקעות ומפקד אוכלוסין. הסקר נועד, ככל הנראה, לתת למלך מידע ולאפשר ניהול תקין של המדינה וגביית מסים יעילה. הספר נקרא Domesday Book  או Book of Winchester. הסוקרים הגיעו לתושבים בכל מקום ובקשו דין וחשבון – Dom  – בדבר הקף רכושם.

הספר מוכר כיום כ- Doomsday Book עקב שיבוש של השם המקורי.

כיום מוצג הספר בארכיב הלאומי בקיו שברובע ריצ'מונד על התמזה.

בשם המקורי  – Domesday book – השתמשה גם גיבורת הספר, קיוורין אנגל, הסטוריונית צעירה במחלקה להסטוריה באוקספורד, כדי לתאר את קורותיה, בעת מסעה למאה ה- 14 לביקור באנגליה של אז.

“Mr. Dunworthy, I’m calling this the Domesday Book because it’s supposed to be a record of life in the Middle Ages, which is what William the Conqueror’s survey turned out to be, even though he intended it as a method of making sure he got every pound of gold and tax his tenants owed him. I am also calling it the Domesday Book because I would imagine that’s what you’d like to call it, you are so convinced something awful’s going to happen to me. I’m watching you in the observation.
I am also calling it the Domesday Book because I would imagine that’s what you’d like to call it, …” (pp. 22)

בשנת 2054, כמה ימים לפני חג המולד, נשלחה קיוורין אל שנת 1320, כדי שתהיה שם בזמן לחגים, חג המולד, הימים הקדושים שלפניו ולאחריו, תשהה שם כשבועיים ותשוב לאוקספורד.

אלא שמשהו השתבש. קיוורין הגיעה מאד חולה ונאספה אל איזו אחוזה. במקום היו אשה ושתי בנותיה, האחת בת שתים עשרה וכבר "מיועדת" להנשא לאציל שכן, עניין שהיא חרדה ממנו עד מאד, והשניה  – ילדה צעירה מאד. האם ובנותיה, יחד עם חמותה, אשה קשה, אדוקה בדתה וקפדנית ביותר, נשלחו מבאת' על ידי הבעל, בגלל איזה משפט או עניין פוליטי, שלבעל היה חלק בו. הן נשלחו עם צוות מצומצם, ויחד עם אנשי הכפר, הקטן מאד,  היו מבודדות למדי מן העולם.

בזמן הזה, באוקספורד, החלה מגיפה שמקורה לא היה ידוע, ועל כן גם החיסון לה התעכב, מגיפה שהתפשטה מיום ליום, האזור כולו הפך לאזור מבודד, שאין להכנס אליו ואין לצאת, כך שגם מי שאך במקרה היה באותו הזמן באוקספורד נאלץ להשאר שם, ובמקרה שחלה, להתאשפז.

מתישהו התברר למר דאנוורת'י, החונך של קיוורין באוקספורד, ששייך אמנם למאה העשרים, ולא לימי הביניים, אבל ידיעותיו סייעו להכנותיה למסע, כי החישובים היו שגויים וכי נשלחה לזמן מעט מאוחר יותר, לתקופת המגיפה – המוות השחור. אמנם קיוורין היתה מחוסנת כנגד כל המחלות האפשריות דאז, ואף קבלה חיזוקים שונים, הרי שבכל זאת, לא ניתן לדעת עד כמה חיסונים בני ימינו אכן טובים כנגד מחלות בנות שבע מאות שנים.

גם קיוורין גילתה יום אחד, כי היא נמצאת בזמן הלא נכון. כי התקופה שאמורה היתה להיות תקופת התבוננות ולמידה, ואחריה חזרה רגועה למאה העשרים ואחת, היא בעצם תקופה שבה אנשים מתים, חולים ומתים. בין שליש למחצית תושבי אירופה חלו ומתו במגיפה. היא לא דאגה לעצמה, כי ידעה שהיא מחוסנת, אם כי, כזכור הגיעה חולה, אלא שהפכה להיות זו המטפלת בחולים. התברר לה כי בנות המשפחה נשלחו לכפר המבודד, בגלל המגיפה.

מר דאנוורת'י התנגד כי תסע, אלא שהיא, כדרכם של צעירים התעקשה, ומנהל המחלקה שלה אף עודד אותה.

עכשיו התברר כי אולי לא תוכל לחזור. אולי תשאר שם. כי אין היא יודעת היכן מקום המפגש, ואין היא יודעת אם הרשת תיפתח לה במועד, או בכל מועד אחר. אולי, כמו שאלוהים נטש את בנו יחידו, ואחר כך את אנשי אירופה למותם, ולא בא להצילם, אולי גם היא ניטשה, בזמן אחר.

“Is God there, too, I wonder, but shut off from us by something worse than time, unable to get through, unable to find us?” (pp. 520)

מר דאנוורת'י, באוקספורד, חלה גם הוא. המגיפה הפילה גם אותו. ראש המחלקה לימי הביניים סגר את המעבדה, ולא ניתן היה לפתוח את הרשת כדי להחזיר את קיוורין. גם לא היה מי. הטכנאי היה הראשון שאושפז בגלל המגיפה, ולא ניתן היה להבין ממנו, מתוך הזיות החום, מה אירע והאם ניתן לתקן.

וכן, בשני מסלולים מקבילים מתנהל הספר, בין חיי היום-יום בכפר קטן ונידח באנגליה, במאה הארבע עשרה, בתקופת המוות השחור, לבין אוקספורד של אמצע המאה העשרים ואחת, שהפכה באחת לאזור  סגור ומסוגר בעקבות המגיפה.

אל הספר הזה התוודעתי, בהמלצת בני, לפני למעלה מעשרים שנים. הוא גילה אז את עולם הפנטזיה / מד"ב וכו' וגילה לי עולם חדש לגמרי שכלל לא הכרתי, של סופרות וסופרים מן הדור החדש. התוודעתי והתאהבתי בקוני וויליס. אחר כך קראתי גם את שאר ספרי המסע בזמן שלה, ולפני כשבועיים החלטתי לחזור אליו. כי מגיע לו. כי מגיע לי.

אין בו רגע דל אחד בספר, אין תיאור שאפשר לוותר עליו. תאור הסטורי של הכפר האנגלי הלא כל כך שלו, בתקופה איומה.

על האמונה באנשים ובטוב, על היכולת למצוא כוחות ולהתגבר על מכשולים הנראים לעתים בלתי אפשריים.

ספר נפלא ומומלץ לגמרי.

אנקדוטה שנתקלתי בה במהלך הספר, שיצא בתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת, כשמשוחחים על מגיפות קודמות, מוזכרת שפעת האווזים הקנדית משנת 2010.

ואם בשנת הוצאת הספר עסקינן, הרי שתהייה אחת ליוותה אותי לכל אורכו – הטלפונים. למרות שטלפונים במכוניות היו קיימים כבר, דהיינו טלפונים שאינם קוויים, הרי שכל התקשורת בספר, זו שבאוקספורד של המאה העשרים ואחת כמובן, נעשית בטלפונים קוויים, אמנם עם מצלמות ומסכים, אבל עם כל הרעות החולות שהכרנו פעם – עומס על הקווים, לעתים עד כדי "נפילה" של כל התקשורת, הצורך להיות במקום מסוים ובזמן מסוים כדי לבצע שיחות טלפון. והרי ניצני הסלולאריים כבר החלו לבצבץ.

אבל חוץ מן התקשורת – ספר מרהיב לגמרי.

בתמונה: דף מתוך Domesday Book המקורי